תחבורה ובטחון לאומי

כשהתותחים רועמים המוזות מהרהרות על תחבורה יעילה ובטחון לאומי.

הצבא הרומי הבין את חשיבותן של הדרכים לצורכי המלחמה. דרכים יעילות היו אמצעי חשוב לניוד כוחות, שינוע אמצעים לוגיסטיים וקיום שליטה שהתבצע באמצעות העברת מידע ופקודות על ידי פרשים ורצים. האימפריה הרומית בצעה השקעות יקרות במערכת דרכים משוכללת שהוצדקה כהכרחית למטרות צבאיות. הצבא הרומי היה מעורב בסלילת הדרכים ברחבי האימפריה ואבני המיל ( – אלף בלטינית), שהוצבו בצדי הדרכים כיילו את הדרכים במידה שסימלה אלף צעדים כפולים של חיילי הלגיונות הרגליים המתקדמים.

צורכי הגנה הניעו סלילת כבישים בעולם מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר מנהיגים צבאיים בקשו לקדם סלילת דרכים כדי לנייד כוחות ואמצעי לחימה מבסיסיים ומפעלי תעשיה צבאיים עורפיים לחזית. הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה עשה שימוש בתשתית ה-“אוטובאן”, האוטוסטרדות הגרמניות המשוכללות, לניוד כוחות בין החזיתות השונות וריכוז מאמצי לחימה תוך ניצול יעיל של כח האדם ואמצעי הלחימה הנתונים שעמדו לרשותו. מערכת הכבישים בגרמניה הוצדקה בחשיבותה למטרות צבאיות, וחלק מהכבישים נבנו כשהם כשירים לשמש מסלולי המראה ונחיתה למטוסים צבאיים.

מי שהתרשם ממערכת הכבישים המהירים בגרמניה וחשיבותה הצבאית היה הגנרל דווייט אייזנהאור, מפקד הפלישה של כוחות הברית לנורמנדי שהפך לנשיא ארצות הברית. כבר במערכת הבחירות לנשיאות שניהל בשנת 1952, אייזנהאור הביע דעה נחרצת בדבר החשיבות שהוא ייחס לקיומה של תשתית דרכים. הוא טען שרשת דרכים חיונית להגנה הלאומית כפי שהיא חיונית לכלכלה ולביטחון האישי .

בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, היו שראו את החשיבות הצבאית של מערכת כבישים משוכללת ברחבי ארצות הברית מנימוקים של בטחון לאומי. הטענות היו שמערכת כזו חיונית כדי לנייד שיירות של גייסות, לנייד טילים בליסטיים ולהבטיח את כושר הישרדותם, ולצורכי הגנה אזרחית, שכן הכבישים יעניקו אפשרות לנייד אוכלוסיות ולפנות במהירות אזורים מיושבים במקרי התרעה על תקיפות האויב. הנימוקים הצבאיים היו בסופו של דבר המפתח ששכנע את הקונגרס האמריקאי להעתיר מימון פדרלי לפרויקט יומרני ויקר של סלילת רשת כבישים בין המדינות. בשנת 1956 אייזנהאור הצליח להביא לאישור את חוק העזרה הפדרלית לכבישים – Federal-Aid Highway Act of 1956 . מטרתו של החוק הייתה הקמת מערכת כבישים בין-מדינתיים בארצות הברית, שנודעה בשם “המערכת הלאומית של כבישים בין-מדינתיים והגנה” – The National System of Interstate and Defense Highways. מערכת זו נקראה בשנת 1990 על שמו ולכבודו של אייזנהאור. כדי לקדם את החוק, אייזנהאור גייס את חבריו, קצינים צבאיים בכירים, שהצליחו לשכנע סנטורים שמרניים ואנשי קונגרס כי השקעה לאומית בפיתוח דרכים היא תכלית ביטחונית חשובה ואין מקום לחסוך בפיתוחה, או להעמיס את הנטל הכלכלי של פיתוח הדרכים על כתפי המדינות. באותה תקופה אמריקאים רבים חיו בצל החשש מפני מלחמת עולם ומתקפה אטומית סובייטית. סירנות אזעקה על תקיפות אוויריות צפויות נוסו באופן תדיר, הזכירו את האיום והגבירו את הפאניקה בקרב האזרחים. באוגוסט 1953 סקר דעת קהל של מכון גאלופ דיווח ש – 79% מאזרחי ארצות הברית מאמינים שרוסיה חפצה לשלוט בעולם. הפחד של האמריקאיים לביטחונם האישי והצגת הכבישים כאמצעי הגנה רב חשיבות הפכו את הנימוק הביטחוני לסלילת כבישים לכזה שהציבור והקונגרס לא יכלו לעמוד בפניו. השדולה הביטחונית לובתה על ידי תעשיית הרכב וקבלני התשתיות, והפרויקט השאפתני הצליח לקרום עור וגידים.

