מרכבות פרעה

יציאת מצרים וזווית התחבורה  – סיפורה של המרכבה המצרית הקלה.

 מרדף המרכבות אחרי עם העבדים הבורח

בספר שמות (פרק י”ד) מופיע מיתוס יציאת בני ישראל ממצרים, הכולל את מרדף המרכבות המצריות ונס קריאת ים סוף.

“ויגד למלך מצרים, כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו, אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ויאסור, את רכבו, ואת עמו, לקח עמו. ויקח שש מאות רכב בחור, וכל רכב מצרים, ושלשים על כולו. ויחזק ה’, את לב פרעה מלך מצרים, וירדף, אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חונים על הים, כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירות, לפני בעל צפן, ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה’.” (שמות, י”ד, פסוקים ו’ – י’).

ובהמשך מתואר סיפור הנס שהציל את בני ישראל, (שם. פסוקים כ”א – כ”ח): “ויט משה את ידו, על הים, ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים. ויבאו בני ישראל בתוך הים, ביבשה, והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים, ויבואו אחריהם כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו אל תוך הים. ויהי באשמורת הבקר וישקף ה’ אל מחנה מצרים, בעמוד אש וענן, ויהם, את מחנה מצרים. ויסר את אופן מרכבתיו, וינהגהו בכבדת, ויאמר מצרים, אנוסה מפני ישראל כי ה’ נלחם להם במצרים. ויאמר ה’ אל משה, נטה ידך על הים, וישבו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו. ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ומצרים נסים לקראתו, וינער ה’ את מצרים בתוך הים. וישבו המים, ויכסו את הרכב ואת הפרשים, לכל חיל פרעה, הבאים אחריהם בים. לא נשאר בהם עד אחד.

מהן המרכבות המצריות? היכן מקומן בהתפתחות טכנולוגיות התחבורה? כיצד נבנו? מי נהג בהן? למה שמשו? מה היו יתרונותיהן וחסרונותיהן? מה היה תפקיד המרכבות בשדה הקרב? מדוע ומתי הן נעלמו?

 מהן המרכבות המצריות?

המרכבות המצריות היו מרכבות נסיעה קלות רתומות לצמד סוסים. המרכבה הייתה מורכבת מתא נסיעה ובו מקום לשני נוסעים עומדים. הייעוד הבולט של המרכבות היה צבאי וצוות מרכבה כלל פרש  ולוחם.

תא הנסיעה של המרכבה המצרית כלל מסגרת מגן, פתוחה או סגורה מלפנים וגב פתוח מאחור. הנוסעים עמדו על לוח עץ כשהם נתמכים או אוחזים במסגרת המרכבה. תא הנסיעה רכב על ציר שחובר לשני אופנים. משטח הנסיעה היה בגובה של כ – 75 סנטימטרים מעל פני האדמה. גלגלי המרכבות כללו בדרך כלל בשישה חישורים, אך היו אופנים בעלי 4 חישורים בלבד. רב חלקי המרכבות היו עשויים עץ, והן כללו מספר מוגבל של חלקי מתכת. המרכבות נרתמו לסוסים בעזרת יצול, הן היו קלות משקל ובעלות כושר תמרון גבוה, ללא קפיצים או אמצעי שיכוך אחרים.

מרכבות מצריות נמצאו בחפירות וסקרים ארכיאולוגיים ויש מהן המוצגות במוזיאונים שונים בעולם. ציורי מרכבות נמצאו על גבי פפירוסים, תחריטים ובמקדשים מצריים עתיקים. אחד התחריטים המפורסמים מצוי במקדש אבו-סימבל והוא מתאר את רעמסס השני רכוב על מרכבה.

מקומן של המרכבות המצריות בהתפתחות טכנולוגיות התחבורה.

המרכבות נבנו בעולם העתיק כאמצעי תחבורה וככלי רכב קרביים. דגמים שונים של מרכבות עתיקות נמצאו באגן הים התיכון, ביורו-אסיה, בהודו ובסין. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו, באזור הסהר הפורה, באנטוליה וביורו-אסיה נמצאו עדויות לעגלות מסוגים שונים שנרתמו לחמורים, פרדות, שוורים ואפילו עזים.

ממצאים ארכיאולוגיים ממסופוטמיה שבין הפרת לחידקל, מעידים על שימוש במרכבות כבר בתחילת תקופת הברונזה, באלף השלישי לפני הספירה. במסופוטמיה נעשה שימוש בעגלות אשוריות בנות ארבעה אופנים, ובמרכבות משוכללות יותר בנות שני אופנים, שנשאו רכב בודד שאחז בקורה תומכת.

