רפובליקת בננות

“רפובליקת בננות” הוא כינוי גנאי למשטר חברתי-מדיני כושל, שמקורו בהונדורס של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.

חלק א’ – המקור

“רפובליקת בננות” הוא כינוי גנאי למשטר חברתי-מדיני כושל, שמקורו בהונדורס של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הונדורס התברכה באדמה פורייה ואקלים מתאים לגידול בננות, אך כנראה שהלך הרוח החברתי-תרבותי בהונדורס יצר קרקע לשחיתות, עצלות העדר יוזמה ודיכוי רבים על ידי מעטים. כוחות השלטון בהונדורס היו מרוכזים בידי מעטים שנסמכו על צבא שהשליט סדר פנימי ועל אליטה שנהנתה מזכויות יתר. המיעוט שלט על אוכלוסייה ענייה ובלתי משכילה, שכוחותיה ואמצעיה היו דלים ולכן קיומה ופרנסתה היו תלויים במידת הקרבה למעטים. למיעוט השליט לא הייתה מוטיבציה לפעול לקידום יוזמות לטובת הכלל ולרב הנשלט לא הייתה יכולת, גם אם רצה בכך.

לריק שהתקיים בהונדורס נכנס תאגיד מסחרי אמריקאי שהיה בעל משאבים כספיים, יוזמה וכושר ארגוני. סביר וטבעי להניח כי החולשות החברתיות והכלכליות של הונדורס זוהו אצל היזמים תחילה כהזדמנות כלכלית ואחר כך עוררו אצלם בוז, עזות מצח ושכרון כוח. התאגיד רכש מהאליטה בעלת הקרקעות זכויות לעבד את השטחים הפוריים, העסיק פועלים בשכר זעום ובנה מערכת ליצוא הבננות. מערכת היצוא כללה שליטה על נמלי היצוא ועל קווי רכבת שהתאגיד יזם וסלל.

השליטה על רובו ככולו של הייצוא העניקה בפועל את מפתחות המדינה לתאגיד. באופן הדרגתי התאגיד השתלט על כלכלת הונדורס וכונה “התמנון” בשל הזרועות הרבות ששלח בכלכלה המקומית. כאשר האיכרים או העובדים ניסו להתארגן ולהרים ראש נגד התאגיד הוא דיכא את ניסיונותיהם בעזרת כוחות ביטחון פרטיים ולעיתים בעזרת כוחות צבא מארצות הברית. מהשליטה בכלכלה, הדרך להשתלטות על הפוליטיקה המקומית הייתה קצרה. בשנת 1910 כאשר נשיא הונדורס סרב להעניק לתאגיד הקלות מס, התאגיד שכר כנופיית בריונים חמושים מניו אורלינס, הדיח את הנשיא המכהן והציב במקומו נשיא ממונה אשר ויתר לתאגיד על תשלום מסים ל – 25 השנים הבאות.

כך הפך הכינוי “רפובליקת בננות” שם תואר למדינה בעלת משטר לא דמוקרטי או לא יציב המונהגת על ידי מיעוט מושחת הנתמך בצבא וכוחות שיטור, שומרת על הבדלי מעמדות קיצוניים, ונתונה להשפעה זרה חזקה. את “רפובליקת הבננות” מלווים סטריאוטיפים כמו תקופות שלטון קצרות ומהפכות צבאיות אלימות המכוונות על ידי זרים, העושים שימוש ציני ומניפולטיבי ברגשות הזעם ושאיפות החירות של המדוכאים. הכינוי יוחס למדינות שונות באמריקה הלטינית, ובהן אל סלבאדור, קוסטה ריקה וגואטמלה, למרות שהכלכלה החקלאית של מדינות אלה התבססה על גידולי קפה יותר מאשר בננות. התואר המפוקפק “רפובליקת בננות” הורחב מאוחר יותר למקומות בהם כוחות שלטוניים, משרות וזיכיונות בעלי ערך כלכלי מוענקים לחברים או תומכים של השליט, תוך התעלמות משליחותו ונאמנותו לציבור הרחב.

