העיר בעידן הסוס העירוני / עודד רוט

כיצד התנהלו החיים, כאשר סוסים היו מנועי התחבורה העיקריים?כומר הופתע לגלות כי חמור נפח את נשמתו דווקא בחצר הכנסייה. כדי לסלק את הפגר הוא פנה למחלקת התברואה העירונית. במחלקת התברואה הוסבר לו בנימוס כי המחלקה מטפלת בפינוי אשפה, אך לא בפינוי נבלות, וכי עליו לפנות למחלקת בריאות הציבור. במחלקת בריאות הציבור נאמר לכומר כי המחלקה עוסקת אך ורק במחלות של בני אדם, אך לא של הולכי על ארבע והוצע לו לפנות למחלקת התנועה. במחלקת התנועה הוסבר לכומר כי אילו החמור היה מוטל על הדרך וחוסם אותה הוא היה מפונה כמכשול בדרכים, אך מכיוון שהוא נמצא בשטח הכנסייה העניין אינו נתון בסמכותם ואחריותם. בצר לו ובחוסר ברירה, החליט הכומר לנצל את ההכרות האישית עם ראש העיר ולפנות אליו. “פגר חמור מוטל בחצר הכנסייה ואין מחלקה בעירייה שמוכנה לפנות אותו.” קבל הכומר בפני ראש העיר. ,”האם אין זה תפקידה של הכנסייה לדאוג לסדרי הקבורה בעיר?” הקשה ראש העיר, “מדוע אתה פונה אלי?” “משום שאנחנו נוהגים להודיע על הטקס מראש לקרובי המנוח.” השיב הכומר.

במאה התשע עשרה, פגרי בעלי חיים בתחומי העיר לא היו דבר משעשע או נדיר, בשנת 1880 לבדה דווח על איסוף של כ – 15,000 פגרי סוסים מרחובות ניו יורק. בהתחשב בכך שפגר סוס שוקל מעל חצי טון, פינויו הוא משימה קשה ופעמים רבות הניחו לפגרים להירקב ולהתפרק עד שניתן היה לפנות את החלקים. עד לפינוי הפגרים הם שמשו לפעמים משחק לילדי העיר. בשנת 1866 “הירחון האטלנטי” תאר את רחובות ברודווי כרחובות החסומים על ידי סוסים מתים וסבך של קרונות ועגלות.

סמוך לשנת 1880 רב הערים הגדולות בארה”ב התקשרו עם קבלנים שאספו את פגרי בעלי החיים מתחומי העיר. פגרי בעלי החיים הושלכו עם האשפה מחוץ לעיר ובדרך כלל לנהרות או לים. פעמים רבות הגוויות נשטפו לחופים וצפו על פני המים. חלק מהפגרים הועברו לתעשיית “מיחזור” של התקופה – מפעלי עיבוד ניצלו את השומן ועצמות בעלי החיים לשימושים תעשייתיים והפיקו מהם מוצרים כמו ג’לטין, דבקים ודשנים. הערים ניסו להרחיק מפעלים אלו ככל הניתן מהתחום העירוני, אך לא תמיד זכו להצלחה.

פגרי בעלי חיים לא היו המטרד העיקרי שנבע מהמחיה בצד בעלי חיים. סוס עשוי להפריש ביום בין 5 ל – 17 ק”ג גללים ויותר מליטר שתן. הפרשות אלו מצאו את מקומם ברחובות או באורוות עירוניות, הן לא תמיד זכו לפינוי מסודר ופורקו או פונו על ידי כוחות הטבע – השמש ייבשה אותם, הרוח פיזרה אותם והגשם והשלג שטפו אותם. אך כוחות הטבע לא תמיד פעלו לשירות בני האדם. גללים שיבשו בשמש הפכו לאבק שעף ברוח. ברחובות שרוצפו באבן, פרסות סוסים וגלגלי מרכבות כתשו את הגללים היבשים נגד הריצוף הקשיח והגבירו את האבק שנוצר. הרוח הטבעית והרוח שיצרה התנועה ברחובות הטיחה את אבק הגללים על בניינים, על עוברי אורח ועל סחורות בשווקים הפתוחים. בימי הגשמים, הגללים נמסו בתוך שלוליות שהפכו לעיסות דומן, ובלונדון התפחתה פרנסה של בעלי מקצוע שסייעו לג’נטלמנים וגבירות לחצות את הביצות מבלי להתלכלך. בניו יורק, בימי גשמים או הפשרת שלגים שנערמו ברחובות, זרמו מים מעורבים בהפרשות סוסים לתוך הקומות התחתונות של הבתים ובתקופות מסוימות תושבי העיר נאלצו להתגורר במפלסים העליונים של בתיהם.

הבעיות לא פסחו גם על מקומות שלא סמכו על איתני הטבע וארגנו איסוף גללים מסודר. בשנת 1818 מועצת העיר ניו יורק דרשה כי גללים יאספו ברשיון בלבד. הגללים רוכזו בחצרות מיוחדות על מנת להירקב ופועלים הועסקו בהפיכתם כדי שיתייבשו, אך הסרחון שעלה מהמצבורים היה בלתי נסבל.

עם התקדמות הרפואה המודרנית חדרה ההכרה בכך שזוהמה היא גורם להתפשטות מחלות ומגיפות ומהווה סכנה לציבור. פגרי בעלי חיים ומצבורי גללים היו בתי גידול לבקטריות והם משכו זבובים ויתושים שהפיצו מחלות זיהומיות כמו חולירע, טיפוס, מחלות מעיים, קדחת צהובה, מלריה ומחלות אחרות. תנאי תברואה ירודים והעדר מערכות ביוב עירוניות גרמו להתפשטותן של מגיפות. בשנת 1908 היה מי שהעריך כי 20,000 מאזרחי ניו-יורק נפטרים מידי שנה ממחלות שנגרמות על ידי זבובים ואבק גללי סוסים. ערים שהכירו בחשיבות ניקיון הרחובות פיתחו שיטות ניקוי שהעמיסו הוצאות כספיות נכבדות על תושבי הערים.