בערבות יורו-אסיה, בגבול שבין רוסיה לבין קזחסטן נמצאו קברים ובהם מרכבות עתיקות. חוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי תאריך השימוש במרכבות אלו, ובשאלה אם הן הקדימו את המרכבות שנבנו באזור הסהר הפורה או לא.

בכתבים שומרים מתוארות עגלות צבאיות בנות ארבעה גלגלים רתומות לארבעה חמורים הנושאות רכב ולוחם מצוידים בחניתות וגרזנים. העגלות השומריות היו גדולות ואיטיות יותר מאשר מרכבות קרביות.

בקברי משפחת מלוכה בחור נמצאו שלדי מלכים שנקברו עם מרכבותיהם, עם בהמות המשא ואנשי הצוות.

פריחתן של המרכבות קשורה בהופעת הסוס כחיה מבויתת. את הסוס הקדים החמור הצנוע, שביצע מלאכות תובלה ותחבורה במסירות אלפי שנים. כאשר הסוס בוית, קם לחמור ולאתון מתחרה מהיר, חזק ועמיד שהקנה עליונות מדינית וצבאית לתרבויות שעשו בו שימוש. מרכבות מסוגים חדשים נבנו בהתאמה לכושרם של הסוסים ונרתמו אליהם. מרכבות אלו שימשו את המעמדות הגבוהים המדיניים, הצבאיים והדתיים, כאמצעי תחבורה, הובלה, לחימה, או תקשורת, ושימשו לניהול ענייני המדינה. כנראה שהמרכבות הגיעו לשיא פריחתן באזור הסהר הפורה באמצע האלף השני לפני הספירה, והן היו נפוצות בממלכת מיטני, ששלטה באותה תקופה בצפון ארם נהריים, ובחלקים מסוריה ואנטוליה. עד 1,500 לפני הספירה מרכבות רתומות לסוסים הופיעו באסיה הקטנה, ביוון ובצפון אירופה.

בין המאה השמונה עשרה למאה השש עשרה לפני הספירה מצרים נכבשה ונשלטה על ידי עם נוודים שמי שפלש אליה מצפון – ה-“היקסוס”. הסברה הרווחת היא כי בני “היקסוס” הביאו עמם סוסים ומרכבות למצרים. כנראה שהמרכבה הקלה פותחה לשימוש צבאי אחרי 1,700 לפני הספירה, ועד 1,500 לפני הספירה היו לפרעה תותמוסס השלישי מעל 1,000 מרכבות. עד 1,400 לפני הספירה מלך מיטני צבר כמה אלפי מרכבות. המצרים שכללו את המרכבות הקלות, פיתחו תפיסות הנדסיות וצבאיות חדשות והביאו את מלאכת הבנייה והשימוש במרכבות הקלות לשיאים פורצי גבולות.

כיצד המרכבות המצריות נבנו?

מרבית חלקי המרכבה המצרית נבנו מעצים קלים, ונוספו להם חלקי מתכת. נעשה שימוש בסוגים של עצים שונים – בוקיצה לצירים, ושקמים ללוח העמידה. המצרים הוסיפו כיסוי מתכת לצירי המרכבות כדי להקטין את החיכוך, וחלק מחלקי העץ חוזקו בכיסוי שרוולים עשויים מתכת. למרכבות של בני מעמדות גבוהים נוספו חלקים עשויים זהב.

חלקי העץ מהם נבנתה המרכבה הוטבלו במים רותחים למשך מספר שעות. ההשריה הממושכת ריככה את העץ ובשלב זה ניתן היה לעצב אותו לצורות הרצויות. לאחר העיצוב החלקים יובשו ושמרו על הצורה בה עוצבו. המצרים פיתחו את אופן ששת החישורים שהיה קל ועמיד. החישורים נבנו על ידי כיפוף ששה מוטות עץ בזוית של 60 מעלות ועיצובם לצורת “V”. המוטות המכופפים הודבקו זה לזה, כך שכל חיבור שהודבק יצר חישור, ויחד נוצר כוכב משושה. טבור האופן הודק על ידי מעי בקר שכרכו את הציר בעודם טריים, התייבשו על הציר וחיזקו אותו. החישוקים נבנו מפיסות עץ מכופפות שנקשרו לגלגל באמצעות רצועות עור שהושחלו בתוך חריצים בחלקי החישוקים והחישורים. רצועות העור נקשרו במלאכת מחשבת בחלקים הפנימיים של האופן ולא באו במגע עם האדמה כדי שלא ישחקו במהלך הנסיעה. נגרים גרמניים ששחזרו מרכבה מצרית במאה העשרים עמלו על השלמתה במשך כשש מאות שעות.

זוג סוסים נרתם יחדיו באמצעות אוכף משותף ומרופד. האוכף המשותף רתם את צמד הסוסים באמצעות רצועות עור שנכרכו סביב בטנם וחזם, כדי שלא יחליקו וישתחררו תוך כדי תנועה. יצול בודד שנמשך מחלקה הקדמי של המרכבה נרתם לאוכף.

