“שמן הסלע” הוא תרגום מילולי של petroleum – המונח הלטיני לנפט הגולמי המורכב משתי מילים: petra, שמשמעה “סלע”, ו – oleum, שמשמעה “שמן”. הנפט הגולמי נכלל בקבוצת ה-“דלקים המאובנים” יחד עם הפחם והגז טבעי. הנפט הוא משקע של חומרים אורגניים, צמחים ובעלי חיים מיקרוסקופיים, שגובש במשך מיליוני שנים, ונשמר כחומר צמיג הנספג בסלע. נפט גולמי ממוצע מכיל בערך 84% פחמן, 14% מימן, 1% – 3% גופרית ופחות מאחוז חנקן, חמצן, מתכות ומלחים שונים. צבעו בין צהוב לשחור וקיימים הבדלים במראה ובהרכב הכימי של נפט גולמי שמקורו במקומות שונים בעולם.
הנפט הגולמי מוכר בעולם מימי קדם. בספר בראשית, פרק ו’, פסוקים י”ג, י”ד, סיפור “תיבת נוח”, נאמר: “ויאמר אלוהים לנוח, קץ כל בשר בא לפניי כי מלאה הארץ חמס, מפניהם; והנני משחיתם, את הארץ. עשה לך תיבת עצי-גופר, קינים תעשה את התיבה; וכפרת אותה מבית ומחוץ, בכופר.” בספר שמות, פרק ב’, פסוק ג’, סיפור “משה בתיבה”, נאמר: “ולא יכלה עוד, הצפינו, ותיקח לו תיבת גומא, ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את הילד, ותשם בסוף על שפת היאור.” הכופר והזפת התנ”כיים הם כנראה ממוצרי הנפט הגולמי ששימשו חומרי אטימה בספנות הקדומה. הנפט הגולמי נמצא על פני השטח במסופוטמיה העתיקה שימש כחומר בנייה בעיקר במבצרים ובארמונות, ויושם כחומר אטימה בבארות, במובילי מים ובעיקר בסירות וספינות. הנפט גם היה ידוע כחומר בעירה ובתוספתא שבת ב’ ג’ נאמר: “…ומדליקין בשמן פקועות ובנפט.”
הנפט הוא נוזל שימושי, קל יחסית להעברה ולאחסנה, נוח לשימוש ויעיל לשימושים מגוונים. מאז המאה החמש עשרה נעשה שימוש באירופה בנפט גולמי כחומר להפקת תרופות פלא שונות, כחומר מטהר ומחטא ובסיס לריפוי מחלות שונות, ובהן, שיגרון, צפדינה, עוויתות, שיעול, כאבי שיניים, חיטוי פצעים או כינמת. בתעשייה המודרנית הנפט הגולמי הוא חומר גלם חיוני להספקת מקורות אנרגיה ובסיס למוצרים רבים. מזיקוק נפט גולמי מייצרים דלקים, שמני סיכה, אספלט, מזוט, פלסטיק, ניילון, צבעים, דבקים, תרופות, חומרי אטימה, מוצרי מזון וחומרי הדברה. הנפט הגולמי שונה כמובן מה-“קרוסין”, שהוא אחד ממוצרי הנפט הגולמי שזכה לכינוי “נפט”. הקרוסין הבעיר את “תנורי הנפט” שחיממו בתים רבים בישראל לפני מספר עשורים. יש הזוכרים בנוסטלגיה את מחלקי הנפט שנעו ברחובות רכובים על מכליות קטנות ממונעות או רתומות לסוסים והכריזו על בואם בעזרת צלצולי פעמון ידני מלווים בקריאות “נפט, נפט”, ובתושבים הממלאים ג’ריקנים ב-“קרוסין”, המיועד למכלי זכוכית בתנורי נפט פאר תוצרת מפעל “פרידמן”, המדיפים ריחות בעירה.
