הכבוד הראוי ליוסף גנץ

חזון המכונית העממית שאף לפרוץ קדימה מיום לידתה של תעשיית הרכב המנועי. בדרכיה המתעתעות של ההיסטוריה הצטלבו לרגע דרכיהם של שני שותפים מנוגדים לחזון – מהנדס הרכב היהודי יוסף גנץ והצורר אדולף היטלר.

המהנדס יוסף גנץ וחזון המכונית העממית

מתחילת המאה העשרים כשהרכב המנועי הפרטי שהה על ערש לידתו, היו ששאפו להפוך אותו למוצר עממי ושווה לכל נפש – זו הייתה שאיפה משותפת לבעלי רגישות חברתית, ולגורמים בתעשיית הרכב שביקשו להגדיל את היקף מכירותיהם. אחד התומכים המוצהרים ברעיון הרכב העממי היה יוסף גנץ, (1898 – 1967). יוסף גנץ היה יהודי יליד בודפסט שבהונגריה, אשר היגר בשנת 1916 לגרמניה ושם רכש השכלה גבוהה כמהנדס מוסמך. בתום לימודיו, גנץ החל לעבוד כעיתונאי רכב וכמתכנן ומעצב מכוניות.

מתחילת שנות העשרים של המאה העשרים גנץ היה חלוץ בבנייה ותמיכה ברעיון של מכונית עממית. הוא פעל לקידום בנייתן והפצתן של מכוניות זולות שיהיו בהישג יד רחב כמוצר עממי, קומפקטיות, שימושיות, אמינות ונוחות לתפעול. גנץ היה יועץ הנדסי שנתן ייעוץ מעשי למספר חברות רכב גרמניות ובהן, “דיימלר-בנץ”, “אדלר”, “סטאנדרד” ו-“בונגרץ”. מלבד היותו יועץ, מתכנן ומעצב של כלי רכב, גנץ הפך לעורך הראשי של מגאזין רכב בשם “Motor-Kritik”, באמצעותו ניסה להפיץ את רעיונותיו. באותה תקופה רכב פרטי היה מוצר יקר וסמל מעמד, לו זכתה רק האליטה. בכתיבה העיתונאית שלו הוא העביר ביקורת על תעשיית הרכב הגרמנית שהתמקדה באליטות וקרא לפיתוח מכונית השווה לכל נפש, רכב העם, ה- “Volkswagen”. קריאתו החריגה של יוסף גנץ להפוך את הרכב למוצר עממי שמה אותו ללעג ולביקורת. כאשר גנץ נוכח כי תעשיית הרכב אינה קשובה לרעיונותיו הוא נטל על עצמו את הפיתוח ובנה מספר אבות טיפוס של כלי רכב עממיים. גנץ התווה מפרטים טכניים לרכבי קונספט שכללו חידושים מקוריים, ובהם, מנוע אחורי, צירים תלויים, בולמי זעזועים בלתי תלויים, או שלדה עם עמוד שדרה.

משנת 1930 יוסף גנץ עיצב מספר מכוניות קטנות, שנבנו על ידי שתי חברות שייצרו בעיקר אופנועים וחברה צעירה נוספת, שגילו פתיחות לרעיונותיו:

עבור חברת “סטאנדרד”, גנץ תכנן את ה- “Standard Superior”, רכב קטן בעל מנוע אחורי בן שתי פעימות, מקורר אוויר, שיוצר ב – 1932, כונה “הרכב העממי של גרמניה” – “Deutsche Volkswagen”, והיה הרכב הזול ביותר בתקופתו.

עבור חברת “אדלר” יוסף גנץ תכנן את ה-“Maikafer” – “חיפושית האביב”.

 עבור חברת “בונגרץ”, גנץ תכנן ועיצב את ה – “Bungartz Butz”, מכונית דו-מושבית, זולה.