מטרדי הסוסים לא הוגבלו לזוהמה ולזיהום והם כללו גם רעש. הלמות פרסות ברזל וגלגלי ברזל של קרונות, כרכרות ועגלות על כבישי אבן יצרו רעש, עד שהיו שקבלו על העדר יכולת לנהל שיחה ברחובות העיר. כדי להגביל את הרעש חלק מערי ארצות הברית אסר על תנועת סוסים בקרבת בתי חולים ובתי מחוקקים.

בעיר של המאה התשע עשרה לא רק חיי האדם היו קשים, גם הסוסים העירוניים לא זכו לנחת. על הסוסים הועמסו משימות רבות, הם נדרשו לגרור מטענים כבדים, זכו לצליפות שוט של עגלונים חסרי רחמים, שוכנו במחסנים גדולים ולא תמיד זכו לתזונה ראויה. בין 1860 ל – 1870 תוחלת החיים של סוס עבודה עירוני הייתה כשנתיים וחצי – הוא עבד עד מוות. רחובות אבן חלקים לא היו סביבה טבעית לסוסים ורבים מהם החליקו ושברו את רגליהם. לסוס פצוע לא הייתה תקומה והוא בדרך כלל הומת במקום. וטרינרים המליצו על הוספת גומי לפרסות סוסי העיר הדוהרים על משטחים קשים, אך מעטים קיימו המלצות אלו. בשנת 1866 נוסדה האגודה האמריקאית למניעת אכזריות בבעלי חיים שנועדה לשמש פה לבעלי החיים האומללים.

העיר של תחילת המאה התשע עשרה הייתה שונה בתכלית מהעיר של ימינו. בתקופה זו התקיימה בעיר סימביוזה בין האדם לבעלי החיים והעיר נבנתה סביב אספקה של בני אדם ובעלי חיים כאחד – סוסים, חזירים, כבשים ובקר היו חלק מחיי העיר וברחובות ניו יורק של המאה התשע עשרה שוטטו עדרי חזירים. בתחומי העיר נוצרה חקלאות עירונית אינטנסיבית שהזינה את העיר, ודושנה בהפרשות בעלי החיים העירוניים. בפריז של המאה התשע עשרה החקלאות בסביבות העיר יצרה מידי שנה כ – 100,000 טון ירקות מאכל, אשר דושנו בכ – מיליון טון של גללי אורוות שנוצרו בתחומי העיר.

בשנת 1870 אוכלוסיית לונדון הייתה קרובה לארבעה מיליון נפש. במרכז לונדון בלבד היו כ – 50,000 סוסים שהפעילו את התחבורה במרכז העיר. בתחילת המאה התשע עשרה, ניו יורק הייתה עיר נמל קטנה בת 30,000 תושבים. בסוף המאה התשע עשרה ניו יורק אכלסה כ- 4 מיליון בני אדם, שחיו בצפיפות וחלקו את מרחב המחייה עם בין 100,000 ל – 200,000 סוסים שחיו בעיר בזמן נתון. הרוב המכריע של הסוסים לא היו חיות מחמד שמשכו כרכרות וחיו באורוות לצד בתי עשירים, הם היו סוסי עבודה שסחבו ומשכו עגלות מטען לנמלי הים והנהרות ומהם. קבוצות גדולות של סוסי עבודה הניעו את תחבורת העיר וגררו קרונות. תנועת הסוסים יצרה גודש רב וגרמה לתאונות דרכים רבות. חלק ניכר מסוסי העבודה אוחסנו במשותף במחסנים גדולים ב-“רובעי סוסים”. סמוך למחסנים היו אסמי תבואה להזנת הסוסים, ואלו משכו עכברים ומכרסמים אחרים. תבואה שנרקבה באסמים גרמה לא אחת לשריפות עירוניות.

היעלמותם של הסוסים מהנוף העירוני התרחשה בהדרגה כאשר כוח הסוס הוחלף בכוח המנוע. עד אמצע המאה התשע עשרה סוסים רבים שביצעו עבודות שונות במפעלי תעשייה הוחלפו במנועי קיטור ובין 1888 ל – 1892 מרבית הסוסים שעמלו על גרירת קרוניות ברחבי ערי ארצות הברית הוחלפו בחשמליות. את המכה האחרונה קיבל הסוס העירוני מהמכונית – חששות מזיהום ומחלות, פקקי תנועת סוסים ועגלות ועלייה במחירי הדגנים והקרקע העירונית הכשירו את הקרקע לנכונות של תושבי העיר ומנהיגי הערים למעבר מהסוס לרכב מנועי. בהדרגה, רכישתו ואחזקתו של הסוס הפכו יקרים לעומת המכונית ופרסותיו של הסוס נדחקו על ידי כלי רכב מנועיים. כבר בשנת 1912 היו בניו יורק, לונדון ופריס יותר מכוניות מסוסים. בשנת 1917 נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון רכב בכרכרה רתומה לסוסים לטקס הכתרתו כנשיא, ובכך סימן את תום עידן הסוס ככלי רכב וסמל סטטוס.

מאמר זה פורסם לראשונה בתאריך 20.9.2005 באתר: http://www.e-mago.co.il.

Leave a Reply