ביליוני פרטים על כדור הארץ מקבלים החלטות המתייחסות לצריכת אנרגיה אישית או משפחתית. אנשים שונים, מתרבויות שונות, ממקומות שונים ומרוחקים וללא כל קשר ביניהם, מקבלים החלטות שנראות זוטות, זניחות וחסרות חשיבות גלובלית. להחלטות הפרטיות השפעה מצטברת, שבכוחה להגביה אדווה לגלי צונאמי סביבתיים, מדיניים או כלכליים, או לשכך סערות. מאמר זה מנסה לתהות, מה כל אחד מאתנו, כפרט תוהה, תועה, וטועה, כטיפה בים ונקודה קטנטונת על מפת העולם יכול וצריך לעשות, אם בכלל, בעניין תנאי אי-הודאות הקשורים בצריכת האנרגיה?
האדם המודרני למד לנצל את חומרי הבעירה בסביבתו כמקור אנרגיה יעיל ושימושי, והוא מבעיר ומכלה אותם בקצב מואץ. הבערה זו פולטת לחלל העולם גזים שונים המפרים את האיזון הקיים וגורמים נזקים סביבתיים ובריאותיים, חלקם בעל השפעה מקומית ניכרת, וחלקם אולי הרסני יותר, אך מרוחק ופחות מוחשי וודאי. הגידול בצריכת האנרגיה מעורר שאלות רבות כמו: עד כמה החי והצומח על כדור הארץ מסוגלים לספוג את רמת הבעירה המתקיימת עליו? האם הבעירה פוגעת באטמוספירה? האם חומרי הבעירה הנפוצים יכלו בעתיד, ואם כן, מתי? האם ימצאו תחליפים לחומרי הבעירה המקובלים היום? האם וכיצד, אורח החיים עלי אדמות עשוי להשתנות? האם מתקיים סדר עולמי כלשהו ביחס לצריכת האנרגיה? האם מתקיימים איזונים טבעיים? או, האם חוקי הכלכלה יגרמו לשמירה על איזונים? שאלות אלו מצביעות על תנאי חוסר ודאות שבמסגרתם כל פרט צריך לקבל החלטות אישיות.
ננסה להשוות נתונים המלמדים על תרבות צריכת האנרגיה בשלוש ארצות בעלות מסורות והרגלים שונים ביחס לניצול אנרגיה, ובפרט למוצרי נפט.
ארצות הברית
בהשוואה לשאר העולם, התיאבון שמגלים תושבי ארצות הברית לצריכת נפט מתבטא באכילה גסה. ארצות הברית היא צרכנית הנפט הגדולה בעולם, המכלה מידי שנה כרבע מהנפט הנשאב, בזמן שאוכלוסייתה היא רק כ – 5% מאוכלוסיית העולם. אוכלוסיית ארצות הברית בשנת 2005 עמדה על קרוב ל – 294 מיליון תושבים, ואלו צרכו למעלה מ – 20 מיליון חביות נפט מידי יום.
כשני שלישים מהנפט הנצרך בארצות הברית הוא דלק המשמש לתחבורה. בשנת 2004 נשרף במנועי הבעירה שנסעו ברחבי ארצות הברית דלק בשיעור של כ – 43% מכלל הדלק שהובער בעולם. לשם השוואה, מערב אירופה צרכה רק כ – 14% מצריכת הדלק העולמית, בשעה שאוכלוסייתה בשנת 2005 הייתה כ – 457 מיליון תושבים, כלומר גדולה ביותר מפי אחד וחצי מאוכלוסיית ארצות הברית. רמת המינוע בארצות הברית גבוהה וצריכת הדלק של מכונית אמריקאית ממוצעת כפולה מזו של מכונית יפנית או אירופאית ממוצעת, הן בשל גודל כלי הרכב הממוצע והן בשל נסיעות ארוכות, תכופות וממושכות יותר.