עלייתו של הנפט הגולמי כאחד המחצבים החשובים בעולם המודרני לוותה במפגשים אקראיים ומעניינים בין ממלכות שונות, ובהן הכימיה, הרפואה, הגיאולוגיה, ההנדסה, הטכנולוגיה, הכלכלה והמסחר, וכן בין כוונות טובות לתאוות בצע. הערים של אמצע המאה התשע עשרה הוארו בעששיות בהן בער שומן לוויתנים. בסביבות 1850, תעשיית הלוויתנים הייתה ענף התעשייה הראשון או השני בגודלו בארצות הברית. כשדייג הלוויתנים גבר מספרם החל להצטמצם, ומחיר שומן הלוויתנים האמיר. סמוך לשנת 1855 מחיר גלון שומן לוויתנים הגיע ל – 2.5 דולר, כששכרו החודשי של עובד ממוצע היה 20 דולר. מחסור מניע המצאות ותגליות, והמחסור בשומן לוויתנים המריץ ניסיונות שונים לפתח דלק מנורות חליפי. לשומן הלוויתנים הוצגו מספר מועמדים מחליפים, אך בתחליפים נמצאו חסרונות שונים – הקמפן ניפץ עששיות וגרם לאסונות, ותהליך ייצור קרוסין נוזלי מפחם היה יקר. השיטה היעילה יותר שנמצאה הייתה ייצור גז מפחם על ידי חימום הפחם בריק. הגז הופץ ללקוחות הערים בצינורות ממפעלי הגז, ועד שנת 1859 למעלה מחמש שישיות משוק עששיות שומן הלוויתנים בארצות הברית עבר לתאורת גז פחממני. בניגוד לתושבי הערים, תושבי הכפרים לא זכו ליהנות מעששיות הגז עקב ריחוקם ממפעלי הגז ולכן המשיכו להשתמש בשומן לוויתנים כמקור אנרגיה לתאורה. הרעיון להפוך נפט גולמי לדלק בעירה קדח במוחו של איש עסקים אמריקאי בשם ג’ורג’ ביזל.
הנפט הגולמי בעבע מתוך האדמה באופן טבעי באזורים שונים, אך איש לא ייחס לו חשיבות מרובה. אחד האזורים בהם בעבע נפט גולמי היה צפון-מערב פנסילבניה. באחד היובלים של נהר אלג’ני, שכונה “Oil Creek”, צף נפט גולמי מעל המים. בשנת 1853 ג’ורג’ ביזל הבחין בבקבוק נפט גולמי במעבדה לכימיה של בית ספר מקומי בפנסילבניה והעלה בדעתו להפיק ממנו חומר בעירה לתאורה. בחושיו העסקיים המחודדים, ביזל הריח כי לנפט הגולמי פוטנציאל כלכלי. הוא הקים חברה, שכנע משקיעים לרכוש מניות, וביקש מפרופסור בנג’מין סילימן מאוניברסיטת ייל לנסות להפיק מנפט גולמי מוצרים שימושיים. פרופסור סילימן גילה כי בעזרת זיקוק פשוט ניתן להפיק מהנפט הגולמי נוזלי בעירה שונים ובהם קרוסין. הפרופסור נסחף בהתלהבות מתגליותיו וכמקובל בתעשיית ההיי-טק, הוא רכש לעצמו 200 מניות בחברה שהעסיקה אותו. גילוי פוטנציאל האנרגיה של הנפט הגולמי הציב בפני החברה אתגר חדש. באותה עת לא היו מקורות אספקה קבועים של נפט גולמי לתעשייה, וביזל העריך כי לצרכים תעשייתיים לא ניתן יהיה להשתמש בנפט גולמי שצף על נחלים או שלוליות. באחד מימי הקיץ, בעת ביקור בבית מרקחת בניו-יורק, ג’ורג ביזל הבחין באקראי בפרסומת לתרופה חדשנית שיוצרה מנפט גולמי. הפרסומת הציגה תמונה ובה מספר מגדלי קידוח ששימשו לקידוח מלח, משום שהנפט הרפואי היה מוצר לוואי מקידוחי בארות המלח. התמונה עוררה אצל ביזל את המחשבה שקיימת אפשרות לקדוח באדמה עד למאגרי נפט. ביזל שכר את שירותיו של אדווין דרייק על מנת שינסה לבצע קידוחי נפט בפנסילבניה. לאחר קשיים רבים דרייק הצליח למצוא קבוצת קודחי מלח שהסכימה להיעתר לבקשה המוזרה ולבצע קידוח באדמה כדי למצוא נפט. ב- 27.8.1859 קבוצת הקודחים פגעה בבאר נפט בעומק 23 מטרים. דרייק חיבר לבאר משאבת מים ידנית, שהייתה נפוצה בזמנו בחוות רבות, והחל לשאוב את הנוזל הכהה ממעמקי האדמה. במהירה הבעיה של חיפוש נפט הוחלפה בבעיה של מציאת חביות אחסון.
