“הגברת באדום של וול סטריט”

במקביל למלחמת האזרחים בארצות הברית צמחה הבורסה לניירות ערך בוול סטריט ובשנת 1860 היא הייתה השוק הפיננסי השני בגודלו בעולם. באותה תקופה הבורסה התנהלה בניו-יורק באופן עצמאי ללא חקיקה מכוונת וללא פיקוח פדרלי או מקומי. הסביבה בה פעל שוק ההון הצעיר הייתה סביבה קפיטליסטית טהורה, חסרת מעצורים ומושחתת. לא רק סחורות אמיתיות אלא גם ניירות ערך מדומים, חוקים וצווים שיפוטיים עמדו למכירה למרבה במחיר. השוק היה אכזרי ומסוכן אך פתאים נמשכו אליו כמו פרפרים לאש.

החל מ – 1830 תפחה בוול סטריט בועה פיננסית המגמדת בעצמתה את בועת מניות האינטרנט הטרייה. הבועה הפיננסית של המאה התשע עשרה התנפחה סביב צמיחת מסילות הברזל בארצות הברית. התפתחות הרכבות יצרה גלובליזציה ודרשה גיוס הון רב שהיה צפוי להניב תשואות בטווחים בינוניים וארוכים. הבורסה בוול סטריט שאבה מרחבי העולם הון זר שחיפש הזדמנויות השקעה במדינה המתפתחת, חלקו הארי של הון זה תועל לסלילת מסילות ברזל.

עד שנת 1830 המסחר בוול סטריט היה מצומצם בעיקר למניות בנקים, אגרות חוב ממשלתיות ותחבורת נהרות. באותה שנה היו בארה”ב כ – 40 מייל של פסי רכבת, שצמחו בקצב מואץ והגיעו לכ – 30,000 מייל בתחילת 1860. מניות הרכבת הראשונות שנסחרו בוול סטריט היו של קו מוהוק – הדסון שקיבל זיכיון הפעלה ממדינת ניו-יורק.

העלילות העסיסיות ביותר בבורסת וול סטריט הצעירה קשורות ב-“חברת הרכבות ניו יורק – אירי”, אשר נודעה לשמצה בכינוי “הגברת באדום של וול סטריט”. הכינוי ביטא את המוסר הירוד של החברה. “הגברת באדום” הייתה מזוהה עם התנצחויות, רמאויות, מניפולציות, שבועות שקר ועורמה ועם מנהלים חסרי מצפון שרימו זה את זה ופגעו בכל פתי שנתן בהם אמון. מחסדיה של “הגברת באדום” נהנו מחוקקים ושופטים שזכו לשוחד תמורת חוקים או צווים מוזמנים. חברת הרכבות ניו יורק – אירי הפעילה קווי רכבת אמיתיים, אך לא התקיימה כל זיקה בין מניות החברה שהחליפו ידיים בשוק ההון לבין ההשקעות האמיתיות שבוצעו בחברה.

קו הרכבת ניו יורק – אירי חיבר את מדינת ניו יורק והאוקיאנוס האטלנטי עם האגמים בצפון מזרח ארצות הברית. הקו חיבר בין הערים ניו יורק, באפלו ושיקאגו, ועבר דרך  המחוזות הדרומיים של מדינת ניו יורק וסביב אגם אירי. הזיכיון לחברת הרכבות ניו יורק – אירי ניתן באפריל 1832, אך סלילת הקו החלה הלכה למעשה רק בשנת 1836, לאחר התנגדויות שונות. המתנגדים טענו שהקו הזוי, יקר, אינו נדרש, אינו שימושי ולא מעשי. בשנת 1838 המחוקק של ניו-יורק העניק לחברה הלוואה של 3 מיליון דולר ובעזרת הון זה נסלל והופעל חלקו הראשון של הקו בספטמבר 1841. שנה אחר כך החברה נקלעה לקשיים והועברה לידיו של כונס נכסים. בשנת 1846 גויס הון נוסף שמימן את האפשרות להמשיך בעבודה.