למרות פזרנותם של תושבי ארצות הברית ביחסם לצריכת נפט, הרי רגישותם למוצר זה הולכת ופוחתת משום שבשנים האחרונות כלכלת ארצות הברית נעה מתעשייה לשירותים ומידע, ולכן חלקה של צריכת הנפט מהתוצר הלאומי הגולמי פוחת. מאידך, תלותה של ארצות הברית ביבוא נפט עולה. למרות הקשר האסוציאטיבי בין ארצות הברית לדימוי של אילי נפט טקסניים, ארצות הברית מחזיקה רק בכ – 3% ממאגרי הנפט שהתגלו בעולם, והיא נסמכת על יבוא גובר ממקורות שונים, ובהם בעיקר קנדה, מקסיקו, בריטניה ואנגולה, וכן ממדינות החברות ב-“אופ”ק” – ערב הסעודית, ונצואלה, ניגריה ועירק.
סין
בסין חיים כיום קרוב ל – 1.3 ביליון תושבים, המהווים כ – 22% מאוכלוסיית העולם. סין מפקחת על הריבוי הטבעי וקיימות הערכות לפיהן בעוד 25 שנים אוכלוסיית סין תהיה קרובה ל – 1.45 ביליון תושבים. בשנים האחרונות כלכלת סין צומחת באורח פלא צמיחה כלכלית שנתית דו ספרתית, ואם קצב צמיחתה הכלכלית הנוכחית יימשך היא תהיה בעוד 25 שנים בעלת רמת הכנסה לנפש דומה לזו של ארה”ב כיום.
כחלק מהצמיחה הכלכלית בסין, תושביה הפכו באופן מצטבר להיות צרכני אנרגיה מובילים. תפוקת הנפט העצמית של סין בעשר השנים האחרונות עלתה מ – 150 מיליון טון ל – 176 מיליון טון, אך הביקוש לנפט הגיע בשנה האחרונה ל – 292 מיליון טון. עודף הביקוש על כושר הייצור העצמי אילץ את סין להגביר את התלות ביבוא דלק, שהפך למצרך היבוא היקר ביותר במדינה. משנת 2004 סין היא יבואנית הנפט השנייה בגודלה בעולם, ורמת צריכת האנרגיה שלה מטפסת בקצב מהיר.
לסין יש מסורת של שימוש באופניים כאמצעי תחבורה אישית ופועלים בה קרוב ל – 500 מיליון זוגות אופניים ויותר מ – 50 מיליון כלי רכב מנועי דו-גלגלי, אך הרכב הפרטי החל לדחוק אמצעים אלו. רמת הבעלות בכלי רכב בסין היא כשתי מכוניות למאה אנשים – רמה נמוכה ביותר המהווה כשישית מהממוצע העולמי, אך בשלושת השנים האחרונות סין מדביקה את הפיגור בקצב מואץ, כאשר מידי שנה כמות המכוניות גדלה ביותר מפי אחד וחצי. סין נכנסת במהירות לעידן הרכב הפרטי, כשהיא שואפת להיהפך למעצמת רכב, באמצעות רכישות גבוהות של כלי רכב המיוצרים בחו”ל, רכישת ידע וטכנולוגיות ופיתוח תעשיית רכב עצמאית. אם סין תדביק את רמת המינוע הנוכחית בארצות הברית – 78 מכוניות לכל 100 תושבים – יהיה בה צי של למעלה מביליון מכוניות. אם הסינים יצרכו נפט בשיעור אותו צורכים האמריקאים כיום הם ידרשו כ – 99 מיליון חביות נפט ביום, כאשר כושר הייצור הכלל עולמי כיום הוא כ – 84 מיליון חביות ביום. מכיוון שרווחת הנחה שכושר תפוקת הנפט הנוכחית לא יעלה יש להניח כי העולם יחווה בעתיד הקרוב שינויים משמעותיים בתחום צריכת האנרגיה.
נורבגיה
בנורבגיה 4.6 מיליון תושבים – מספר זניח בהשוואה לאוכלוסיות ארצות הברית וסין, אך יש בה תרבות ייחודית של צריכת אנרגיה ושימוש ברכב. לנורבגיה מאגרי נפט בים הצפוני, היא יצרנית נפט ויצואנית הנפט השלישית בגודלה בעולם, אחרי ערב הסעודית ורוסיה. בשנת 2004 הכנסות נורבגיה מיצוא נפט הגיעו ל – 38 ביליון דולר, ואזרחיה נהנים מרמת הכנסות מהגבוהות בעולם, ממדיניות רווחה וממספר שעות עבודה נמוך.
