חירות ושוויון זכויות – הבבואה של חופש התנועה

חג הפסח מביע מסרים לאומיים ואוניברסליים חשובים במעלה של חירות הפרט ושוויון זכויות, ומטרתו להנחיל את הלקחים מזיכרון תקופת עבדות. האם בני ישראל הפנימו את הערכים המתחייבים מעברם? באספקלריה של “חופש התנועה” נראה כי יש מקום לשיפור.

יציאת מצרים כסמל ומופת לאומי ואוניברסלי

חג הפסח הוא החג העתיק ביותר של עם ישראל והוא נועד להנחיל מסרים לאומיים ואוניברסליים ראשונים במעלה. הרמב”ם בספרו משנה תורה, (ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ז’ הלכה ח’) מורה: “בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר “ואותנו, הוציא משם . . .” (דברים ו’, כ”ג). ועל דבר זה ציווה בתורה, “וזכרת, כי עבד היית” (דברים ה’, י”ד, דברים ט”ו, ט”ו, דברים ט”ז, י”ב, דברים כ”ד, י”ח, דברים כ”ד, כ”ב), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.”

מיתוס שחרור העבדים ממצרים הפך לסמל אוניברסלי של ניצחון החרות על דיכוי ועריצות, של שוויון הזכויות של כל אדם באשר הוא, ושל ההכרה בכך שכל בני האדם משועבדים לעקרונות נעלים מהם, אך אינם עבדי עבדים – “כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אני, ה’ אלוהיכם.” (ויקרא, פרק כ”ה, פסוק נ”ה). המופת והסמל של סיפור יציאת מצרים תמכו את הבסיס הרעיוני של מהפכות היסטוריות בולטות, ובהן כינון מגילות זכויות האזרח באירופה ומעבר משלטון מלכים ופיאודלים לשלטון העם, המאבק לשחרור העבדים ומלחמת האזרחים באמריקה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה. השיר האמריקאי העממי “Let My People Go” הפך את סיפור יציאת מצרים להמנון מחאה ובשורה שליבה את רוח המאבק לשחרור העבדים בארצות הברית, את מלחמת האזרחים ומאוחר יותר מאבקים לשוויון זכויות מיעוטים. הסיסמא “שלח את עמי” גויסה שוב בעת מאבק פעילי זכויות אדם נגד המשטר הטוטליטרי בברית המועצות הקומוניסטית.

כנראה שהמסר של סיפור יציאת מצרים המועבר במסורת היהודית מדור לדור, חלחל לתרבות הישראלית. הישראלי בעל מודעות עצמית גבוהה לחירותו ומחושיו רגישים ביותר מפני מצבים בהם חלילה ינוצל ו-“יצא פראייר” – הוא אינו אוהב מעמדות, מנהלים, קבלת הוראות שרירותיות, או להעניק שירות. אבותינו נכוו ברותחים בבניית ערי המסכנות של פרעה לפני למעלה משלושת אלפים שנים, ואנחנו נזהרים בצוננים ומתקשים לקבל על עצמנו עבודות חד-גוניות בבניין, בחקלאות או בסיעוד. בניגוד למודעות העצמית הגבוהה לחרות האישית נדמה שהחברה הישראלית לא הטמיעה כראוי את היישום של מודעות עצמית זו ביחסה לחלשים, המוגבלים, הקשישים, הצעירים, הגרים או העובדים הזרים, על פי הכלל “מה ששנוא עליך על תעשה לחברך”.