התוכניות הראשונות התוו 485 מייל של מסילות והתחזיות הראשונות העריכו כי עלות הסלילה תהיה 3 מיליון דולר. לאחר שחלק קטן מהקו נסלל בעלות של 6 מיליון דולר השתנו ההערכות ל – 15 מיליון דולר, ואף הם התנפצו. לאחר אכזבות ומאמצים גויסו כספים נוספים ובשנת 1851 הקו הושלם כשהוא כולל ענפים נוספים, בשעה שהחברה נושאת על גבה התחייבויות להחזר הון מעל 26 מיליון דולר.

מוכרי האשליות חזו לקו עתיד מזהיר ומופלא – זה היה קו נוח שחצה נופים מגוונים שכללו הרי טרשים, עמקים ומישורים פוריים, ערים ועיירות ציוריות, ובמקביל אליו נבנה קו טלגרף. אך גם התחזיות הורודות לא יכלו להתעלם מהגיבנת הפיננסית שהקו נשא. המעמסה הכספית הכבידה על החברה והיא נאלצה לקבוע תעריפים גבוהים שעוררו התמרמרות מצד הלקוחות, תחזוקת המסילות והרכבות הייתה לקויה ועל הקו התרחשו תאונות רבות.

מצבה של החברה היה הצהרה מעשית על פזרנות, אי ראיית הנולד והזנחה. הכרזה זו קרצה לדניאל דרו. דניאל דרו היה בנעוריו מוביל בקר ואחר כך ניהל מסבאה. הוא תואר כאדם נעים הליכות ולעתים נדיב, הוא הגדיר עצמו כנוצרי מאמין, אך זוהה כמתחסד, צבוע ונוכל, הוא לא היה משכיל, אך היה פיקח, ערמומי וחסר מצפון.

דניאל דרו הסכים להלוות לחברה סכום כסף גבוה בתנאי שימונה כמנהל בחברה. החברה קיבלה את תנאיו והוא כהן כדירקטור ומנהל כספים בשנים 1851 – 1868. בעת מינויו כמנהל בחברה הוא היה בן 54. במשך שנים דרו היה הבעלים של כחצי מהון המניות של החברה, ובמסגרת משרתו ערך מניפולציות שונות. הוא הלווה לחברה מכספיו, תמורת בטחונות מלאים ועמלות מופרזות וכך מילא את כיסיו בכספים רבים שנשאבו מהחברה.

באותן שנים שוק ההון בוול סטריט היה תנודתי, ספקולטיבי וגועש. עדר משקיעים תמימים ששיחר לרווחים קלים שימש טרף קל ומפתה לזאבי השוק. דרו פיתח מיומנות בביצוע להטוטים פיננסיים במניות החברה בבורסה של וול סטריט ובדרך זו צבר מיליוני דולרים. מוחו הקודח לא חדל לפעול בפיתוח יצירתי של מהלכי הונאה.

מכיוון שחברת הרכבות ניו יורק – אירי הייתה זקוקה להון באופן תדיר, עמד לרשותה פוטנציאל הון מוקצה ובלתי מונפק שזיכה אותה להנפיק מניות נוספות ולגייס הון בסכום בלתי מבוטל. בנוסף, עמדה לחברה זכות להנפיק אגרות חוב הניתנות להמרה במניות בהיקף של עד 3 מיליון דולר.

בשנת 1866 החברה כהרגלה הייתה זקוקה להון באופן נואש ומנהל הכספים התייצב לעזרתה – דניאל דרו העמיד לחברה הלוואה בסך 3.5 מיליון דולר וכבטחון להחזר ההלוואה שעבד את אגרות החוב וההון הבלתי מונפק של החברה. במקביל, דרו החל למכור את מניותיו בחברה בוול סטריט, כשהוא “מאכיל” את השוק במניות באופן מבוקר שלא יפיל את מחיר המניות. בזמן המכירות שער המניות היה גבוה ועמד על 95. המלכודת שדרו טמן לשוק ההון הייתה כוונתו למכור את מניותיו במחיר גבוה, ולאחר המכירה לממש את הביטחונות להלוואה ולקבל ישירות מהחברה מניות נוספות שישמרו על שליטתו בחברה.

