אופנת המיני

אופנה, הגיון ומכוניות מיני.

אופנה – סגנון, טעם והגיון

אופנה היא צורת ביטוי חיצונית נפוצה בקרב קהילה אנושית והיא תופעה חברתית ותרבותית. אופנה יכולה להיות צורת ביטוי להשתייכות חברתית – למשל, לקבוצה לאומית, לקבוצה תרבותית, לתושבי מחוז גיאוגרפי, לקבוצת מעמד חברתי, לקבוצת גיל, לקבוצה מקצועית, או לדור מסוים. הסגנון המובע באמצעות האופנה משקף הזדהות תרבותית עם אחרים, אך האופנה מעוררת הפגנות אופי ייחודיות ומתריסות. באמצעות הבעות של צורות סגנון ייחודיות ויוצאות דופן הפורצות גבולות נוצרת תגובת נגד לאופנה המקובלת ומתפתחות אופנות חדשות. מעצבת האופנה הנודעת קוקו שאנל, שהצליחה לפרוץ דרכים לסגנונות אופנה חדשים, סנטה בלקוחותיה כאשר הסבירה כי: “כללי התנהגות נועדו לחסרי נימוסים, כשם שאופנה נועדה לחסרי סגנון.

אופנות מתייחסות לצורות הבעה מגוונות בתחומי החיים השונים. קיימות אופנות באדריכלות נוף, בגינון, בצורת מבנים, באדריכלות פנים, באומנות פלסטית, בעיצוב גוף, בביגוד, בתכשיטים, בתמרוקים, בחזות אישית, בתספורות ותסרוקות, או באיפור. קיימות אופנות של סגנונות מטבח, בישול, אפייה ועיצוב מזון, של מכשירים, כלי עבודה ואביזרים שונים, אופנות מוסיקליות, אופנות של סגנונות התבטאות, של התנהגות כלכלית, של תחביבים, של ענפי ספורט, ואפילו אופנות של מדיניות, או סגנונות ניהול. שאנל אמרה כי: “אופנה אינה רק עניין של ביגוד. אופנה נמצאת באוויר, נשאת על ידי הרוח, היא תחושת אינטואיציה, היא נמצאת בשמיים וברחוב.

חכמי יוון עסקו רבות בחקר עקרונות היופי ומצאו חוקים מתמטיים המשקפים סדר ואסתטיקה. האמנות, האדריכלות והעיצוב היוונים עמדו במבחן הזמן עד ימינו והפכו לקלאסיקה, ובכל זאת אופנות הן עניין דינמי, והטעם המקובל משתנה מעת לעת וממקום למקום. אופנות עולות, נופלות וקמות מחדש כמעט ללא יכולת של חיזוי מראש. המדינאי האמריקאי תומס ג’פרסון המליץ להיכנע לתכתיבי האופנה: “בענייני סגנון, שחה עם הזרם, בעניינים עקרוניים, עמוד כמו סלע איתן.” ההתעסקות בענייני אופנה וסגנון, נתפסת לעתים כשלילית מכיוון שהיא מרוכזת בשיגעונות בני חלוף הקשורים בחומר יותר מאשר ברוח, ופעמים רבות בזוהר מזויף, בגאווה, קנאה או בעניינים טפלים. אוסקר ווילד התייחס לאופנה בציניות כאשר אמר: “אופנה היא סוג של כיעור כל כך בלתי נסבל עד שאנו צריכים להחליף אותה כל ששה חודשים.” הפילוסוף האנגלי ג’ון לוק אמר: “אופנה היא בעיקרה, כלום חוץ מאשר התפארות של עשירים“. רעיון דומה מובע בשיר “לו הייתי רוטשילד” מתוך המחזמר “כנר על הגג”: “לו הייתי רוטשילד…הייתי אז בונה לי בית מאבן, בית נאה, עם גג אדום, שלוש שורות מדרגות על יד הקיר. באחת – רק עולים, בשניה – רק יורדים, השלישית לא תוביל לשום מקום, רק שידעו שזה ביתו של גביר.