מעניין שהמקרא אינו מזכיר את המודעות העצמית לחירות, אך הוא חוזר ומשנן את הרגישות לזולת המתבקשת מהניסיון המר של עם שסבל חוויות קשות של עבדות והשפלה.  בפרק כ”ה של ספר ויקרא, (פסוקים מ’ – נ”ה) מפורט העיקרון של שחרור עבד עברי בשנת היובל והאיסור לרדות בו בפרך. בפרק ה’ של ספר דברים (פסוקים י”א – י”ד) נאמר: “שמור את יום השבת לקדשו….לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך – למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. בפרק ט”ו של ספר דברים, (פסוקים י”ב – ט”ו) מפורטים זכויותיו של העבד העברי, בפרק ט”ז, (פסוק י”ב), מופיעה מצווה לשמוח בחג שבועות ובתקופת הקציר עם בני המשפחה, העבד, האמה, הלוי, הגר והיתום. בפרק כ”ד (פסוקים י”ז, י”ח) מופיעים עקרונות משפט צדק לגר, ליתום ולאלמנה, והחובה להותיר להם לקט, שכחה ופאה. בכל המקרים שאוזכרו המקרא מלווה את הרגישות לחלשים בחברה בהערת תזכורת: “וזכרת כי עבד היית במצרים.”

תנועה חופשית ושוויונית בישראל

על רקע עקרונות החרות והשוויון, יש מקום לבדוק עד כמה עקרונות אלה מיושמים בפועל בחברה הישראלית של ימינו בכלל, וכיצד הם מיושמים ביחס ל-“חופש התנועה”. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגן על חופש התנועה במובנו הצר של המונח. סעיף 5 לחוק קובע: “אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת”. מלבד המשמעות הצרה, למונח “חופש התנועה” קיימת משמעות רחבה, שהופיעה בסעיף 38(א) להצעת חוק יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם, שנוסחה בעבר על ידי פרופסור הנס קלינגהופר: “כל אזרח ישראלי זכות לו לחופש התנועה ברחבי המדינה.” “חופש התנועה” במובן הרחב הוא החרות של כל אדם לממש רצון לנוע מכל יעד לכל מחוז חפץ בכל זמן בו יחפוץ. השופט מ’ חשין הסביר בבג”ץ 5016/96 ליאור חורב נ’ שר  התחבורה, (פ”ד נ”א (4) עמ’ 1, בעמ’ 147): “ומה היא זכותם של הרבים ושל היחיד ברשות הרבים? זכותם היא להלך ברשות הרבים, לנסוע במקום שיועד לנסיעה, לנוע בדרכים ובשדות. על דרך הכלל קרויה זכות זו: חירות התנועה או חופש התנועה…חופש התנועה הוא אפוא, החופש שקנינו להלך על רגלינו ברשות הרבים, לרכוב על האתון או לנסוע במכונית במקומות שיועדו לכך…”.

בעידן המודרני הדרך היעילה ביותר לפרט להגשים את רצונו לנוע היא בדרך כלל באמצעות רכב פרטי. שימושי קרקע רבים נפרסו במרחב בהתאמה לניידותו וזמינותו של הרכב הפרטי, והם כוללים פרברי מגורים, אזורי תעסוקה, מרכזים מסחריים, מחסני סחורות מוזלות, מוקדי בידור וחוויה, שמורות טבע וגנים לאומיים, או גני אירועים, אליהם מוצמדים מגרשי חניה רחבים. נוכח הפריסה והפיזור של שימושי הקרקע במרחב נמצא פעמים רבות כי כאשר נדרשת תנועה לכל יעד ובכל עת אין תחליף יעיל, ראוי ואפשרי לרכב הפרטי.