באותה תקופה צמח איל הרכבות המפורסם ביותר – קורנליוס ונדרבילט, שנודע בכינוי “קומודור”. ונדרבילט היה בעל השליטה בקו ניו יורק – ניו הייבן, איחד תחת בעלותו מספר קווי רכבת באזור ניו יורק, הכניס בהם מידות של סדר והיגיון כלכלי והפך מספר קוים כושלים ומתחרים לקווים רווחיים. ונדרבילט היה איש עסקים ממולח, אך בניגוד לדניאל דרו, הוא היה בעל גישה ישירה ואדם פתוח.

בקיץ 1867 ונדרבילט הודיע כי בכוונתו להשתלט על קו ניו יורק – אירי ולסלק את דניאל דרו וחבר מרעיו מהשליטה בקו. הכרזת המלחמה של ונדרבילט גרמה לדרו לצרף לדירקטוריון של חברת ניו יורק – אירי שני מנהלים נוספים, מושחתים כלבבו – את ג’יי גולד, שהיה קודם לכן ברוקר אלמוני, ואת ג’ים פיסק. באותה תקופה ונדרבילט היה מעל גיל 70 ודרו התקרב לגיל זה. שני הטייקונים המתחרים צברו מיליוני דולרים בשיטות מקוריות חסרות מצפון והם עמדו זה מול זה נכונים לצחצוח חרבות.

בנוסף ליריבים – ונדרבילט ודרו, היו בוול סטריט ספקולנטים נוספים שביקשו להשתלט על קו ניו יורק – אירי, כשבעל העניין הבולט היה ג’ון ס. אלדרידג’, שביקש למזג את הקו עם קו בוסטון, הרטפורד. דרו נחשב לבעל השליטה בקו ניו יורק – אירי, אך איש לא ידע כמה מניות יש לו ומה זכויותיו בחברה. הוא נהג לצבור מניות לקראת האסיפה השנתית של החברה ולמכור אותן אחר כך. באופן טבעי, לקראת הבחירות השנתיות היו ספקולנטים שמימשו ברווח את אחזקותיהם בחברות, ואיש לא חשד כי דבר מה אינו כשורה בקשר עם מחזורי המסחר במניות קו ניו יורק – אירי.

ונדרבילטאסף בבורסה מניות של חברת ניו יורק – אירי ונראה היה כי בכוחו לנשל את דרו מהחברה ללא קושי. ביום ראשון שקדם לאסיפה השנתית של החברה ונדרבילט פגש את דרו ובאופן חברי וגלוי הסביר לו כי לדרו אין מוצא, אלא לפנות את מקומו מהחברה. לאחר דין ודברים, השניים הסכימו לשתף פעולה בהעלאת שווי מניות החברה בוול סטריט על חשבון הציבור וכי דרו יישאר בתפקידו בחברה.

ונדרבילט היה משוכנע כי הוא בעלים משותף בקו ניו יורק – אירי וכי הוא בדרך לכבוש את השליטה בחברה, אך בשלב זה שחרר דניאל דרו את קפיץ המלכודת שטמן. דרו הניח ידיו על הביטחונות להלוואה שהעמיד לחברה, המיר את אגרות החוב הניתנות להמרה במניות והמשיך להציף את הבורסה בוול סטריט בהצעות מכר של מניות. מחירי המניות צנחו משער של 90 לשער של 50 ודרו ספר את מיליוני הדולרים שמימש כשהוא ממשיך לשמור בידיו את השליטה בחברה.