השלטון הנאצי והמכונית העממית

בשנת 1933 המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה וביום 30.1.1933 אדולף היטלר הפך לקנצלר. רעיון המכונית עממית קינן והתבשל במוחו של היטלר שנים רבות, כפי הנראה כבר משנת 1924, עת ישב בכלא לנדסבורג וקרא את ספרו של הנרי פורד. היטלר הצהיר כי הוא מאמין שצריכה להיות אפשרות לכל אזרח גרמני לרכוש מכונית אמינה, להנאה ולשימוש בחופשות, וכי מוצר זה צריך להיות עממי ונפוץ. דעתו הייתה מגובשת לפרטיה, והוא הכריז שמכונית כזו צריכה לשאת שני מבוגרים ושלושה ילדים במהירות של 100 קמ”ש ושמחירה לא יעלה על מחיר אופנוע עם “סירה”. יש הטוענים כי ה-“חיפושית” של פולקסוואגן עוצבה על סמך שרטוט שהיטלר רשם בשנת 1932, שנה לפני עלייתו לשלטון.

היטלר החל מייד בפעולות מעשיות לקידום רעיון המכונית העממית, והמשטר הנאצי החל לחפש מהנדס מתאים למימושו. הנאצים בחנו את ה- “Standard Superior” שעיצב יוסף גנץ, וסקירות עיתונות שבחנו את הרכב. גנץ נחטף על ידי השלטונות, פוטר כעורך ראשי מהמגאזין “Motor-Kritik” וכל מסמכיו והפטנטים שרשם הוחרמו. מכיוון שהיה יהודי, המשטר החדש החל להתנכל לו ופעל כדי להפסיק את ייצור המכונית העממית שפיתח. בשנת 1933 יוסף גנץ נמלט מגרמניה לליכטנשטיין ופתח שם משרד קטן לעיצוב ותכנון כלי רכב, בו תכנן מספר דגמים של כלי רכב קטנים. מאוחר יותר הוא עבר לשוויץ ושהה שם בתקופת מלחמת העולם השניה. בשנת 1945 גנץ בנה מכונית חדשה בשם “Rapid” עבור חברת הרכב השוויצרית “Rapid Motormaher A.G.”, המשיך לעבוד בשירות חברה זו מספר שנים אחרי המלחמה, ולגרמניה לא שב.

לעיצוב המכונית העממית היטלר גייס את המהנדס פרדיננד פורשה. פורשה היה מהנדס מכוניות מוכשר שעיצב מכוניות עבור “דיימלר-בנץ” והספיק לפתוח חברה עצמאית לאחר שהתגלעו חילוקי דעות בינו לבין אנשי “דיימלר-בנץ”. במשך מספר שנים פורשה עיצב ותכנן את אב הטיפוס של המכונית העממית ה – “Volkswagen” שזכתה לכינוי “Kafer” – “חיפושית”.

בשאלת האבהות הרוחנית על “החיפושית” קיימים מספר טוענים:

* ה-“חיפושית” דמתה להפליא ל-“סופריור” של יוסף גנץ והיו לה מאפיינים ייחודיים רבים שהופיעו בדגמיו ורישומיו של גנץ, כדוגמת המנוע האחורי. דמיון זה  העיד כי בתכנון ה-“חיפושית” נעשה שימוש בתוכניות, המדגמים, הפטנטים והרעיונות של גנץ.

* פורשה היה מומחה בעיקר בתכנון מכוניות מרוץ ופעילותו בפיתוח המכונית העממית החלה כתוצאה מפניית המשטר הנאצי, אך נטען כי תכנון החיפושית נערך על ידו מספר שנים לפני שפנו אליו, וכי האמצעים שהמשטר העמיד לרשותו נתנו בידו אפשרות לממש את תוכניותיו המוקדמות.

* היו שטענו ש-“החיפושית” היא פרי עיצוב של היטלר, או לפחות כי שרטוטו של היטלר שימש עבור פורשה מקור השראה.