למרות חשיבותו של הרכב הפרטי לחיי הפרט ולחופש תנועתו, קבלת רשיון נהיגה ובעלות ברכב פרטי אינן זכויות המוקנות לכל אזרח. רבים שאינם כשירים או אינם יכולים לנהוג באופן עצמאי מוצאים עצמם תלויים מידי יום באחרים. עוצמתה העזה של היכולת לנהוג ברכב מתבלטת לא כאשר מעניקים רשיון, אלא דווקא כאשר מבקשים לשלול רשיון נהיגה ממי שכבר זכה לקבלו. שלילת רשיון נהיגה משמשת בישראל כאמצעי ענישה המיועד בדרך כלל לעברייני תנועה, או לאלו שרכב סייע בידם לבצע עבירה, והיא נתפסת בעיני הציבור כעונש מכביד וחמור. בניגוד לעוצמה שבה נתפסת שלילת רשיון או נטילת רכב ממי שכבר זכה לו, בולט חוסר הרגישות לקבוצות אוכלוסייה שונות ונכבדות של אזרחים הגונים, שומרי חוק, חרוצים ומועילים לחברה, אשר אינם זכאים לרשיון נהיגה, אינם יכולים להחזיק רכב ואינם זוכים לחופש תנועה סביר. בחברה הישראלית קיימת קבוצה נכבדה של משוללי רשיון ויכולת לנהוג, שאינם זוכים לשוויון הזדמנויות ואפשרויות לתנועה חופשית. בקבוצה רחבה זו בולטים בין השאר, צעירים, קשישים, חולים, בעלי מוגבלויות שונות, גרים, מהגרים או חסרי אמצעים. הם אינם עבריינים הראויים לשלילת רשיון, אך בפועל נגזרים עליהם בידוד ונידוי משותפות מלאה ויעילה בחיי החברה והכלכלה ושלילת הזדמנויות רבות העומדות לבעלי רשיון ורכב.

חוסר שוויון ביחס לתנועה ברכב פרטי

התקבצות משוללי רשיון נהיגה ומשוללי רכב היא בבואה המשקפת מבנים של אי שוויון חברתי. ביום 26.3.2006 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עדכון המתייחס לבעלי רשיון נהיגה בישראל. מפרסום זה עולה כי בסוף שנת 2005 היו בישראל קרוב ל – 3.8 מיליון תושבים חסרי רשיון נהיגה, בתוכם מעל 2.27 מיליון נשים ומעל 486 אלף תושבים שגילם מעל 65 שנים שהם חסרי רשיון נהיגה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת מדי שנה נתונים השוואתיים דמוגרפיים ונתונים של בעלי רשיון נהיגה לפי קבוצות גיל. מניתוח הנתונים שפורסמו עולות המסקנות הבאות:

 *  לכ – 56% מאוכלוסיית ישראל אין רשיון נהיגה.

 * חלקם של מחוסרי רשיון נהיגה בקבוצת הגילים 0 – 24 שנים הוא כ – 83%.

 * חלקם של מחוסרי רשיון נהיגה בקבוצת הגילים 25 – 54 שנים הוא כ – 23%.

 * חלקם של מחוסרי רשיון נהיגה בקבוצת הגילים 55 – 64 שנים הוא כ – 37%.

 * חלקם של מחוסרי רשיון נהיגה בקרב מי שגילם מעל 65 שנים הוא כ – 71%.

 * 40% מהמורשים לנהוג בישראל הם נשים למרות שחלקם באוכלוסייה גבוה במקצת מ – 50%.

 * 6.7% מהמורשים לנהוג הם בני למעלה מ – 65 למרות שחלקם באוכלוסייה קרוב ל – 10%.

הנתונים הרשמיים והמפורסמים מציגים זווית קהה של נושא התחבורה והשוויון, וכמובן שניתן להעמיק חקר בנושא זה. אפשר לפלח את ציבור משוללי רשיון נהיגה ורכב לפי קבוצות אוכלוסייה כמו תלמידים, חיילים, סטודנטים, עולים חדשים, עובדים זרים, תושבי פריפריה, עובדי משמרות, או מיעוטים, וניתן לפלח ולנתח את הקשר בין רשיון נהיגה, בעלות ברכב וסוג הרכב לבין מאפיינים בלתי רלבנטיים נוספים. אך נדמה כי גם ללא מחקרים מדויקים לא יהיה זה סיכון רב לטעון כי בישראל קיים חוסר שוויון בין קבוצות אוכלוסייה שונות המתבטא ברמת חופש התנועה העומדת להם – די לצפות במשתמשי התחבורה הציבורית ולהיווכח כי קבוצות אוכלוסייה מסוימות בולטות בה יותר מאחרות.