המניפולציות של דרו בשוק ההון הפכו אותו לגורם מוערך ומעורר אימה כאחד, אך ונדרבילט לא הסכים לשמש קורבן לנכלולים של דרו. בפברואר 1868 נציגו היחיד של ונדרבילט בהנהלת קו ניו יורק – אירי פנה לבית המשפט בבקשת צו מניעה נגד דרו ונגד הנהלת החברה שימנע מהם לשלם לדרו את ההלוואה בסך 3.5 מיליון דולר שדרו הילווה לחברה ב – 1866. השופט ברנרד העניק לונדרבילט צו זמני ויומיים אחר כך עורך הדין של ונדרבילט עתר לסלק את דרו מהנהלת הכספים.

דרו היה מוכן עם תחמושת נוספת. במדינת ניו-יורק נחקק חוק חדש, שהורתו מיוחסת לדניאל דרו. חוק זה הרשה לכל חברת רכבות ליצור ולהנפיק את מניותיה כנגד חילופי מניות בקו רכבת אחר שהוחכר לחברה המנפיקה וסונף אליה. על בסיס חוק זה דרו וחבריו רכשו בחשאי בעלות בקו טפל וחסר ערך שהוביל לבאפלו, בראדפורד ופיטסבורג תמורת כ – 250,000 דולר. בהתאמה לחוק החדש הקו הטפל הנפיק אגרות חוב בשווי של 2 מיליון דולר והוחכר לקו ניו-יורק אירי ל – 499 שנים. מנגד חברת ניו יורק – אירי שעבדה רכוש בשווי 9 מיליון דולר להבטחת אגרות החוב שהנפיק הקו הטפל שסונף לחברה. שלל הרווח המהיר שנבע מקפיצת מניותיו של הקו הטפל נחלק בין דניאל דרו ושותפיו.

לבקשת ונדרבילט הוצא צו מניעה נוסף המונע מדרו והנהלת קו ניו יורק – אירי להנפיק מניות נוספות על ידי המרת אגרות חוב, ערבות לאגרות חוב, או בכל צורה אחרת, ואסר על דרו לבצע כל עסקה עד שיחזיר לחברה את המניות הכרוכות בעסקת ההלוואה מ – 1866 ותבוטל עסקת רכישת הקו חסר הערך.

דרו שמר על קור רוח והמשיך להציע את מניותיו בשוק בטענה שעל ונדרבילט לרכוש אותן במחיר ראוי. שוב קופת קו ניו יורק – אירי נזקקה למזומנים ודרו עמד מוכן להלוואה חדשה כנגד אגרות חוב הניתנות להמרה. הנהלת החברה התכנסה בחשאי והחליטה להנפיק אגרות חוב הניתנות להמרה בסך 10 מילין דולר במחיר 72.5. הברוקר של דרו רכש מייד מניות בשווי 5 מיליון דולר. מספר דקות אחרי הישיבה אגרות החוב שהונפקו הומרו למניות והופקדו בכספת לפי הוראותיו של דניאל דרו.

כדי להקדים את כניסת צו המניעה שניתן לבקשת ונדרבילט קונה קש רכש חלק נוסף מאגרות החוב מהחברה, ביקש באופן רשמי להמיר אותן במניות, אך סורב. הכל נעשה במחשבה תחילה כדי להשיג צו שיפוטי שיכריח את החברה להמיר את אגרות החוב למניות. באותו יום נציגי החברה פנו לבית משפט בברוקלין וביקשו מהשופט גילברט צו מניעה מנוגד לצו שניתן על ידי השופט ברנרד לבקשת ונדרבילט. הם טענו כי אנשים מסוימים, ובהם השופט ברנרד, ערכו קנוניה לספקולציה במניות קו ניו יורק – אירי בעזרת בית משפט. למרבה ההפתעה, השופט גילברט נתן צו מניעה המונע מכל הצדדים והתובעים האחרים להמשיך בהליכים, מצווה על מנהלי קו ניו יורק – אירי להמשיך לקיים את חובותיהם כמנהלים לגייס הון לטובת החברה, ואוסר עליהם לחדול מהמרת אגרות החוב.