בנורבגיה קיימת תרבות נוקשה של זהירות, חסכנות ורגישות לאיכות הסביבה ולדורות הבאים. למרות מאגרי הנפט העצומים של נורבגיה, הנורבגים חוששים כי לא לעולם יעמוד להם חוסן והם הקימו לפני כעשור קרן שמטרתה להבטיח את עתידם ועתיד צאצאיהם ליום שבו ייגמרו מאגרי הנפט בים הצפוני. בקרן זו נצברו למעלה מ – 165 ביליון דולר, אך הנורבגים אינם נוהגים כמתעשרים.
נורבגיה היא מדינה חסכנית בעלת שיעורי מס גבוהים. בדומה לישראל, גם בנורבגיה המכונית נחשבת “פרה מניבה” ומקור לגביית מסים גבוהים – ממשלת נורבגיה גובה מאזרחיה מסי דלק בשיעור של 67% מהמחיר לצרכן, ( – לעומת 23% בארצות הברית), מסי רכישת מכונית גבוהים, בפרט על מכוניות גדולות, מס שנתי על אחזקת רכב בגובה 395 דולר, ואפילו אגרת שימוש בצמיגי שלג בסך 160 דולר לרכב, עבור השימוש בצמיגים המזיקים לכבישים.
אזרחי נורבגיה ממשיכים לשמור על אורח חיים צנוע ביחס לעושרם. הנורבגי צורך בממוצע 1.9 גלון דלק ליום, לעומת האמריקאי הצורך כ – 3 גלון ליום. הצרכן הנורבגי נמנה עם אלו המשלמים את מחיר הדלק היקר בעולם – מחירי הדלק בנורבגיה גבוהים כמעט פי שלוש ממחירי הדלק בארצות הברית. הנורבגי משתמש במכוניות צנועות ורמת המינוע בנורבגיה נמוכה יחסית לשכנותיה במערב אירופה. אורך החיים הממוצע של מכונית בנורבגיה הוא גבוה, והיא הופכת גרוטאה בגיל 18 שנים.
נורבגיה מנהלת מדיניות קפדנית בכל הנוגע לשמירה על איכות הסביבה. לעומת התמריצים השליליים המצמצמים את צריכת הדלק, נורבגיה היא צרכנית גבוהה של חשמל, המיוצר במערכות הידרו-אלקטריות שאינן מזהמות את הסביבה.
צרכן הנפט הבודד, לאן?
נוכח הדינמיקה הכלכלית המתקיימת בסין, בהודו ובמדינות מתפתחות נוספות, השואפות לסגנון החיים ולתרבות הרכב של ארצות הברית, המצב הנוכחי לא יוכל להישמר. כחצי מהנפט העולמי משמש צורכי תחבורה. צי המכוניות העולמי הנוכחי הוא כ – 800 מיליון מכוניות, ותחזיות מתונות צופות כי כמות כלי הרכב בעולם תכפיל את עצמה בתוך 20 – 25 שנים וכי צפויים להיבנות יותר כלי רכב בעשרים השנים הבאות מאשר הכמות שנבנתה ב – 110 שנות הייצור שחלפו. מה צריך הצרכן הפרטי לעשות נוכח בעיות האנרגיה הצפויות בעולם? האם עליו לאמץ את המסורת האמריקאית הפזרנית, את המסורת הנורבגית החסכנית, את הדינמיקה המואצת בסין, או פשוט לצרוך ככל שארנקו יאפשר?
תשובה מעשית פשוטה נמצאת בשיר “מיליארד סינים” שנכתב על ידי יהונתן גפן:
“יש מיליארד סינים שחיים
ואני, מי אני? מה אני?
עם החיים שלי הפרטיים
עם השן שמתנדנדת לי כבר ארבע ימים
אני חושב על זה ואחר כך שוכח
חושב על דברים אחרים.
….
כי ככה זה בחיים.“
למרות הנטייה הטבעית להדחיק את צרות העולם מפני כאבי וטרדות היום, אנו מוצפים במידע גלובלי רב המשפיע, במודע או בתת מודע, מרצון או מאונס, על חיינו האישיים. הכלכלה הגלובלית יוצרת כלים שלובים בין כלכלות המדינות השונות, והשפעה לכאורה רחוקה ניכרת מיד על חיי הפרט, ומתבטאת בעדויות מוחשיות שונות. דוגמא טרייה לכך היא התפתחות שוק גרוטאות המתכת – בשנת 2005 סין לבדה עיבדה כ – 26% מהמתכת בעולם ויצרה ביקוש גובר לגרוטאות מתכת. עיבוד המתכות המשומשות בסין עורר לחצי ביקוש בעולם והתופעה החדשה של איסוף וגניבת מתכות בישראל מוכיחה כי בעולם שבו הכלים שלובים מרחקי השפעה גיאוגרפיים מתקצרים.
