למי שייכות הדרכים

למי שייכות הדרכים?

כאשר שטח קרקע עובר תהליכי פיתוח מקובל להניח שכרבע ממנו יוקצה לכבישים, מדרכות וחניונים ציבוריים. ההנחה היא שכרבע משטח הקרקע ישמש לצורכי גישה, תעבורה, יצירת חיץ, מסדרונות אור ואויר ולהעברת תשתיות שימושיות שונות כמו מים, חשמל, ביוב או תקשורת. כנראה שהנחה זו עומדת בין השאר ביסוד הוראות חוק המתירות להפקיע עד 25% משטחם של קרקעות פרטיות לצורכי דרכים ללא תשלום פיצויים. הפקעת רבע מקניינו של הפרט ללא פיצוי פוגעת מחד בזכויותיו, אך מנגד היא חיונית לקניין הפרטי ומשביחה את ערכו.

הדרכים הן קניין הציבור וייעודן לשרת את כלל הציבור העובר או משתמש בהן, ובאופן מיוחד את השכנים לדרכים עבורם הן אמצעי גישה ותשתית חיוניים. חוק המקרקעין מגדיר סוג מיוחד של קרקעות הנקרא “מקרקעי ייעוד” – “מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור, והם … דרכים ומסילות ברזל, לרבות מקרקעין המשמשים תחנות של מסילות ברזל;” הקרקעות עליהן בנויות הדרכים הציבוריות נרשמות בבעלות גופים ציבוריים – בדרך כלל המדינה, רשות מקומית או תאגיד ציבורי ייעודי, אך חשוב לזכור את ייעודם הציבורי.

מה טיבו של הקניין הציבורי בדרכים? מהן זכויותיו של הציבור בדרכים? האם לשכנים לדרך זכויות עדיפות על אלו העוברים בה? האם ניתן להעדיף חלק מהציבור על פני אחר בכל הנוגע לשימוש בדרכים? האם ומתי רשות ציבורית יכולה למנוע מחלק מהציבור שימוש בדרכים? האם ומתי רשות ציבורית זכאית לגבות תשלום מהמשתמשים בדרכים הציבוריות? שאלות אלו ואחרות הן דוגמאות לשאלות מעשיות ושגרתיות הנוגעות לזכויות הקניין של הציבור בדרכים.

בהתחשב בעובדה שמדובר בשטחי קרקע משמעותיים, שימושיים מאוד ובבעיות שגרתיות, הדיון הציבורי והמשפטי בזכויות הציבור בדרכים דל יחסית. הנושא זכה לדיון קצר ומעניין בפסק הדין שנתן בית המשפט הגבוה לצדק בשנת1997 בעניין המחלוקת סביב כביש “בר–אילן” בירושלים, שגילמה קונפליקט בין ציבור דתי שגר בסמוך לכביש ובקש לייחד את השימוש בו להליכה רגלית בימי שבת ומועד לבין ציבור אחר שגר בסביבה ונהג להשתמש בכביש כעורק תחבורה שימושי לצורכי מעבר ללא מגבלות. בחוות דעתו של כב‘ השופט מ. חשין התייחס השופט לכך שכביש המריבה הוא “מקרקעי ייעוד” שתכליתם לשרת את האינטרס הציבורי לו נועדו. לדעת השופט הכביש נועד לשרת אינטרס של כל הציבור ולא רק חלקו. השופט הזכיר כי ההיסטוריה של “מקרקעי הייעוד” נעוצה במשפט הרומי – לפיו דרכים נכללו כנכסים שבבעלות העם או המדינה שייעודם אך ורק שימוש הרבים ושימושו של כל אזרח בהם ניתן היה להגנה.

ההסכמה כי הדרכים הציבוריות הן נכסים המשותפים לציבור ולקהילה מקובלת בעולם. בכוחה של הסכמה זו לשמש בסיס לפיתוח ושימור מעשי ורעיוני של גרעין שוויון הזדמנויות וצדק חברתי מעשי.