התחבורה הציבורית כמענה לא מספק

יהיה מי שיטען כי החברה בישראל מספקת מענה מספק למשוללי רשיון נהיגה ומשוללי רכב פרטי והוא התחבורה הציבורית, הכפופה לפיקוח ציבורי וזוכה לתמיכות נכבדות מאוצר הכספים הציבורי.  טענה זו אינה מהווה מענה משכנע לחוסר השוויון בו לכוד ציבור חסרי רשיון נהיגה ורכב פרטי. תחליפי תנועה שוויוניים לרכב פרטי הנהוג באופן עצמאי, הם אמצעי תחבורה – ציבוריים או פרטיים – השואפים לספק פתרונות ניידות אישיים, זולים וזמינים הפרוסים על רשתות מרחביות ולא על מסדרונות. תחבורה כזו יכולה להתבסס בעיקר על מוניות ומיניבוסים לנסיעות אישיות או משותפות, ובעתיד אולי על מערכות מתקדמות הידועות בשם:  PRT – Personal Rapid Transit. התחבורה הציבורית המסורתית בישראל היא תחבורת מסדרונות המספקת זמינות מוגבלת, כדי שהיא תשמש תחליף ראוי לרכב פרטי היא צריכה לתת מענה חילופי לצרכים רבים שמספק הרכב הפרטי, ובהם:

 * רגישות גבוהה לרצונו של הנוסע ביחס לזמינות הנסיעה, למסלול נסיעתו ולמועדי נסיעתו.

 * כושר לקחת נוסע מפתח ביתו למחוז חפצו ובחזרה.

 * רגישות גבוהה ללוח הזמנים האישי של הנוסע ולא ללוח זמנים שהוא פשרה בין היתרונות הכלכליים של מערכת התחבורה הציבורית לבין מקבצי ביקושים מצד ציבור רחב של נוסעים.

 * זמינות בשעות הלילה ובימים בהם התחבורה הציבורית אינה פועלת.

 * מניעת הצורך לבצע מעברים בין אמצעי תחבורה שונים.

 * כושר לבצע שרשרת משימות והמתנה לנוסע עד לסיומם של שלבים שונים, כמו יציאה ממקום עבודה, איסוף ילד ממוסד חינוך, עצירה לרכישת מוצרי מכולת וחזרה עם מטען למקום המגורים.

  * כושר להעמיס ולפרוק מטען אישי בתא מטען מיוחד, מבלי שהנוסע יחוש אי-נוחות על כך שהוא מעכב נוסעים רבים אחרים.

 * נסיעה השומרת על פרטיותו של הנוסע, המותאמת לנוע בקצב הטבעי של הנוסע מבלי שהדבר מעכב אחרים.

 * שמירה על רצונו וכבודו של הנוסע גם כאשר הוא מבקש להתבודד מהסביבה, אם משום שהוא חולה, עייף, מדוכדך, מדיף ריח רע, מקרין חזות לא נעימה, וכיוצא בכך, וזאת מבלי לצער אחרים ומבלי להרגיש נעלב או לחוש תגובות עולבות מנוסעים נוספים.

 סיכום

העבר העולמי והעבר הלאומי של עם ישראל מוכיח כי בני אנוש מסוגלים לסגל משטרים ואורחות חיים קיצוניים ובלתי צודקים בעליל, של רודנות ועריצות מול עבדות וכפייה.  אורחות חיים בלתי סבירים אלה היו חלקם של תרבויות עשירות בחומר ברוח, והעבר מעיד על כך שבני אנוש אינם חסינים מפני גלישה במדרון הדיכוי, העושק והאיוולת. דברי ההגדה של פסח “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” נכונים מימי קדם ועד היום. תובנה זו מחייבת עמידה על המשמר וגילוי רגישות לזולת לא רק מפני מעשים קיצוניים, אלא מפני מעשי דיכוי שגרתיים הנתונים בתחילתו של מדרון. ביטויי החרות השונים ראויים לתשומת לב מתמדת וחופש התנועה הוא אחד מהם. תנועה חופשית ושוויונית היא אמצעי להגשמה עצמית, ליצירת קשרים חברתיים, לחילופי דעות ותרבויות ומכאן גם למתן כבוד לשונה ולאיזון.

Leave a Reply