חלק ב’ – השוואה בין צפון אמריקה לדרום אמריקה – ארגנטינה כמשל

כדי לנסות ולהתחקות אחר הסיבות לחולשות המשטרים במדינות אמריקה הלטינית ניתן להשוות את התפתחותן של מדינות צפון אמריקה – קנדה או ארה”ב להתפתחותן של הגדולות במדינות דרום אמריקה – ברזיל או ארגנטינה, שכן אלו מדינות שהתפתחו לכאורה בתנאי זמן וסביבה דומים.

ארגנטינה היא המדינה השנייה בגודלה באמריקה הלטינית. שטחה ביבשת דרום אמריקה הוא קצת פחות מ – 2.8 מיליון קמ”ר ובנוסף לו היא טוענת לשטחים נוספים בחלק מאנטארקטיקה ובשלוש קבוצות איים באוקיאנוס האטלנטי הדרומי. ארצות הברית לעומתה משתרעת על שטח של כ – 9.6 מיליון  קמ”ר. בארגנטינה כ – 39 מיליון תושבים ואילו בארה”ב כ – 293 מיליון תושבים. ארצות הברית קיבלה עצמאות ב – 1776 וארגנטינה בשנת 1816. ארגנטינה, בדומה לארצות הברית, היא רפובליקה בעלת משטר פדרלי, המאחד פרובינציות שונות, שלכל אחת מהן מושל ורשות מחוקקת.

יבשת אמריקה החלה להתפתח לאחר גילוי “העולם החדש”. הן ארגנטינה והן ארצות הברית החלו את דרכן באותה תקופה כקולוניות אירופאיות. בשתי המדינות נוהלו מלחמות בין המתיישבים החדשים לבין המקומיים כשהתרבות של המתיישבים החדשים מביסה את זו של בני המקום. לשתי המדינות היו שטחי קרקע עצומים ביחס לכושר האכלוס והעיבוד של המתיישבים, בשתי המדינות נמצאו קרקעות פוריות, שפע של מים ואוצרות טבע. שתי המדינות ניהלו מלחמות עצמאות נגד מדינות האם האירופאיות ששלטו בהן ומלחמות אזרחים פנימיות, אך הן לא נכפו לנהל מלחמות חיצוניות ממושכות ומתישות כדי להגן על קיומן.

הן ארצות הברית והן ארגנטינה נהנו בתחילת המאה העשרים מגלי הגירה ממחוזות שונים באירופה המערבית והמזרחית ומאסיה ושימשו כור היתוך לתרבויות שונות. ארגנטינה נחשבת למדינה הקוסמופוליטית בדרום אמריקה. בין 1850 ל – 1940 היגרו לארגנטינה יותר מ – 3.5 מיליון מהגרים – כ – 45% מהם איטלקים וכ – 32% ספרדים. כמו כן הגיעו מהגרים מבריטניה, גרמניה, צרפת, שוויץ, דנמרק, פולין, רוסיה, המזרח התיכון ויפן.

הן ארצות הברית והן ארגנטינה ידעו תקופות שגשוג ומשברים כלכליים. ארצות הברית עברה משברים כלכליים בשנים 1837, 1857, 1873, 1893, 1907 וכמובן את המשבר המפורסם של שנת 1929, אך נחלצה מהם. ארגנטינה ידעה תקופת שגשוג בתחילת המאה העשרים והייתה קרובה להיכנס למעגל המצומצם של המעצמות הכלכליות, אך בשנת 1930 עברה משבר כלכלי חריף והפיכה צבאית ומשבר נוסף ב – 1950. מאז המשבר של 1930 היא עברה מליגת המדינות המשגשגות בעולם לליגת המדינות המתפתחות.

