שנת הלימודים כאתגר תחבורה

ילדי הגנים ובתי הספר מהווים כרבע מאוכלוסיית המדינה. משימת ניודה של כרבע מאוכלוסיית המדינה מבתיהם למוסדות חינוך ובחזרה בשעות זהות או סמוכות היא אתגר סבוך ומורכב לא רק למערכת החינוך, אלא גם למערכת התחבורה.

על פי נתוני משרד החינוך בשנת הלימודים תשס”ז צפויים ללמוד במדינת ישראל למעלה מ – 1,750,000 תלמידים, מהם כ – 1,400,000 תלמידי בתי ספר וכ – 350,000 בגני הילדים. תלמידים אלו מהווים כרבע מאוכלוסיית המדינה, ועל האוכלוסייה הבוגרת והבריאה מוטל לשאת באהבה בעול טיפוחם וחינוכם של דורות ההמשך. משימת ניודה של כרבע מאוכלוסיית המדינה מבתיהם למוסדות חינוך ובחזרה היא אתגר לוגיסטי מורכב לא רק למערכת החינוך, אלא גם למערכת התחבורה. אתגר זה מועצם בהתחשב בכך שבמרבית מוסדות החינוך יום הלימודים מתחיל בסביבות השעה 8.00 בבוקר, ובכך שקיימות שעות סיום לימודים מרוכזות, כמו שעות צוהרי ימי חולין, בהן מסתיים יום הלימודים של מרבית תלמידי הגן והכיתות הנמוכות, ושעות הצהרים של ערבי שבתות וחגים, שהן מכנה משותף רחב יותר גם לתלמידי כיתות גבוהות.

חלק מהתלמידים מגיעים למוסדות החינוך ברגל, או באופניים, חלק מגיע בכלי רכב של הורים או קרובים וחלק בתחבורה ייעודית ובתחבורה הציבורית. היקוותם של כלי תחבורה רבים בשעות  אחידות יוצרת לחץ תנועה, גודש ופקקים לא רק בסביבת בתי הספר, אלא בכל מערכת הכבישים, משום שיום הלימודים מהווה עוגן לסדר היום של הורים רבים, המתאימים שעות עבודה או סידורים לאילוצי מערכת החינוך. מערכת החינוך מצדה אינה מגלה רגישות ללחצי התחבורה שהיא מעמיסה על החברה – החינוך לסדר ודייקנות חשובים, ובמערכת החינוך השמרנית והקפדנית איחורים לבית הספר נחשבים לעבירת משמעת הנרשמת כהערה שלילית בפנקס המורה ובתעודת התלמיד. אם אלברט איינשטיין העיד כי היה זה נס שהחינוך הקפדני שקיבל לא עקר את סקרנותו, הרי אולי זה נס גדול יותר שהציבור מסתגל בהכנעה לעומס התחבורה שמכתיבות שעות הלימודים הקפדניות.

בארצות הברית פועלת מערכת אוטובוסים מיוחדים המיועדים אך ורק להסעות תלמידים. אוטובוסים אלה, הניכרים ומאופיינים בצבע צהוב, ידועים כ – “School Bus”, והנסיעה בהם היא חלק מחוויית הילדות של חלק ניכר מילדי אמריקה. על מערכת הסעות זו חלים חוקי בטיחות, מפרטים טכניים והוראות הפעלה מיוחדים, כולל כאלו המתייחסים למושבים בטיחותיים, ליציאת חירום, לכללים הנוגעים להסעות תלמידים בעלי מוגבלויות, למראות מיוחדות, למערכות תאורה ואורות אזהרה. אוטובוסי בית הספר הם אופן התחבורה הציבורית הגדול ביותר בארצות הברית – הם מסיעים בשנה כ – 24 מיליון תלמידים, המבצעים כ – 10 ביליון נסיעות, על אוטובוסים הגומאים כ – 6 ביליון קילומטרים בשנה.

בישראל אין מערכת אוטובוסי בית ספר מקיפה ומשוכללת בדומה לארצות הברית, אך תלמידי ישראל זכו באופן ייחודי ונבדל מכלל הציבור, לתקנות מפורשות המתייחסות לזכותם לגישה סבירה לבית הספר  – ברגל או בתחבורה הציבורית, ובהעדרה של אפשרות גישה סבירה – לאמצעי תחבורה מיוחדים. תקנה 7 לתקנות לימוד-חובה וחינוך ממלכתי (רישום) התשי”ט – 1959, מעגנת חובה חוקית לדאוג לסדרי תחבורה למוסדות חינוך, וזהו חלקה הנוגע לעניין:

“7. (א) כל רשות חינוך מקומית תקבע, באישור מנהל המחוז, בשביל בתי-הספר היסודיים הממלכתיים והממלכתיים דתיים שבתחום שיפוטה אזורים, באופן שבכל אזור יהיה לפחות בית-ספר אחד שאינו מוסד לניסוי ….