לשיקולי סגנון ואופנה היגיון משלהם שקשה להתווכח עמו, משום שמדובר בעניינים של טעם וריח הכרוכים בהעדפות אישיות או בהעדפות אופנתיות קבוצתיות המשתנות בהתחשב בזמן ובמקום. האופנה מעצבת את המציאות לא פחות מאשר ההגיון הצרוף, והפילוסוף הרומי סנקה הצהיר: “איננו חיים לפי היגיון, אלא לפי אופנה“. תעשיית הרכב מייצרת כלי תנועה מתוחכמים, כשהיא משלבת חוכמה ויצירתיות הנדסיים עם עיצובים חדשים ומקוריים. תעשייה זו צריכה לקלוע לשיקולי ההגיון הצרוף של הצרכנים, ובהם שיקולי בטיחות, שימושיות, התאמה לצרכים, חסכון בדלק, אמינות או מחיר זול, אך לא פחות מכך היא צריכה לפגוע בטעם הקהל או ליצור אופנות חדשות. הצלחתם או כישלונם של דגמי מכוניות תלויים לא רק בפריצות הדרך הטכנולוגיות של מהנדסי הרכב, אלא במידה רבה בכישוריהם של מעצבי רכב ושל משווקים שתפקידם לעצב אופנות רכב חדשות.

אופנת מכוניות המיני ותחייתה המחודשת

תור הזהב של המכוניות הזעירות החל באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. כלכלות הרוסות החלו ללקק את פצעי המלחמה ולשקם את עצמן ומשפחות רבות ניסו לחזור לחיי שגרה ולבנות את עולמן מחדש. בכוחן של מכוניות קטנות וחסכוניות היה להגשים לרבים את חלום החזרה לשגרה, תוך כדי שיפור הרווחה ואיכות החיים בעזרת טכנולוגיית הרכב המתפתחת. ג’יפים צבאיים אמריקאים קטנים תוצרת “ויליס”, הפכו לאחד מסמלי הניצחון של בעלות הברית וכתתו את ייעודם הצבאי לייעוד אזרחי, חברת רנו הצרפתית החלה לייצר דגם של רכב קטן בעל 4 כוחות סוס – “רנו 4CV”, וחברת סיטרואן השיבה בדגם בעל שני כוחות סוס – “סיטרואן דה שבו”, שתוכנן בעיקר עבור המגזר הכפרי העממי. תעשיית הרכב הגרמנית המוכה קמה לתחייה בעזרת המכונית העממית – “החיפושית” של פולקסוואגן, וחברת ב.מ.וו. ייצרה ושווקה דגם מוזר של רכב זעיר דמוי ביצה, בעל שני מושבים ודלת כניסה קדמית, שכונה “איזטה”. באיטליה, ה-“פיאט 500” הננסית כבשה את מקומה כרכב עירוני עממי, באנגליה נולדה ה-“מיני מיינור” של “בריטיש מוטור קורפוריישן”, ובמזרח אירופה דרך כוכבה של ה-“טרבנט” הקטנה. הרכבים הקטנים והזולים הציפו את אירופה ורבים מהם היו בעלי מראה ייחודי ויוצא דופן. הם כללו זנבות מעוצבים, סנפירים, ראשי בועה, שלושה גלגלים וסגנונות עיצוב מקוריים. חלק מהמכוניות הקטנות הפכו לרכבי פולחן שזכו לככב בסרטי קולנוע. החל משנות השבעים של המאה העשרים ירדה קרנם של המכוניות הזעירות ונתח השוק שלהן הלך ופחת. שחיקת זוהרן של המכוניות הזעירות נבע מהמצב הכלכלי המשתפר באירופה, ומכך שהן החלו להיתפס כמכוניות לא בטוחות ומלכודות מוות. שוק הרכב האירופי נע ממכוניות המיני לכיוון מכוניות משפחתיות, “רכבי מנהלים” ורכבי ספורט ושטח.