למרות נקודת הזינוק הקרובה וקווי הדמיון המרובים בין ארגנטינה לבין ארצות הברית, בתחילת המאה העשרים ואחת ארצות הברית היא מעצמה עשירה וארגנטינה מצויה בתהליך היחלצות ממשבר כלכלי קשה וממושך. ארגנטינה שברה בשנת 2001 שיא עולמי בשמיטת חוב של 141 מיליארד דולר, והיא נמצאת תחת מעקב צמוד של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי בשל אי יכולת לעמוד בהחזר הלוואות שנטלה. התוצר הממוצע לנפש בארגנטינה הוא כשליש מזה של ארצות הברית. למרות גודלה של ארגנטינה, משאביה הטבעיים וגלי ההגירה שהעשירו וגיוונו את אוכלוסייתה, תהפוכות המשטר במדינה זו מזכירות את שכנותיה מגדלות הבננות.

בשנת 1776 ארגנטינה נפרדה באופן רשמי ממלכות המשנה למלך ספרד ששלט בפרו, ונכנסה תחת שלטון המשנה למלך ספרד של נהר פלאטה – מלכות משנה שנפרסה על אזור רחב הכולל כיום את ארגנטינה, פארגאווי, אורגוואי וחלק מפרו ובוליביה.

בשנת 1810 בואנוס איירס מרדה בספרדים – מרד שנערך בתנאי התנגדות של האצולה ומעמד הסוחרים, בעלי הזיכיונות המקומיים. ב – 1816 ארגנטינה זכתה לעצמאות מספרד. לאחר המרד החל בקע פנימי בין ה-“אוניטריוס”, שחפצו בממשל מרכזי, ליברלי וחזק מבואנוס איירס, לבין הפדרליים השמרניים שתמכו ברשויות פרובינציאליות מבוזרות. הפרובינציות המאוחדות העצמיות של נהר פלאטה החלו להתפצל כמעט לפני שהם נוצרו. מצביאים מקומיים התנגדו לסמכות חיצונית ואזורים שונים נלחמו זה בזה והתפרקו באופן שרירותי.

בערך בשנת 1860 – אחרי שנים רבות של מלחמות אזרחים – ארגנטינה החלה להתגבש כאומה סביב התחום המודרני שלה. בשנת 1880 הוכרזה הצהרת בואנוס איירס שהפכה את בירת ארגנטינה לבירת מחוז פדראלי. כפדרציה כלכלתה של ארגנטינה התבססה בעיקר על חקלאות שהוכוונה בעיקר עבור האריסטוקרטיה של בעלי הקרקעות והאינטרסים העסקיים בבואנוס איירס.

בין אמצע המאה התשע עשרה למחצית הראשונה של המאה העשרים, ארגנטינה פתחה את שעריה להגירה מסיבית מאירופה, שהביאה השקעות זרות וטכנולוגיות, תרמה לפיתוח התשתיות, הפעילות המסחרית והביאה את ארגנטינה לתקופת שגשוג וקדמה.

בשנת 1930 ארגנטינה עברה משבר כלכלי שהוביל לממשל בעל אוריינטציה צבאית ששלט במדינה בין השנים 1931 – 1946. בבחירות שנערכו בשנת 1946 נבחר כנשיא חואן דומינגו פרון, דמגוג שהפך לאגדה וניסה ליישם רפורמות שונות של “צדק חברתי”.

בשנת 1955 ארגנטינה עברה הפיכה צבאית, בעקבות מרד של מעמד הביניים, סטודנטים, חלק מהכמורה, אנשי עסקים וחלק מהצבא. ההפיכה הבריחה את פרון מארגנטינה לגלות. במהלך שנות ה- 60 המאוחרות התעוררה התנגדות של גרילה חמושה למשטר הצבאי. ב- 1973 חואן פרון חזר מגלותו, זכה לפופולריות סוחפת ונחל ניצחון עצום בבחירות לנשיאות. תשעה חודשים לאחר הבחירות נפטר פרון במפתיע והותיר אנרכיה פוליטית וכלכלית.