חלק אחר מהמניות נמכרו לחברה שג’יי גולד וג’יימס פיסק היו בעליה. שטרי המניות “נגנבו” בדרכם לקונים והועברו למסחר בבורסה של וול סטריט. הברוקרים של ונדרבילט לא היו מודעים לתרגילים שנערכו והמשיכו לרכוש מניות של קו ניו יורק – אירי. כאשר העובדות נודעו בשוק, מחיר המניות צנח בחבטה ודרו רשם לעצמו ניצחון טקטי נוסף.

המערכה לא הסתיימה. עורכי הדין של ונדרבילט פנו לבית המשפט בבקשה למתן צו ביזיון בית משפט. דרו, גולד ופיסק העמיסו בחסות החשיכה עגלה ובה 6 מיליון דולר בשטרות ירוקים ואת ספרי החשבונות של החברה ונמלטו לתחנת הרכבת בניו ג’רסי – מחוץ לתחום השיפוט של הצו לביזיון בית משפט. הם הקימו מטה חדש בבית מלון בניו ג’רסי וסוללה של בלשים בשיתוף עם המשטרה המקומית שמרה שלא יחטפו אותם בכוח מעבר לנהר.

ונדרבילט נותר עם חבילות מניות שנרכשו במחיר גבוה והיו מקור לחץ ועלבון, אך כלפי חוץ הוא הפגין ביטחון ונמנע למכור את מניותיו כדי לא לגרום מפולת פיננסית. מנגד דרו משך כ – 7 מיליון דולר מהונו והמשיך ליצור לחץ מלאכותי על שוק ההון. הקרב לא הסתיים, צווי מניעה חדשים ניתנו לשני הכיוונים – חתנו של ונדרבילט מונה כונס נכסים ל – 100,000 מניות שהונפקו בצורה בלתי חוקית, אך מייד נמנע מלפעול על ידי שופט אחר.

במקביל שני הצדדים רקחו מזימות שונות, ודרו הצליח להשפיע על המחוקק של ניו ג’רסי להפוך את החברה לחברה הרשומה בניו ג’רסי. כוונתו האמיתית של דרו הייתה לרשום את החברה באלבני. הקבוצה של דרו כמעט והצליחה לגרום למחוקק באלבני לאשר חוק שהפך את הנפקת אגרות החוב האחרונה לחוקית ואסר על מיזוג קו ניו יורק –  אירי עם הקווים של ונדרבילט, אך כנראה שארנקו של ונדרבילט היה נדיב יותר ובהצבעה המכרעת החוק נפל.

בשלב מסוים התגלו בקיעים בחבורה של דרו, כאשר ג’יי גולד החל לגלות יוזמות עצמאיות. גולד עזב את ניו ג’רסי לאלבני עם חצי מיליון דולר בכיסיו ומייד נעצר לפי צו שניתן נגדו על ביזיון בית משפט. גולד שוחרר בערבות של חצי מיליון דולר לכך שיופיע בפני שופט בניו יורק. הוא הופיע לפני השופט ברנרד בניו יורק והועבר לפיקוח השריף. בדרך מסתורית מועד הדיון של גולד בבית משפט בוטל והוא חזר לאלבני כשהשריף מתלווה לנסיעתו כחבר. באלבני השתנתה עמדת המחוקק והועבר חוק ההולם את האינטרסים של דרו, גולד ופיסק. ונדרבילט לא הצליח לקנות את הקולות שנדרשו לו, משך את התנגדותו לחוק והגיע להסדר פשרה עם הקבוצה של דרו.