העששיות שהוזנו בשומן לוויתנים הפכו למנורות נפט שהפיצו אור בבתים רבים, וכעבור זמן הנפט הוסיף את חומו באמצעות תנורים שהוסקו בתוצריו. הנפט העלה את איכות החיים של רבים, ומה שנחשב בימינו גורם זיהום כבד משקל הציל את הלוויתנים מכיליון. השמועה על קידוח הנפט פרסה כנפיים ואלפי הרפתקנים ומחפשי הזדמנויות נהרו לאזור הנפט והחלו לנקב את האדמה. בתוך 15 חודשיים פעלו בפנסילבניה כ- 75 בארות מפיקות נפט. הבהלה לזהב השחור גרמה לתנודות מחירים קיצוניות מיום שמצרך זה החל להיסחר בשווקים. בשנת 1860 פנסילבניה הפיקה 450,000 חביות נפט, הביקוש גבר ומחירי הנפט טיפסו במהירות ל – 10 דולר לחבית, מחיר שניתן להעריכו כשווה ל – 150 דולר בהתאמה לערכי דולר בני זמננו. ההתלהבות גרמה לשאיבה מואצת וזו יצרה עודפי היצע שהצניחו את מחירי הנפט הגולמי עד ל – 10 סנט לחבית, קרוב למאית ממחירי השיא. מלחמת האזרחים בארצות הברית וצעדים ראשונים של יצוא נפט לאירופה גרמו שוב לעליית מחירים קיצונית, ובסוף מלחמת האזרחים מחירי הנפט טיפסו לרמה קרובה ל – 14 דולר לחבית. תנודות המחירים במצרך החדש משכו כמובן ספקולנטים שניסו להפיק רווחים זריזים מהעצבנות בשווקים.
ההתעוררות לא הייתה רק במחירי הנפט, אלא גם במחירי הנדל”ן. קרקעות שערכן החקלאי היה אפסי הפכו להיות שוות הון עתק בגלל הנפט שתחתן. עיירה שכוחה בשם פיטהול נעשתה בשנת 1865 מכרה זהב שחור לאחר שנתגלה בה נפט, אך תוך כשנה הפכה לעיר רפאים לאחר שבארות הנפט שבה יבשו. המקרה של פיטהול עורר פחדים – עוד לא היו גיאולוגיים המומחים בחיפושי נפט, איש לא ידע מה היקפן של בארות הנפט, פנסילבניה הייתה המקום היחיד בעולם שפעלו בו בארות נפט, ומחירי הנפט התנודדו בפראות. אי היציבות של שוק הנפט בחיתוליו הקשה על גיוס הון להקמת בתי זיקוק, וההשקעות שנעשו בהם היו קצרות טווח. באותה תקופה של אי-ודאות בחור צעיר בשם ג’ון ד. רוקפלר החל להאמין בתעשיית הנפט והיה נחוש להקים בתי זיקוק ברמה גבוהה. רוקפלר גילה אינטואיציה בריאה, חושים עסקיים מפותחים, ממולחות מסחרית יוצאת דופן ומיומנות ברכישת אמון וגיוס הון. בעזרת כושר מסחרי, שותפים מוצלחים ומזל, רוקפלר הצליח לזקק נפט ולשנע אותו במחירים זולים ממתחריו ולהביס אותם. רוקפלר ושותפיו לא ראו בעסקי זיקוק הנפט עסקים בני חלוף בהם ניתן לגרוף הון ולברוח, הם שמרו עתודות הון לימי סגריר והשתלטו בזריזות על מתחרים שהחלו לצלוע. רוקפלר הימר על כל הקופה כשהחל לפתח את עסקי הנפט, הימור שהפך אותו לאחד האנשים העשירים בתבל.