מי נהג במרכבות?

אחזקת אורוות וסוסים, וניהול חיל מרכבות היו עניין יקר, שכלל רכישת מרכבות ותחזוקתן ומערך לוגיסטי. מסיבה זו מרכבות היו בהישג ידם של הפרעונים והמעמדות הגבוהים בלבד. ביטוי תנכ”י לכך מופיע בספר דברים, פרק י”ז, פסוק ט”ז, העוסק בהמלכת מלך על ישראל, בו נאמר: “רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס…

רכבי המרכבות היו בעלי מעמד חברתי ומדיני גבוה, והמרכבה הקרבית הייתה סמל מעמד לחימה אריסטוקרטי. המרכבה המלכותית במצרים הייתה סמל שלטוני שקיבל דימוי אלוהי והיא עוטרה בריקועי זהב. כיאה לסמלי סטטוס המרכבות המצריות עוטרו בסמלים שונים, ובהם סמלים מעולם הצומח, כמו עלי דקל, גומא או לוטוס, סמלים מעולם החי, כמו אריות, זאבים או שועלים, או בעיטורים גיאומטריים.

בשדה הקרב המרכבה המצרית הקרבית אוישה על ידי שניים. רכב – שאחז בשוט להמריץ את הסוסים ובמושכות לכוון את דרכם, ולוחם – שהיה בדרך כלל קשת. למרכבה הוצמדו אשפות חצים, כידון שנועד לשמש נשק התקפה אחרי ריקון החצים ומגנים.

למה המרכבות שימשו?

כאמור, המרכבות לא שימשו אמצעי תחבורה עממי, אלא לתעבורה מדינית, דתית או לצרכים צבאיים או מיוחדים. בימי שגרה, בהם המרכבות לא גויסו לניהול מלחמות, הן שימשו לאימונים צבאיים, כאמצעי תחבורה למעמדות הגבוהים ולמטרות ציד, ומעידים על כך עיטורים על מרכבות ותרשימים עתיקים. בנוסף נעשה שימוש במרכבות למטרות סיור והעברת אגרות דואר.

מה היו יתרונותיהן וחסרונותיהן של המרכבות המצריות?

המרכבה המצרית הקלה סיפקה מהירות וכושר תמרון גבוהים בהרבה ממקבילותיה שפותחו באזור הסהר הפורה, אך היא התפשרה עם היציבות ועם חוזק. כתב תחבורה מודרני היה מתאר נסיעה במרכבה מצרית כ-“חווית נהיגה מסעירה ומהירה”, אך כבעלת “היגוי רך מידי”, “אחיזת כביש לקויה” ו-“נסיעה קשה ללא בולמי זעזועים”.

המגבלות העיקריות של כל המרכבות העתיקות היו קשיי תנועה, עבירות ותמרון על קרקעות מסוגים שונים. המרכבות המצריות היו אמנם בעלות כושר תנועה מהיר, אך הן הותאמו בעיקר לקרקעות מדבר וחול שהיו בחלקים ממצרים או בכנען, ולא לשטחים הררים או מסולעים, עליהן נשברו במקרה הטוב המרכבות, ובמקרה הפחות טוב עצמות הרוכבים. בהעדר קפיצים ואמצעי שיכוך, על קרקעות קשות וסלעיות המרכבות נטו להתהפך או להישבר.

טכניקות הבנייה של המרכבות המצריות שאפו להעניק להן אמינות ועבירות גבוהה, אך זו הייתה מוגבלת כפי שמתואר היטב בפסוק: “… ויהם את מחנה מצרים. ויסר את אופן מרכבותיו, וינהגהו בכבדת.” זוג הסוסים גיבו זה את זה, אך כאשר סוס אחד נפצע הוא השבית את המרכבה ולעתים גרר עמו את שותפו ואת הרוכבים, אם אלו לא הספיקו למלט עצמם מהמרכבה.

בשדה הקרב הקשתים שנעו על המרכבות נדרשו למיומנות גבוהה כדי לשמור על שיווי משקל, לטעון חצים ולבצע ירי מדויק מהמרכבות. ההנחה הייתה כי הם יתקשו לעשות זאת ולכן נעשה שימוש במרכבות רבות שחיפו זו על זו באמצעות ירי לא מדויק של מטר חצים. יתרונם של המרכבות בשדה הקרב בלט במרדפים מזנבים באויב נסוג, ומכך חששו בצדק בני ישראל.

תפקיד המרכבות בשדה הקרב?