הסדר הפשרה שנערך בין דרו לונדרבילט יישב ביניהם את המניפולציה הגדולה. לפי ההסכם הוחזר לונדרבילט חלק מכספו תמורת החזרת מניות קו ניו יורק – אירי לקבוצה של דרו. דרו לא התקשה לשלם לונדרבילט סכומים שאלמלא ההסדר היו מוזרמים למחוקקים, והשמועות אמרו שגולד, פיסק ודגי רקק נוספים שסייעו למניפולציה לא יצאו מהעסקה בידיים ריקות. מוכרי הקולות שהתאכזבו מנסיגתו של ונדרבילט התיישבו לחוקק חוק שיזיק לו בתקווה שהוא בכל זאת ישלם להם את השוחד שהובטח להם.

קרנו של ג’יי גולד עלתה ובאוקטובר 1868 הוא מונה לנשיא חברת קו ניו יורק – אירי. פחות משבוע אחרי מינויו של ג’יי גולד החברה הנפיקה אגרות חוב להמרה בסך 10 מיליון דולר, כששליש מסכום זה הומר למניות. בנוסף גולד הכריז כי לחברה הון מניות מוצע של 60 מיליון דולר, בשעה שהציבור הבין שיש לה הון של 45 מיליון דולר. המאבקים שנמשכו מאז עלייתו של ג’יי גולד ועד לכינוס נכסים של קו ניו יורק – אירי בשנת 1874 הם סיפור מסובך, אך הם היו דומים להיסטוריה של החברה, וכללו דחיקת מתחרים לפינה, הנפקות יתר של אגרות חוב ומניות, צווים שיפוטיים, מעצרים ושוחד של מחוקקים. חברת ניו יורק – אירי המשיכה להיבזז בשיטתיות. מיליוני דולרים בוזבזו בספקולציות נדל”ן בניו יורק, וכספי החברה מימנו את הקמת בית האופרה הגדול  בעיר, לשם ההנהלה עברה.

כעבור מספר שנים גולד ופיסק יצרו חזית כנגד דניאל דרו ובאמצעות תרגיל פיננסי הותירו את דרו ללא סנט שחוק. דרו איבד את הונו הרב ונפטר חסר כל. פיסק המשיך לשמש חייל במניפולציות של גולד, אך חייו נקטעו מכדור אקדח במריבה על חסדיה של חשפנית. גולד המשיך להיות הנשיא של קו ניו יורק – אירי במשך מספר שנים עד שנת 1874, במהלכם ערך מניפולציה במחירי הזהב בארצות הברית ואף כיהן ככונס נכסים של החברה. ב – 1874 גולד הודח מהחברה כתוצאה מהשתלטות של בעלי מניות אנגליים על החברה, אך המשיך לעשות חייל בעסקיו. ב – 1880 ג’יי גולד שלט על מעל 10,000 מייל של רכבות, הוא נפטר ב – 1892 והוריש את רכושו לבנו ג’ורג’, שחיזק את האימפריה של אביו. בתו הלן הפכה לפילנטרופית לאומית ידועה והעניקה מתנות נדיבות לבתי החולים האמריקאיים במלחמת ספרד-אמריקה.

“הגברת באדום של וול סטריט” יצרה את השערוריות העסקיות הגדולות ביותר בתקופתה ובכך האיצה רפורמות. השערוריות שעשעו חלק מהציבור אך הבהילו את קהילת העסקים והמשפט של ניו יורק, שהבינה כי קפיטליזם מהול בשחיתות ובחוסר מצפון אינו בר קיימא בטווח הארוך. שוק ההון התבגר, נקבעו כללי גילוי נאות, שקיפות, איסור שימוש במידע פנים, איסור על עסקאות עם בעלי עניין, והוקם מנגנון פיקוח בעל שיניים חזקות. אך אל דאגה, התפוצצות בועת מניות האינטרנט, או פרשיות “וורלדקום” ו-“אנרון”, שהסעירו את וול סטריט בשנים האחרונות, הוכיחו לכל מי שחשש כי עד היום לא נפקד מקומם של הגברות באדום משוק ההון.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר: http://www.e-mago.co.il

Leave a Reply