רוברט מלתוס (1766 – 1834), התפרסם בהשערתו הפסימית לפיה לאוכלוסייה נתונה יש נטייה לדחוף את גודלה מעבר לגבולות הספקת המזון וכי נטייה זו מתאזנת על ידי משברים סביבתיים או מדיניים. האם החשש של מלתוס עתיד להתממש ביחס לצריכת האנרגיה? מבחן ההיסטוריה הפריך את התיאוריות של מלתוס – הסתבר כי מלבד יצר ההרס העצמי והלחימה קיימת נטייה אנושית להפתיע ביצירתיות שבכוחה לנתץ הנחות מוקדמות. סביר לכן לצפות, שתוך שנות דור, העולם לא יקרוס או יעבור משברים חריפים, אלא פשוט יאלץ לפתח מודל כלכלי שונה מזה אליו הורגלנו, ובפרט מזה שאותו מסמלת כלכלת האנרגיה של ארצות הברית.
מודל כלכלי חדש יצטרך להתבסס על מקורות אנרגיה חדשים ומתחדשים, על כלכלת מיחזור ועל שיפור ניצול מקורות האנרגיה הקיימים עד סחיטת הטיפה האחרונה. כשהמניע הכלכלי ליצירת מודל כזה יהיה חזק דיו, הוא יתרחש ללא קושי מיוחד ממספר סיבות.
– לנפט יש תחליפי אנרגיה רבים שעד כה לא נמצאו כיעילים במחיר ובשימושיות. יש להניח כי עליית מחירי הנפט בעולם תאיץ פיתוח כלים לניצול מקורות אנרגיה מתחדשים וחדישים, כמו אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיות השמש, הרוח או הגלים, אנרגיה תרמית, אנרגיה אטומית, אנרגית מימן, או דלקים המופקים מגידולים חקלאיים כמו קני סוכר, תירס או סויה.
– מלבד מאגרי נפט שכנראה טרם התגלו, קיימים בעולם מאגרי חומרי דלק נוספים שלא מוצו, כמו גאז טבעי, מרבצים של דלק מעורב בחול או בצפחה, או פחם, ובנוסף ניתן לנצל חומרי בעירה המצויים בפסולת ממוחזרת.
– בתחום החסכון ויעילות השימוש בדלקים קיים כר פעולה רחב ממדים לשיפור ניצול הדלק לצורכי תחבורה. כך לדוגמא, רק כ – 14% מהאנרגיה המקורית הטמונה בנפט מגיעה לגלגלי המכוניות – 20% מהאנרגיה אובדים במעבר מבארות הנפט דרך תהליכי הזיקוק וההפצה למיכלי הדלק במכוניות, ועוד 72% מהאנרגיה הנותרת אובדים בתהליכי הבעירה והחיכוך המכני הממירים את האנרגיה ממיכל הדלק לגלגלים. שימוש נפוץ בכלי רכב גדולים בעלי תצרוכת דלק גבוהה על ידי נוסעים בודדים, פקקי תנועה וגודש מותירים אף הם כרי חיסכון ויעילות רחבים.
סיכומו של דבר, לא עלינו המלאכה לגמור, אך איננו בני חורין להיפטר ממנה. כל צרכן אנרגיה יעשה לעצמו את חשבון היעילות, המחיר והחסכון של האנרגיה שהוא צורך, ואת חשבון הנפש על הזיהום והכיליון שהוא יוצר. תעשיית האנרגיה, המדענים, המפתחים, המהנדסים, קובעי המדיניות ואחרים, יתרמו אף הם את חלקם, ונותר להתפלל כי איזון ישמר בדרכי שלום, ביצירתיות טכנולוגית, ובדיפלומטיה מדינית וכלכלית.
מאמר זה פורסם לראשונה בתאריך 22.1.2006 באתר: http://www.e-mago.co.il