תכנון המרכבה כאמצעי לחימה השפיע על תפיסות לוחמה אסטרטגיות וטקטיות. המרכבות הכבדות שימשו כנשק תקיפה אקטיבי ועיקרי להבקעה ולדריסת חיל הרגלים של האויב, ורכבו עליהם לוחמים שצוידו בכלי נשק קצרי טווח, כמו רומחים, גרזנים וחרבות. לעומת המרכבות הכבדות, המרכבות הקלות שולבו עם קשתים שהשתמשו בנשק ארוך טווח ששימש למטרות ריכוך האויב לפני מתקפה חזיתית של חיל הרגלים בדומה לשימוש שנעשה בארטילריה המודרנית. הצבא המצרי ראה בלוחמים הרגליים את כוח התקיפה העיקרי והמרכבות הגנו עליו מהאגפים וסייעו לו בעיקר מפני מרכבות האויב. השילוב של כושר תמרון גבוה בתנועה ונשק בעל כושר תמרון גבוה שימש כמכפיל כוח.

שתי התפיסות הצבאיות המנוגדות ביחס לשימוש במרכבות עמדו למבחן בקרב קדש. קרב קדש התרחש בשנת 1,300 לפני הספירה באזור הגבול שבין שלטון האימפריה המצרית – ששלטה בכנען ובאזור הרי הלבנון וסוריה, לבין החתים – ששלטו באסיה הקטנה. בקרב קדש נהנו החתים מעליונות על המצרים בסדר הגודל של הכוחות, בקרבה למרכזים לוגיסטיים ובשטח הקרקע ההררי, שהלם את המרכבות החתיות הכבדות, יותר מאשר את המרכבות המצריות הקלות. הקרב הסתיים בנסיגה מצרית ובסופו של דבר בהסכם שלום, אך הוא הפגין את יתרונותיהן של המרכבות הקלות. הקרב והסכם השלום תועדו באופן מפורט בתעודות מצריות וחיתיות.

מדוע, ומתי המרכבות נעלמו?

סיום עידן המרכבות נבע משכלולם של שני אמצעים – האוכף והקשת הקצרה. אוכפי רכיבת הסוסים הראשונים היו יריעות עור או בד שחייבו את הרוכב לאחוז בידיו בסוס כל משך הרכיבה, כך שידיו לא היו משוחררות לאחוז בנשק, ואילו המרכבה נתנה לקשת אפשרות לפנות את שתי ידיו להפעלת נשקו. בנוסף לכך קשה היה לתפעל ביעילות את הקשתות הארוכות ששימשו את לוחמי המרכבות מגבו של סוס.

במאות השביעית והשישית לפני הספירה שוכללו גם האוכפים ואמצעי הרכיבה על סוסים וגם הקשתות. המרכבות החלו להעלם לטובת הפרשים והפכו לאמצעי שולי ששימש לצייד או למרוצים ספורטיביים. הפרש הבודד היה פחות רגיש לשטח הקרקע מהמרכבה, המהירות וכושר התמרון שלו היו גבוהים יותר, וסוסו יכול היה לדלג על מכשולים רבים, בורות, נקיקים, או לצלוח מעברי מים.

פואמת הניצחון

סיפור יציאת מצרים וטביעת צבא מרכבות פרעה מתואר בתנ”ך אך לא נמצא לו תיעוד במקורות מצריים. בקרב חוקרי העולם העתיק קיימות מחלוקות שונות בשאלות האם מדובר במיתוס או בסיפור אמיתי, ואם כן, מתי הוא התרחש. אחת הדעות המנומקות מייחסת את עיתוי יציאת מצרים לתקופת רעמסס השני, בערך בשנת 1,300 לפני הספירה, סמוך לתקופה בה התרחש קרב קדש בין המצרים לחתים. קרב קדש נחשב לקרב הראשון המתואר בפירוט על תחריטים וציורי קיר על מקדשים מצריים ובמקורות כתובים. גבורת הצבא המצרי ועוז רוחם של מצביאיו בקרב קדש תוארה בשיר הלל אפי שנודע בשם “פואמת פנטואר”.

בחג הפסח חוזרים בני ישראל לפואמת הניצחון שלהם על מרכבות פרעה, הידועה בשם “שירת הים”. התנ”ך אינו מחמיא לעוז רוחם של בני ישראל, להיפך, הם מתוארים כפחדנים, חסרי תושייה ואמונה, כפויי טובה ורבי תלונות וקובלנות. “וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה’. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור, חדל ממנו ונעבדה את מצרים. כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר.” (שמות י”ד, י’ – י”ב). שיר ההלל של בני ישראל אינו מתאר גבורה ועוז רוח אנושיים, אלא נס ותחבולה, המתאר את הצדק ההיסטורי שנעשה בידי שמיים לעם העבדים המשתחרר ממצרים. “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’ ויאמרו לאמור. אשירה לה’ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים…” (שמות ט”ו, א’).

Leave a Reply