אחד מאלו שהחליטו לפעול כנגד המגמה ולהחזיר את המכונית הזעירה לאופנה היה ניקולה הייק, מייסד חברת השעונים השוויצרים האופנתיים “סווטש”. הייק הגה רעיון להחדיר לערי אירופה קו של מכוניות זעירות, כשהמחשבות המוצהרות היו הקלה על בעיות החניה בערים באמצעות רכבים זעירים שאורכם יהיה כזה שהם יוכלו לחנות בניצב למדרכות מבלי להפריע, הקלה על בעיות הגודש בערים, ושיפור יכולת התמרון של כלי הרכב, כולל ברחובות הצרים באזורים העתיקים של אירופה. הייק ניסה לשווק את רעיונותיו ליצרני מכוניות ברחבי אירופה עד שנפגש עם אנשי חברת “דיימלר-בנץ”, שהפכה מאוחר יותר ל-“דיימלר-קרייזלר”. יצרנית מכוניות היוקרה “מרצדס” ניסתה לפתח כשני עשורים מכוניות מיקרו ללא הצלחה בעיקר בשל בעיות בטיחות, והחזון של הייק הצטלב עם התוכניות של החברה. האתגר שהציב הקונספט של הייק הפעיל את קסמו ויצרנית המכוניות הקימה בשיתוף עם יצרן השעונים חברה ששימשה חטיבת פיתוח נפרדת של מכוניות זעירות. המכונית החדשה זכתה לשם “סמארט”. התהליך תודלק על ידי האתגר העיצובי והאופנתי לא פחות מהאתגר הטכנולוגי. בחטיבה החדשה הועסקו עובדים צעירים שגילם הממוצע היה 31 שנים והם נדרשו בין השאר לעצב מכונית שתוכל לחנות על מחציתה של חניה תקנית. הבעיה ההנדסית המרכזית הייתה ידועה זה מכבר – בעיית הבטיחות. תפיסת הבטיחות במכוניות המודרניות מתבססת בין השאר על אזורי ספיגה, שבכוחם לשמש סופגי זעזועים ובלמים המגנים על יושבי הרכב במקרי תאונה. הממדים הזעירים של הרכב המתוכנן לא הותירו מרווח ספיגה בין חזית הרכב לבין הנוסעים, והמהנדסים נדרשו לעצב תפיסת בטיחות חדשה. תפיסה זו מבוססת על תא נוסעים הבנוי בתוך מסגרת מתכת בעלת נפח היוצרת כלוב מתגלגל המגן על נוסעי הרכב, ועל כך שבמקרה תאונה חלק מספיגת המכה תעשה על ידי התזת כלוב ההגנה הקטן לאחור. (סרטונים של מבחני בטיחות שנערכו ל-“סמארט” נמצאים בקישור הבא: http://video.google.com/videosearch?q=smart+crash). במבחני בטיחות זכתה ה-“סמארט” בדירוג המעמיד אותה בשורה אחת עם מכוניות גדולות, בעלות חזות המשרה בטחון רב יותר. החזון של מתכנני ומעצבי ה-“סמארט” לבנות “תרמיל גב מתגלגל” הוא פורץ גבולות והשוק לא האיר פנים לתקוות שנתלו בו. היצרנים העריכו כי יצליחו למכור כ – 200,000 מכוניות בשנה בשוק האירופי, אך עד כה רמת המכירות עמדה על כ – 100,000 יחידות בלבד. למרות המשברים, היצרן לא אמר נואש והוא נערך להחדרת המכונית הזעירה בשווקי ארצות הברית – שמכוניות זעירות לא היו מעולם כוס הקפה שלהם. תהפוכות האופנה החזירו לשווקים גירסה מחודשת של ה-“מיני מיינור” השובבה, המיוצרת כיום על ידי “ב.מ.וו.”, ובשנת 2007 יצרנית הרכב מטורינו מתכננת לערוך תחייה מחודשת ל-“פיאט 500”.

מכוניות המיני – שיקולי הגיון ואופנה

שיווק מכוניות זעירות יכול לשמש אבן בוחן למתח הקיים בין שיקולי ההיגיון לשיקולי האופנה של צרכני הרכב, ובין שיקוליו של הצרכן הבודד – המציב את טובתו האישית במוקד ההחלטה – לבין השיקול הציבורי – הבוחן את ההשפעה המצטברת של החלטות הצרכנים הבודדים על הציבור כולו.

שיקולי הצרכן הבודד – היתרונות ההגיוניים של המכוניות הזעירות הן כושר תמרון גבוה, יכולת למצוא חניה בקלות יחסית בסביבה עירונית צפופה, חסכון בדלק ובמחיר – בהנחה שקיימת התאמה בין גודל הרכב לבין המחיר. החסרונות הם, אי התאמה למשפחה או למספר נוסעים, תא מטען קטן ועוצמת מנוע חלשה יחסית. כמוצר אופנתי, המכוניות הזעירות מוצגות כמכוניות חמודות ובלתי מזיקות, כמכוניות לצעירים, וכמכוניות דמויות צעצועים האהובות על ילדים ועל צעירים ברוחם. דגם של “סמארט” מוצב באוסף הקבוע של המוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק ומקנה לעיצובה מעמד אומנותי. משווקי המכוניות מודעים להיבטי השיווק ומיצבו דגמים יוקרתיים ויקרים של מכוניות זעירות לצד דגמים עממיים. בשוק האמריקאי הרווי במכוניות גדולות, למכוניות המיני יש מסר אופנתי ייחודי והוא מציב את בעלי המכוניות הזעירות כשוחרי איכות הסביבה.

