הנעה, הנאה ואגרה

“בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא.” (אבות ה’, כ”ג), בתרגום מילולי, “לפי הצער השכר”. במצב הטבעי הבריא, צריך להתקיים יחס ישר בין העבודה לבין השכר, בין הטורח לבין התגמול, בין הסבל לבין הפיצוי, או בין הסיכון לסיכוי. תחום התחבורה סובל ממחלות שונות ששורשיהן טמונים גם ביחסים מעוותים בין הצער לבין השכר וגם בקשיי תפיסה של הקשר בין התועלת לבין התשלום.

סקר שנערך לאחרונה במדינת וירגי’יניה שבארצות הברית הציף לפני השטח עובדה מעניינת – הציבור רוצה שיפורים בתחבורה, אך אינו מוכן לשלם עבורם. הציבור מעוניין בכבישים נוחים ובטוחים שהתנועה עליהם דלילה וזורמת, אך כאשר הוא נדרש לתרום מהונו לקופה הציבורית הוא דוחה את ההצעות המועלות על ידי המדינאים. שני שלישים מהמשיבים מעונינים שהנבחרים יטפלו בכבישים ובמסילות, אך מתנגדים לממן את הטיפול באמצעות מסים חדשים, אגרות, או קיצוץ בהוצאות.

מבין הממצאים המעניינים של הסקר עולים הנתונים הבאים: 50% מהמשיבים התנגדו לתוספת מסים גם כאשר מדובר במסים “צבועים” למטרות שיפור תחבורה, 39% העדיפו מסים גבוהים יותר ו- 11% לא החליטו. 61% מהמשיבים התנגדו להצעת מושל וירג’יניה להעלות את מסי קניה על כלי רכב מ – 3% ל – 5%. 86% מהמשיבים התנגדו להעלות את פרמיות הביטוח על רכב, כפי שהומלץ על ידי המושל והסנאט. 60% מהמשיבים דחו את הצעת המושל והסנאט להעלות את אגרות רישום כלי רכב. 59% מהמשיבים התנגדו להטלת מסים על אחסון דלקים. 53% מהמשיבים דחו הצעה שנתמכה על ידי בית הנבחרים לממן סלילת כבישים באגרות חוב נושאות ריבית. 52% מהמשיבים התנגדו לקיצוץ הוצאות אחרות והעברת קרנות לתקציב הכבישים, 30% תמכו בהצעה זו ו – 18% נמנעו. 49% מהמשיבים תמכו בהצעת בית הנבחרים לגבות אגרות על כבישים ראשיים מסוימים, 46% התנגדו ו – 5% נמנעו. 50% מהמשיבים תמכו בהצעה להרשות לרשויות מקומיות מוסמכות להטיל מסים למטרות פרויקטים אזוריים של תחבורה, 43% התנגדו ו – 7% נמנעו. תוצאה חריגה בסקר העלתה כי 90% מהנשאלים הסכימו להטיל קנסות קשוחים על נהגים עבריינים.

תוצאות הסקר מנוגדות למצב הטבעי, בו מי שחפץ בשיפורים צריך להסכים לשלם את מחיר השיפור, ולכן נדרשות סברות שונות להסביר את הפער בין רצון הציבור לחוסר נכונותו לשאת במחיר הגשמת שאיפותיו. אחד ההסברים הוא כי אנשים נותנים דעתם לבעיות אישיות ומקומיות, אך קשה להם לגלות אחריות לבעיות מקיפות או ארציות. אנשים יכולים להתמקד בפתרון בעיות מוחשיות, קלות, מיידיות, הנמצאות בפינה האישית או במרחב הנסיעות האישי שלהם, אך הם מתקשים לתפוס תמונה כללית במרחב ובזמן וכיצד בכוחם לתרום לפתרונה. רמזים לסברה זו נמצאים בתשובות לסקר ובתצפיות על התנהגות אנושית:

* בתשובות לסקר הנזכר התגלתה נכונות גבוהה יותר לשאת במסים או באגרות כאשר הוצע כי אלו יגבו על ידי רשויות מקומיות לעומת גבייה ממשלתית, או עבור נסיעה בכבישים מסוימים אך לא כפתרון כולל ומקיף.

* רב תושבי ישראל התרגלו זה מכבר לעובדה כי חניונים פרטיים וציבוריים רבים גובים סכומי כסף בסביבות 2 – 20 שקלים חדשים לשעת חניה, וחלק מהציבור החל להתרגל לתשלום של כ – 10 – 20 שקלים חדשים למעבר על כביש 6. נחמד יותר לחנות או לעבור על דרכים בחינם, אך מסתבר שכאשר בעל רכב עומד בפני ברירה אישית, מקומית הוא יגלה נכונות לשלם עבור מעבר על כביש מהיר או עבור חניה קרובה.

* בעלי רכב רבים מוכנים להשקיע סכומים גבוהים ברכישת כלי רכב ואביזרי רכב שונים, למרות שתרומתם השימושית של רכישות אלה נופלת בהרבה מהתרומה השימושית של כבישים נוחים ובטוחים או של מקומות חניה זמינים וקרובים.

המסקנה המתבקשת היא שכדי שהציבור יסכים לשלם תמורה עבור תשתיות דרכים ופיתוחם, יש לפרוט את התשתיות לחוליות קטנות ולדרוש מכל נהג לשלם עבור החוליות הקטנות מהן הוא מפיק הנאה. בדרך זו משתמשי הדרכים יוכלו לתפוס את היחס המוחשי והישיר בין התשלום לתמורה. תנאי נוסף הוא סביבה תחרותית המותירה למשתמש הדרכים ברירה בין חלופות המתחרות על לבו וכיסו.

Leave a Reply