קליבלנד הייתה רחוקה יותר משלוש מאות קילומטרים מבארות הנפט של פנסילבניה, אך היא הייתה סמוכה לעורקי תחבורה שנדרשו כדי להפיץ את מוצרי הנפט – נהרות וצומת פסי רכבת – ולכן התפתחה בה תעשיית זיקוק נפט. עד שנת 1865, שבה הסתיימה מלחמת האזרחים בארצות הברית, הוקמו ופעלו בקליבלנד כ – 30 בתי זיקוק לנפט ועד סוף שנת 1866 נבנו בה 20 בתי זיקוק נוספים. מה שהיה הימור מסוכן בשנת 1860 הפך לתעשייה מבטיחה בעלת קצב צמיחה גבוה. קליבלנד קיימה תחרות עם פיטסבורג על מספר בתי הזיקוק, ובשנת 1869 לשכת המסחר של קליבלנד דיווחה בסיפוק על היותה המרכז המוביל בתעשיית הנפט שהגיע למכירות בשווי 15 מיליון דולר. תעשייה זו סבלה מזיהום, מריחות רעים וממספר שריפות שגרמו נזקים כבדים, אך נחישות ותועלת כלכלית שמרו על כמות ואיכות הנפט המיוצר.
בשנת 1858 ג’ון ד. רוקפלר היה פקיד חשבונות צעיר, שכיר בחברה מסחרית בקליבלנד שחש חוסר שביעות רצון ממשכורתו. רוקפלר פגש מהגר אנגלי בשם מוריס קלארק שחיפש את מזלו בארצות הברית ויחד הם הקימו חברה משותפת למסחר בשם “קלארק אנד רוקפלר”. החברה עשתה חיל וכבר בשנתה הראשונה הצליחה לנהל עסקים בהיקף של 450,000 דולר. בשנת 1861 החלה מלחמת האזרחים בארצות הברית ושני השותפים, שהצליחו להימנע משירות בחזית, מצאו הזדמנויות עסקיות שהתאימו לזמן ולכלכלת המלחמה. בשנת 1863 אנגלי בשם סמואל אנדרוס שכנע את רוקפלר וקלארק להשקיע בתעשיית הנפט הצומחת. אנדרוס היה גאון במכניקה ומלא אנרגיה, הוא שכנע אותם להשקיע סכום ראשוני של 4,000 דולר להקמת בית זיקוק לנפט. אנדרוס פיתח תהליך זיקוק חדש שהפיק נפט איכותי יותר ואחוזים גבוהים יותר של נפט מזוקק. בית הזיקוק הקטן גדל מהר, וקלארק ורוקפלר השקיעו בו 100,000 דולר.