מהנדסי התנועה של אותה תקופה היו כנראה מציאותיים יותר וידעו כי ניסיון לפנות עיר מתושביה בפרק זמן החולף מרגע ההתרעה על בואם הקרוב של מפציצים הנושאים פצצות אטום, אינו מעשי. הזרמת מאות אלפי כלי רכב בלחץ לתוך מערכת עורקי תחבורה עירונית הייתה צפויה לגרום בעיקר לפקקי תנועה ולא לפינוי מהיר. הקיבולת של נתיב תחבורה היא כ – 1,700 – 2,000 כלי רכב בשעה, וזאת מבלי להתייחס לקיבולת של מוגבלת של צמתים. פינוי באמצעות אוטובוסים או רכבות עשוי להוביל נוסעים רבים יותר על הנתיבים בפרק זמן נתון, אך קצב איסופם של הנוסעים מרחבי עיר לאוטובוסים או רכבות, וכמות כלי התחבורה הציבוריים שהיו דרושים כדי לפנות עיר מתושביה בפרק זמן קצר הופכים גם אפשרות זו לבלתי מעשית.

למזלם של האמריקאים הם לא נדרשו להשתמש במערכת הכבישים לפינוי ערים מהיר מפני התקפה אטומית. בסוף חודש יוני 2006 חגגה מחלקת התחבורה בממשל האמריקאי 50 שנה לחקיקת החוק שעמד בבסיס מערכת הכבישים הבין-מדינתית בארצות הברית. מערכת זו פותחה אודות לנימוקים הביטחוניים שהצליחו לתעל השקעות עתק לסלילת רשת כבישים לאומית, אך בפועל לא שימשה את נימוקי הביטחון. הסובייטים לא נכנסו לארצות הברית, אך מערכת התשתית המשוכללת הניעה צמיחה כלכלית, תנועת מטענים וסחורות וקשרים חברתיים. ה-“פולשים” שעשו שימוש במערכת הדרכים היו רשתות של מזון מהיר שהתמקמו בצדי הדרכים, רשתות שיווק ענקיות שהשכילו לנצל ביעילות את התשתית הלאומית לצורכיהם הלוגיסטיים ותושבי ערים שניצלו את הדרכים כדי לגור בפרברים חדשים שנבנו על קרקעות זולות מחוץ לערים. מערכת הדרכים הבין-מדינתית בארצות הברית היא פרויקט העבודות הציבוריות הגדול בהיסטוריה, ואורכה הכולל בסוף שנת 2002 עלה על 75,000 קילומטרים.

באוגוסט 2005 עמדו האמריקאים במבחן בו נדרשו לפנות את תושבי ניו אורלינס מפני סופת ההוריקן “קתרינה” בהתראה ארוכה יחסית להתראה מפני תקיפת אויב. הסתבר כי פינוי עיר אינו פשוט ולאו דווקא בגלל מגבלות קיבולת מערכות התחבורה, אלא עקב מגבלות של יישום צדק חברתי. במלחמת “המפרץ” שהתקיימה בשנת 1991 אזרחי מדינת ישראל חוו מלחמה שחזיתה לא הייתה בגבולות, אלא בעורף. חלק מתושבי מרכז הארץ שהיו נתונים לאיומים מוגברים יזמו באופן עצמי תנועה זמנית מחוץ לאזור מגוריהם שהפך לחזית של מלחמת ספיגה סבילה. תנועה זו עוררה בשעתו ויכוח בשאלה האם היא בריחה המפגינה חולשה ומורך לב, או מעשה מגננה נבון במקום שבו לא היה מקום לגבורה יזומה. הלקחים ממה שהתרחש בעת פינוי ניו-אורלינס וב-“פינוי” החלקי של תל אביב בתקופת מלחמת המפרץ אינם נוגעים לסלילת כבישי מילוט, אלא לגבורה וחוסן חברתי המתבטאים בסיוע לחלשים, זקנים ועניים להתפנות מאזור מסוכן או מוכה לאזור מבטחים, ולביקורת כנגד בעלי יכולת שמילטו את נפשם והשאירו את חסרי האמצעים מאחור.

בעידן הטילים הבליסטיים, הקסאמים והקטיושות, חלקים מוגדרים מעורף המדינה הופכים לחזית. במצב זה יש הגיון באסטרטגיות הגנה והישרדות הבנויות על ניוד ופינוי ארעי של אזרחים מאזורים הנתונים למתקפה, וסיכול הגנתי של כוונות האויב במקביל להדיפתו בדרכים התקפיות. פיתוח מערכות תחבורה יעילות באזורים הנתונים לסיכונים מוגברים של מתקפות עשוי להיות חלק מאסטרטגיות הגנה בדרכי פינוי ארעי של מקומות יישוב, תוך מתן אפשרות לחזרה מהירה בחלוף זעם, או חזרה זמנית תדירה למטרות שמירה על צרכים אזרחיים כלכליים חיוניים.

בשנת 1955 הנשיא אייזנהאור ראה את התגשמות חזונו  ואת הקמתה של מערכת הכבישים הבין-מדינתית. הוא נשא דברים בשבח המערכת, אך לא הזכיר את הנימוק הביטחוני לסלילתם. אייזנהאור בחר לציין את חשיבות הכבישים לאחדות האומה, לכלכלה ולשכנות טובה עם המדינות הידידותיות אליהן הדרכים מתחברות. בימי הסערה הפוקדת את ישראל ושכנותיה, כאשר במקום לסלול דרכים וגשרים לחבר בין מדינות שכנות מופצצים גשרים, שדות תעופה ודרכים, ראוי להתנחם בתקווה כי במקום הפצצתו של כביש בירות דמשק יתקיים הפזמון: “וכשיבוא, יבוא  שלום, …אז ברכבת ניסע לדמשק…”

Leave a Reply