בשנת 1976 הצבא השתלט שוב על המדינה. בשנת 1980 שלט בארגנטינה משטר גנרלים רודני של “חונטה” צבאית. בתקופה זו נהרגו ונעלמו אלפים מבני ארגנטינה שנחשדו בניסיון להקים אופוזיציה מהפכנית. תקופה זו יצרה טראומה חברתית וכלכלית, ובאותה תקופה החוב החיצוני של ארגנטינה עמד על 36 ביליון דולר.

בשנת 1982, לאחר מלחמת איי פוקלנד בה הובס צבא ארגנטינה מפני הבריטים, החונטה הצבאית סולקה מהשלטון, ובשנת 1983 נבחר שוב שליט אזרחי כנשיא – ראול אלפונסין. בין השנים 1989 – 1999 נשיא ארגנטינה היה קרלוס מנם שירש את אלפונסין ובשנת 1999 נבחר כנשיא פרננדו דה לה רואה. השלטון ידע תהפוכות רבות שהגיעו לשיא בשנת 2001 על רקע משבר כלכלי חריף – בשנה זו התחלפו ארבעה נשיאים בתוך 10 ימים. לאחר תקופה סוערת קרלוס מנם חזר לשלטון ובמאי 2003 מונה הנשיא המכהן, נסטור קירצ’נר.

חלק ג’ – השורשים התרבותיים של “רפובליקת הבננות”

ההשוואה בין ארצות הברית לארגנטינה רומזת לכך שרפובליקות הבננות הן עניין של תרבות יותר מעניין של גודל, ויש להן קשר טבעי למורשת המשטר הקולוניאלי הספרדי.

בהבדל מהקולוניות בצפון אמריקה, הכובשים הספרדים שמרו על פירמידה מעמדית שקדקודה במשנה למלך ספרד ונציגי המלך בקולוניות, אליהם הואצלו סמכויות המלך. מתחתם התבסס מעמד אריסטוקרטי של בעלי נחלות ובבסיס הרחב היו נתינים משוללי הזדמנויות שוות.

בהבדל מהקולוניות הבריטיות, הספרדים שימרו בדרום אמריקה את הבדלי המעמדות והקשו על חציית הקווים המעמדיים ועל אפשרותם של המעמדות הנמוכים לטפס במעלה הפירמידה. המחסומים עמדו בפני אלו שניסו לטפס בסולם המעמדי גם אם הם הונעו על ידי חיפוש אחר אושר, אהבה או עושר וגם אם הם התברכו ביוזמה, חריצות, התמדה או כשרון.

המשטר המעמדי הגן על עצמו באמצעות חוקים נוקשים ובירוקרטיה שרירותית ומיותרת. בעלי השררה, ובהם שרים, שופטים, קציני צבא ושוטרים ראו עצמם כאדוניו של העם ולא משרתיו או שליחיו. האריסטוקרטיה ששלטה בקרקעות ראתה את מעמד העובדים המקופח כאויב, וסוחרים שזכו במונופולים הגנו עליהם מפני כל מתחרה פוטנציאלי ותחרות חופשית.

בשונה מהמשטר הקולוניאלי הבריטי, במשך שנים רבות הספרדים הנהיגו פיקוח הדוק על ההגירה לקולוניות כדי להבטיח את האורתודוקסיות הפוליטית, מעמדית, הדתית והכלכלית.

חקיקה מעמדית נתנה עליונות לממסד על פני חופש הפרט, וכאשר זכויות הפרט נדחקו לשוליים נוצרו עימותים ממסדיים בין סקטורים ופרובינציות. בניגוד לתפיסה זו, בפדרציה של ארצות הברית טובת הכלל הכריעה פעמים רבות את האינטרס המקומי וכך נוצר בסיס אינטרסים לשוק משותף גדול, תחרותי ויעיל.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר: http://www.e-mago.co.il

Leave a Reply