השיקול הציבורי – בהנחה שמכוניות זעירות עומדות ברמות הבטיחות המקובלו, יש להן ערך מוסף מצטבר המטיב עם כלל הציבור. כדי לבחון את ערכן של המכוניות הזעירות יצוין כי אורכו של הדגם הזעיר “סמארט פו-טו” הוא כ- 2.6 מטרים, של מכונית משפחתיות קטנה כמו “יונדאי גטס” כ –  3.8 מטרים, של “פולקסוואגן גולף”  כ – 4.2 מטרים, של “מאזדה לאנטיס” משפחתית כ – 4.3 מטרים ושל “ביואיק לה קרוס” כ – 5 מטרים.

 – בנסיעה בין עירונית במהירות של 90 קמ”ש נדרש לשמור על מרחק בטיחות בין כלי רכב נוסעים של כ – 25 מטרים, ולכן במהירויות גבוהות היתרון היחסי של המכוניות הזעירות הופך לזניח.

 – כאשר נוצר פקק או גודש תנועה כתוצאה ממופע רמזור קצר ביחס לנפח התנועה, למכוניות הקטנות יכולה להיות משמעות מכרעת משום שבפרק הזמן הקצר יכולות לעבור מספר רב יותר של מכוניות הן בשל אורכן והן בשל כך שפעמים רבות יכולת הזינוק והתמרון של המכוניות הזעירות גבוהה מזו של אחיותיהן הגדולות.

 – במגרשי חניה בהם מסומנים משבצות חניה תקניות, קיומן של מכוניות קטנות לא יהיה בהכרח בעל ערך מוסף, אלא אם הן יצופפו בהתאם לגודלן האמיתי.

 – באזורים עירוניים הסובלים ממחסור במקומות חניה, ערכן של המכוניות הזעירות גבוה. כאשר מכוניות עומדות זו אחר זו בשולי הרחוב, או בחניונים בהן מצופפים את המכוניות ככל הניתן, קיומן של מכוניות זעירות יכול להכפיל את מספר מקומות החניה בערך פי 1.2 עד פי 2.5, וזאת בהתחשב בממדי המכוניות החונות – הגדולות והקטנות, באורכן וברוחבן של המכוניות ובכושר התמרון שלהן במעברים. שיעור זה משמעותי מאוד בהתחשב בכך שפעמים רבות המועקה שיוצר המחסור במקומות חניה נובעת מעודף מכוניות הגולש בשיעורים נמוכים יחסית מההיצע הקיים.

 –  המכונית ההיברידית “טויוטה פריוס” צורכת גלון דלק בנסיעה של 55 מייל. יצרני ה-“סמארט פו-טו” טוענים כי המכונית הזעירה צורכת גלון דלק בנסיעה של כ – 70 מייל. צריכת הדלק החסכונית של המכונית הזעירה הופכת אותה לא רק לחסכונית לצרכן, אלא למכונית “סופר ירוקה”, שהשפעתה על זיהום הסביבה נמוכה ביותר.

סוף דבר

לאופנת המכוניות הזעירות יש יתרונות, הן לפרטים הרוכשים את מכוניות המיני והן יתרונות מצטברים לכלל הציבור. קיימים טעמים של מדיניות ציבורית לעודד את אופנת המכוניות הזעירות הבטוחות, משום שהן חוסכות בנפח על הכבישים והחניונים ותורמות לזירוז התנועה, בשל כושר תמרון גבוה או זינוקים מהירים ברמזורים. העידוד הטבעי ההולם הוא קביעת תעריפי חניה שונים באופן יחסי לתכסית שהמכוניות צורכות במרחבי החניה ובערים.

בהקשר זה יצוין כי לאחרונה מתנהל בישראל מאבק ציבורי של רוכבי דו-גלגלי כנגד העלאת תעריפי הביטוח על כלי רכב דו-גלגליים בנימוקים המציינים את יתרונותיהם של כלי הרכב הדו-גלגליים בחסכון בגודש בכבישים ובמקומות החניה. כל שנאמר בזכות ממדיהן של המכוניות הזעירות יפה לגבי רכבים המספקים חופש תנועה בגודל זעיר עוד יותר, כמו כלי הרכב הדו-גלגליים. אך ראוי לזכור כי התמורה לחסכון בצריכת הקרקע הציבורית צריכה להינתן כנגדו, מבלי לגרוע משיקולי הבטיחות וממחיר הבטיחות של כלי הרכב הזעירים – ערך הבטיחות יקר בהרבה מערכי הקרקע העירונית.

Leave a Reply