* באותה תקופה פעל בצ’כוסלובקיה אחד ממפעלי הרכב הגדולים בעולם – מפעל “טאטרה”. מפעל “טאטרה” פיתח מגוון של דגמי מכוניות שאחד מהם היה ה – T97. הדגם T97 יוצר על ידי “טאטרה” בשנים 1937 – 1939 ויוצרו ממנו 508 יחידות. לדגם היה גוף מעוגל וזורם, מנוע אחורי בן 4 צילינדרים מקורר אוויר, וגם הוא, כמו ה-“סופריור” של גנץ, דמה ל-“חיפושית” של פורשה. כשהתברר ל-“טאטרה” כי חברה גרמנית מפתחת רכב דומה לדגם שלה היא הגישה נגדה תביעה בבית משפט. מפעלי “טאטרה” הופקעו על ידי השלטון הנאצי באוקטובר 1938, הייצור של דגם T97 פסק, וכך גם תביעתה של “טאטרה”. בתום מלחמת העולם השניה התביעה של “טאטרה” חודשה כנגד חברת “פולקסוואגן”, יצרנית “החיפושית”, ובשנת 1961 פולקסוואגן שילמה ל-“טאטרה” 3 מיליון מארקים גרמניים במסגרת הסדר פשרה. יוסף גנץ טען כי תביעת מפעל “טאטרה” כנגד “פולקסוואגן” לא הייתה מוצדקת משום שמפעל “טאטרה” גזל קניינים רוחניים של גנץ. בעקבות פשרה, גנץ זכה מ-“טאטרה” לסכום חודשי זעום כל חייו, מבלי שהמפעל הודה בטענותיו.

* חברת “פולקסוואגן” הכחישה כי ה-“חיפושית” הייתה פרי עיצובו של גנץ וטענה כי באותה תקופה נבנו במקביל מספר דגמים דומים.

הגוף הגרמני הלאומי שיצר את האפשרות המעשית לפתח את הרכב העממי היה ארגון ה – “KdF – Kraft durch Freude”, שמשמעו “עוצמה באמצעות עינוגים”. ה – KdF היה ארגון פועלים נאצי שמטרתו המוצהרת הייתה ארגון בילויים למעמד הביניים בחסות המדינה וגישור על מעמדות. הארגון סיפק לחבריו פעילויות בילוי, ספורט, תרבות וחינוך כמו טיולים יומיים, קונצרטים וחופשות, כולל שיט תענוגות ימי על אוניות שרכש. ה – KdF היה חלק מארגון העובדים הלאומי בגרמניה -“חזית העבודה הגרמנית”, והוא הפך במהרה לארגון הגדול ביותר בתקופת שלטון הרייך השלישי. פיתוח המכונית העממית השתלב בזרועות התמנון של ה – KdF, שהכין את התשתית הארגונית, הכלכלית והתפעולית לייצור הרכב העממי. אב הטיפוס הראשון של הרכב הוצג בשנת 1935 והדגם הראשון שלו יוצר על ידי מפעלי “דיימלר-בנץ” בשטוטגרט. החל משנת 1938 החל תהליך ייצור הרכב המיועד, שכינויו הרשמי היה ה – “KdF Wagen”, והבלתי רשמי “חיפושית”. כדי לפתח את הרכב העממי הוקם מפעל חדש לייצור כלי רכב ולצדו עיר מגורים לפועלים, בשם: “KdF-Stadt”. החברה שנועדה להפעיל את העסק נקראה “Volkswagen”. הארגון פתח במבצע בו שווקו תוכניות חסכון מיוחדות שנתנו אפשרות לכל פועל גרמני לחסוך במטרה לרכוש רכב, וממשלת גרמניה יצאה במבצע של איסוף בולים מיוחדים ש – 200 מהם היו אמורים להגשים את חלום הרכב. פועלי גרמניה התפתו לחלום המכונית אך איש לא זכה ליהנות מתוכניות החסכון – מלחמת העולם שיבשה את התוכניות ומפעל הרכב הוסב לייצור כלי רכב צבאיים. מכלולים מהשלדה והמכניקה של “החיפושית” שולבו במכוניות הפיקוד של צבא גרמניה, ה – “Volkswagen Kubelwagon”, שהיו המקבילה לג’יפ האמריקאי. רק מספר מצומצם ביותר של “חיפושיות” יוצר בשנים 1940 – 1945 והוא נועד לשירות צמרת המשטר הנאצי.