בשלב מסוים נוצר מתח בין רוקפלר לקלארק, וכתוצאה ממנו רוקפלר פרש מעסקי המסחר, רכש את חלקו של קלארק בעסקי זיקוק הנפט ונשאר שותפו של אנדרוס, בחברה חדשה בשם “רוקפלר אנד אנדרוס”. חלוקת העבודה בין השותפים הייתה טבעית, אנדרוס התרכז בייצור ורוקפלר בקידום העסק, בקניות ומכירות. רוקפלר שהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, הפעיל את כישוריו והחברה צמחה במהירות והתרחבה יחד עם עסקי הנפט שפעלו בעיר. בשנת 1866 רוקפלר הקים עם אחיו ויליאם בית זיקוק נוסף בניו-יורק שפעל תחת חברה בשם: “וויליאם א. רוקפלר ושות'”. בשנת 1867 צורף לעסקים שותף בשם הנרי פלגלר ונפתח בית ממכר נפט בניו-יורק, בשעה שג’ון רוקפלר מכהן כמנהל הראשי של כל העסקים. בשנת 1870 רוקפלר איחד את כל עסקיו לחברה אחת בשם “Standard Oil Co.” שהונה היה כמיליון דולר. באותה שנה, בית הזיקוק של “סטאנדרד אויל” היה הגדול בפנסילבניה בעל קיבולת של 1,500 חביות נפט גולמי ביום. כבעל בית הזיקוק הגדול יותר הוא ניצל את כוחו בשווקים והצליח לעצב מחירים ולזכות בהנחה בלעדית סמויה מחברות הרכבות שהובילו את הנפט הגולמי מהבארות לבתי הזיקוק. היתרונות היחסיים הבלעדיים להם זכתה “סטאנדרד אויל” העניקו לחברה כוח להכניע את מתחריה, ובשנת 1872 “סטאנדר אויל” הצליחה להשתלט על 22 חברות נוספות בקליבלנד בפעולה שכונתה כ-“טבח של קליבלנד”. עסקיו של רוקפלר התרחבו באופן אופקי ואנכי, השתלטו על מתחרים ורכשו מפיצים, בין השאר באמצעות חברות שבהן זהותם של הבעלים הוסתרה. ג’ון ד. רוקפלר היה בעל השליטה בבית הזיקוק הגדול ביותר בעיר שהייתה יצרנית הנפט הגדולה בעולם. עסקיה של “סטאנדרד אויל” נחקרו על ידי ועדת חקירה משפטית שהוקמה בשנת 1879 בעקבות חשדות לשימוש בנורמות מסחריות פסולות ויצירת מונופולין בתעשיית הנפט. מנהלי החברה נחקרו על ידי הועדה, אך סכרו את שפתיהם. הועדה ביקרה את השימוש בכוח המונופליסטי על ידי החברה בנוגע לחוזי הובלת הנפט, אך לא פענחה את השאלה כיצד הצליח רוקפלר להשיג הנחה מיוחדת מחברות הרכבות, והאם השתמש באמצעים פסולים?
מאז קידוח הנפט ההיסטורי של דרייק ביום 27.8.1859, ומתקופת תעוזתו של ג’ון ד. רוקפלר ושותפיו ועד היום, זרקה שיבה בשערותיה של תעשיית הנפט שהתבגרה ועברה שינויים רבים. הנפט כמעט ואינו מזין עששיות, אך הוא מניע תחבורה על היבשה, בים, באוויר ולחלל החיצון, מזין מנועי בעירה פנימית ומנועי סילון. מוצרי הנפט הגולמי מפעילים תנורים תעשייתיים ותחנות כוח, מחממים מפעלים ובתים ומשמשים חומר גלם חשוב למוצרים פטרוכימיים מגוונים. צריכת הנפט ומוצריו גוברת בקצב מואץ העתיד לעלות על קצב גילוי בארות חדשים, קצב השאיבה או קצב הזיקוק, ויתכן שבעתיד הנראה לעין תעשיית הנפט תעמוד בפני פרשת דרכים הדומה לפרשת הדרכים בה ניצבה תעשיית שומן הלוויתנים, כאשר הנפט התגלה כתחליף יעיל. ברור כי הנפט הוא משאב טבעי בעל תכונות איכותיות וייחודיות מובהקות, ולא לכל מוצריו ימצאו תחליפים. ראיה אחראית חייבת להתכונן לבאות, אך נדמה שיש הסבורים כי די להותיר מעט זפת לכפר את תיבת נח העתידה להיבנות כי ממילא “אחרינו המבול”.
מאמר זה פורסם לראשונה בתאריך 18.2.2006 באתר: http://www.e-mago.co.il