(ב) קביעת אזורים בתחום השיפוט, כאמור בתקנת משנה (א), תהיה לפי כללים אלה:

  (1) המרחק בין בית-הספר לבין מקום מגורי התלמידים יהיה לא יותר משני קילומטרים, ואם היה התלמיד בכיתה ה’ ומעלה – לא יותר משלושה קילומטרים;

…

  (3) אם אין בידי רשות חינוך מקומית להעמיד את המרחק בין בית-הספר לבין מקום מגורי התלמידים כאמור בפיסקאות (1) ו-(2), רשאית היא לקבוע בתחום שיפוטה אזורים גדולים יותר, ובלבד שקיימת בהם תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים בקצות האזורים, או שרשות חינוך מקומית תאפשר תחבורה כאמור; אין התחבורה הציבורית מספקת ומתאימה לילד פלוני – תקבע רשות החינוך המקומית הסדרי תחבורה נאותים אחרים עבורו;

 (4) היה בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית מחסור בדרכים או בעורק תחבורה או באמצעי תחבורה, או שהיה שיבוש בדרכים – חייבת רשות חינוך מקומית לקבוע אזורים יותר קטנים כדי להקל על התחבורה ולהרחיק את התקלה.

….”

אתגרי התחבורה שמציבה מערכת החינוך קיימים לא רק במרחב האזורי של מוסדות החינוך, אלא במרחב הסמוך לכל אחד מהם. אתגרים אלה מחייבים תכנון נכון, התאמה של הכבישים ומקומות החניה והעצירה הסמוכים למוסדות החינוך ומשמעת של הילדים ושל הנהגים המביאים את הילדים. העדר תכנון או משמעת גורמים לפקקים, גודש ועגמת נפש למשתמשי התחבורה סמוך למוסדות החינוך. ניתן להמחיש את הבעיה בניתוח דוגמא של עומס תעבורה רגלית שיוצר בית ספר יסודי.

הדוגמא: נתוני הדוגמא הם בית ספר יסודי אופייני, שאינו כולל חטיבת ביניים, ובו 6 שכבות – כיתות א’ עד ו’. בכל שכבה שתי כיתות מקבילות שבכל אחת מהן 30 תלמידים, ובסך הכל לומדים בבית הספר 360 תלמידים. לבית הספר סגל של כ – 25 עובדים. מידי בוקר נכנסים לבית הספר  כ – 400 איש – תלמידים, חברי סגל והורים. רוב הנכנסים לבית הספר מגיעים בפרק זמן של רבע שעה בין השעה 7:45 לשעה 8:00, והם נכנסים דרך שער כניסה אחד המאובטח בשומר.

השאלה: האם קיים קושי להכניס 400 אנשים לבית הספר בתוך רבע שעה.

ניתוח הבעיה: מי שחווה עלייה או ירידה ממטוס המכיל כ – 350 נוסעים, או כניסה ויציאה לאולם רחב, יכול להעיד כי התהליך יכול לקחת יותר מרבע שעה. משך זה נובע מקצב ההליכה האנושית, מהמרחק שכל הולך רגל שומר מזה שלפניו, ומעיכובים קטנים שונים.

מהירות ההליכה של הולך רגל בוגר היא 3 – 5 קמ”ש. ניתן להניח באופן סביר, המשרת את נוחות החישוב, כי תלמיד בית ספר יסודי הנושא ילקוט עמוס הולך במהירות ממוצעת של 3.6 קמ”ש, כלומר 3,600 מטר בשעה, ובמילים אחרות 3,600 מטר ב – 3,600 שניות, או מטר בשניה. על סמך נתון זה ניתן להניח כי כל 3 שניות נכנס אדם לבית הספר, הן משום שכל אחד שומר על מרחק מההולך לפניו והן משום פרק הזמן הקצר שלוקחת ברכת השלום למאבטח. לפי ההנחות שלנו, משך הזמן הנדרש  כדי להכניס 300 אנשים ברציפות דרך שער בית הספר הוא 300 איש כפול 3 שניות כלומר 900 שניות, ובמילים אחרות רבע שעה.

המסקנות:

* הכנסת 400 איש תוך זמן קצר למתחם בית ספר היא משימה לא פשוטה כלל, וזאת כפי שהומחש מהתייחסות להליכה הרגלית בלבד.

* בעיות התחבורה בסביבות כל אחד ממוסדות החינוך עשויות להיות מורכבות הרבה יותר מאלו שהודגמו ולכלול מגבלות הנובעות מגורמים נוספים, כמו הגבלת מקומות החניה והעצירה הסמוכים למוסד, קצב עלייה וירידה ממכוניות פרטיות או אוטובוסים המסיעים תלמידים, או משך רמזורים המזינים תנועה לסביבת המוסד החינוכי.

* כדי להזין מספר רב של תלמידים המגיעים ברכב וברגל למרחב נתון בפרק זמן קצר, התהליך חייב “לדפוק כמו שעון”. “תקתוק השעון” עלול להיפגע מגורמים לכאורה זניחים כמו עיכוב ממושך של הולך רגל ליד שער הכניסה ויצירת “פקק”, עיכוב של הורה המעניק לילדו ברכת דרך ונשיקה ממושכת, או עצירה של נהג בחנייה כפולה כדי לפרוק מטען או לסייע לבתו לחצות את הכביש. כדי שהכניסה למוסדות החינוך “תתקתק” כראוי נדרשת משמעת עצמית של משתמשי הדרך והתחשבות בתנועה ובגודש סביבם.

שנת לימודים זהירה, בטוחה, פורייה ויעילה.