העידן שאחרי מלחמת העולם השנייה

במסגרת מאמצי בנות הברית לשקם את כלכלת גרמניה שלאחר המלחמה ולהחזיר את הסדר העולמי על כנו, שוקמו מפעלי פולקסוואגן. קצין בריטי, מייג’ור איבן הירסט, מונה לפקד על שיקום המפעל. משימתו הראשונה הייתה סילוק נפלי פצצות שנותרו בשטח המפעל, אשר זכה להפצצות כבדות של בנות הברית. לאחר שיקום המפעל, הוא שכנע את הצבא הבריטי להזמין 20,000 מכוניות, וכבר בשנת 1946 חודש הייצור במפעל פולקסוואגן והוא ייצר 1,000 כלי רכב בחודש. זכר התקופה הנאצית נמחה ככל הניתן – שם העיר שונה מ -“KdF-Stadt”, לשם Wolfsburg, ושם המכונית מ – “KdF-Wagen” לשם “Volkswagen”. מפעלי פולקסוואגן  ייצרו את הרכב העממי שנפוץ בעולם בכינוי “חיפושית”. הרכב נמכר על ידי מפעלי פולקסוואגן בשם “סוג 1”, או לפי נפח המנוע של הדגם שנמכר בנפחי מנוע של 1,200, 1,300 ו – 1,500 סמ”ק. רק בשנת 1967 אומץ הכינוי “חיפושית” כשם השיווקי של המכונית. עד 1973 יוצרו מעל 16 מיליון “חיפושיות”, ועד 2002 מעל 21 מיליון. ייצורה של ה-“חיפושית” הופסק בגרמניה בשנת 1998, אך נמשך במספר מצומצם של מפעלי פולקסוואגן שהוקמו ברחבי העולם, ובעיקר במקסיקו, עד שנת 2003. לאחר הפסקת ייצורה של “החיפושית” החלה פולקסוואגן לשווק דגם שונה בתכלית בעל חזות דומה למקור שכונה “החיפושית החדשה”. בסקר בינלאומי שהעניק פרסים למכוניות המשפיעות ביותר במאה העשרים זכו ארבעה דגמי מכוניות בסדר הבא, פורד מודל טי, מיני-מיינור, סיטרואן די.אס והחיפושית. שלושה מתוך ארבעת הדגמים הם דגמים שפנו לשוק הרכב העממי.

יוסף גנץ שרד את מלחמת העולם השנייה בשוויץ. בשנת 1951 הוא עקר משוויץ לאוסטרליה עקב שפל כלכלי ועבד שם במפעל הרכב “הולדן”, שהפך לחברת בת של ג’נרל מוטורס. גנץ נפטר באוסטרליה בשנת 1967. אויביו של יוסף גנץ הצליחו להשכיח את שמו מההיסטוריה הכתובה של תעשיית הרכב. המצאת המכונית העממית מיוחסת לפרדיננד פורשה, שהתעשר והקים בשיתוף עם בנו מפעל רכב מצליח. בשנת 2004 החל פרויקט מחקר שמטרתו לחקור את חייו ועבודתו של יוסף גנץ ולכתוב מחדש פיסה זנוחה וחשובה של היסטורית הרכב. החוקרים חשפו כמות גדולה של חומר היסטורי, כולל חלק גדול מהארכיון המקורי של גנץ, שמכיל מסמכים רבים, מיקרופילם ותשלילי תמונות מקוריות.

מקורות וחומר לעיון:

ויקיפדיה: חיפושית

ויקיפדיה: יוסף גנץ

אתר המוקדש לפועלו של יוסף גנץ

ויקיפדיה: KDF

בונגרץ

http://www.schouwer-online.de/technik/bungartz.htm

http://www.geocities.com/MotorCity/Speedway/2507/

http://www.netwerk.tv/index.jsp?p=items&r=deze_week&a=201638

Leave a Reply