“כמה רוע אפשר לבלוע?” שואל סטיקר קולע.

בנושא אחד קיימת תשובה סטטיסטית – בנושא תאונות הדרכים. רף הסיבולת של אזרחי מדינת ישראל כלפי תאונות הדרכים עומד על קטל שנתי בסדר גודל של כפר בן כ – 500 תושבים ופגיעות גופניות שונות בסדר גודל של תושבי עיירה בת כ – 20,000 תושבים.

סדרי הגודל של נפגעי תאונות דרכים בעשרים השנים האחרונות הם נתונים סטטיסטים השומרים על יציבות יחסית. ניתן היה לשער כי קיים מתאם סטטיסטי בין הגידול במצבת כלי הרכב או בין שיעור הנסועה הכללי לבין מספר תאונות הדרכים וחומרתן, אך מסתבר כי אין מתאם כזה. גם בתקופה שבה מצבת כלי הרכב, מספר בעלי רשיון נהיגה והיקף הנסועה הכפילו ואף ריבעו את עצמם מספר הנפגעים שמר על יציבות יחסית. לא זו בלבד, אלא שבמספרים מוחלטים בשנים האחרונות קיימת ירידה במספר ההרוגים מתאונות לעומת שנות השמונים.

ניסיונות לתלות את היציבות היחסית במספר הנפגעים בשיפור תחזוקת הכבישים אינו משכנע משום שמשרד התחבורה מודה שבכבישים הקיימים לא נערכת תחזוקה ראויה בשל מחסור תדיר בתקציבים. גם לא נראה כי אכיפה משטרית מוצלחת של חוקי התנועה היא הסיבה לשמירה על יציבות במספר נפגעי תאונות משום שגם בנושא זה לא נעשות מספיק פעולות ואלו שנעשות לא תמיד מתמקדות במטרות הראויות.

יתכן שההסבר למספר היציב יחסית של נפגעי תאונות דרכים בישראל הוא סוציולוגי יותר מאשר הנדסי או טכני. לאזרחי המדינה יש סיבולת שנעצרת סביב קטל שנתי בסדר גודל של כפר בן כ – 500 תושבים. מעבר לרף זה החברה הופכת עצבנית ובלתי סובלנית והדבר בא לידי ביטוי בפעולות קטנות רבות וסמויות. פעולות אלו מתרחשות בחוג המשפחה והן כוללות צמצום נסיעות, קפדנות עם בני משפחה או אזהרת ילדים, ובמסגרות שלטוניות שונות – שוטרים מגבירים ערנות, שופטים רחמניים מגלים קשיחות, מהנדסים ומפקחים מדקדקים עם קבלנים ומנהלי עבודה, ופקידי ממשלה נדרכים לקראת החלטות מעשיות.

כנראה שלחברה המערבית רף סבילות לפגיעות גוף ונפש ונכונות ליטול סיכוני חיים. הסיבולת החברתית היא תוצאה של נוסחת כאוס המורכבת ממשתנים רבים ומורכבים ושל תהליכי היזון חוזר. הסיבולת החברתית היא תוצאה של איזונים שונים שכלולים בהם אינטרסים שנקודת האיזון אליה הם שואפים אינה אפס תאונות, אלא נתון “נסבל” אחר. הסיבולת החברתית היא תוצאה המשקללת גם את יתרונותיה של תחבורה מנועית ולא רק את חסרונותיה.

אילו באמת ובתמים רצתה החברה המערבית בכלל והחברה הישראלית בפרט להדביר או לצמצם את נגע תאונות הדרכים, ניתן היה לעשות כן הן באמצעים טכנולוגיים והן באמצעים חוקיים, יצירתיים, וזאת מבלי להיזקק להליכים דיקטטוריים.

המאמר פורסם לראשונה בתאריך 13.12.2004 באתר: http://www.hevra.org.il