מרוץ המכוניות הגדול בתבל

מרוץ המכוניות האתגרי הארוך והמפרך בעולם לא התקיים ברכבי שטח ממוזגים עם מכשירי ניווט לווייני – הוא התרחש דווקא בשנת 1908 כשהמכונית הייתה בחיתוליה, אך מאז ועד היום לא קמו לו מתחרים.

למעלה משני עשורים רכבי שטח הם מגמה אופנתית בעולם ובעלי יכולת משתעשעים באמצעותם במסלולי הרפתקאות מחוץ לכבישים הסלולים. יצרני רכבי השטח יוזמים מעת לעת מסעות אתגר מתוקשרים התורמים ליחסי הציבור ומקדמים את המכירות. מסעות אלו מעמידים במבחן את כושר הביצוע של כלי הרכב במצבים קשים הנקרים בדרכם ואת הנחישות של המשתתפים. מידי שנה בחודש ינואר מתקיימת מסורת בת כשלושים שנים של מרוץ מכוניות הרפתקני, “מרוץ פריז – דקר”, הכולל נסיעה תחרותית מאירופה עד בירת סנגל באפריקה. המסלול כולל נסיעת שטח באזורים גיאוגרפיים קשים לנסיעה, ובהם מדבריות והרים, ומציב אתגר ליצרני המכוניות, לנהגים, למכונאים ולכלי הרכב. כדי לצאת להרפתקת שטח אמיתית אין צורך בכלי רכב מפנקים – הרפתקת רכבי השטח הנועזת ביותר בהיסטוריה התקיימה דווקא בשנת 1908, כאשר הרכב הפרטי היה בחיתוליו.

בשנת 1908 פעל בעולם מספר לא מבוטל של יצרני רכב קטנים. הרכב המנועי היה מוצר חדש ומבטיח והקמת בית מלאכה לייצור רכב הייתה “הזנק” מלהיב ובעל פוטנציאל כלכלי. כלי הרכב באותה תקופה יוצרו בעבודת יד בבתי מלאכה או במפעלים קטנים, והמהפכה בהליכי הייצור התחוללה רק בשנת 1913, כאשר הנרי פורד השלים את פס הייצור הסדרתי הראשון להרכבת “מודל טי”. חלקים רבים מכלי הרכב באותה תקופה, כולל האופנים, נבנו מעץ בטכנולוגיות ששימשו לבניית כרכרות סוסים. המנועים, מערכות ההילוכים והתמסורת, הצירים, השלדה ומערכות הפליטה יוצרו ממתכת בשיטות מסורתיות של חרושת ברזל. התנעת כלי הרכב הייתה ידנית, בהעדר מצברים שימושיים, והאורות הופעלו באמצעות קארביד. בין יצרני כלי הרכב התקיימו תחרויות שונות שהעמידו למבחן את הדגמים השונים והלהיבו את הציבור ואת היצרנים. מי שידעו להפיח רוח במרוצי המכוניות היו, אז כמו היום, הצרפתים. הצרפתים הקימו מסלולי מרוצים שונים והעלו את רף האתגרים באופן נועז. המציאות עלתה על כל דמיון ובשנת 1907 התקיים מרוץ אתגרי למכוניות בין פריז לפקין שבסין, כאשר המנצח הגיע תוך 61 ימים והמכונית האחרונה שבועיים אחריו.

אחרי הגשמת ההרפתקה “פריז – פקין”, הועלה הרף למרוץ מכוניות חובק עולם ובשנת 1908 תוכנן מרוץ מרחיק לכת שדרש מידה רבה של דמיון ואולי גם חוסר אחריות, אשר כונה – בצדק רב – “מרוץ המכוניות הגדול בתבל”. התואר “מרוץ המכוניות הגדול בתבל” לא נשלל עד היום למרות שחלפו כ – 99 שנים. המרוץ נערך בחסות משותפת של העיתון הצרפתי “לה מאטאן” וה – “ניו יורק טיימס” האמריקאי, ומסלולו מניו-יורק לפריז. מתכנני המסלול לא עברו מעולם בנתיב אותו שרטטו, אך הדבר לא מנע מהם להתוות מסלול על מפת העולם. מסע במכונית מחוף אל חוף בארצות הברית נערך על ידי מתי מעט עוד לפני 1908, ומתכנני המרוץ נעזרו בשניים מהם כדי להתוות מסלול נהיגה מהעיר ניו-יורק לסאן פרנציסקו. המתכננים הניחו, כי אם בשנת 1907 נערך מסע מכוניות אתגרי בין פריז לפקין, הרי אין מניעה לחצות את רוסיה ממזרח למערב במכוניות ולהגיע למערב אירופה. על פי התכנון המקורי, המעבר מהחוף המערבי של ארצות הברית לרוסיה נועד להתבצע דרך אלסקה ומיצרי ברינג למזרח סיביר שברוסיה. מסיבה זו המרוץ תוכנן דווקא בעונת החורף הקשה על בסיס ההנחה שהמתחרים יצליחו לעבור את מיצרי ברינג בתקופה בה הם קפואים.

בעקבות פרסומים בעיתונות התייצבו למרוץ הגדול 6 קבוצות – 3 קבוצות מצרפת, קבוצה איטלקית, קבוצה גרמנית וקבוצה אמריקאית. כל קבוצה כללה מכונית, ולפחות נהג ומכונאי מלווה, ולחלק מהם נלווה עיתונאי שדיווח על ההתקדמות. התמיכה הכלכלית והלוגיסטית במתחרים ובכלי הרכב לאורך המסלול נערכה בעיקר על ידי יצרני המכוניות. המרוץ החל ב – 12 לפברואר 1908 בככר “טיימס” בניו יורק בנוכחות קהל של כ – 250,000 אנשים שבאו לצפות בתחילת המרוץ ולעודד את המתחרים. בטקס יריית הפתיחה נכח הנשיא רוזוולט, שברך את המתמודדים והחמיא לעוז רוחם. הטקס זכה לסיקור בעיתוני העולם בדומה למשחקים האולימפיים. המרוץ עורר השראה ודמיון – יצרני המכוניות ראו בו אמצעי פרסום וקבלת גיבוי ציבורי, מדינאים ראו בו תחרות שבכוחה להביא כבוד לאומי, ואנשי חינוך קיוו כי הוא יעודד מצוינות ועניין בלימודי גיאוגרפיה. המרוץ היה מבחן לכושר הטכנולוגי של תעשיית הרכב הצעירה ולא פחות מכך אתגר לכוח הרצון של המתמודדים. לזוכים לא המתין פרס כספי, והתמריצים היו הרפתקנות, סקרנות, אתגר אישי, גביע ותהילה.

מהר מאוד לאחר שהמתחרים יצאו לדרך התברר כי קיימים פערים תהומיים בין תכנון מסלול על הנייר לבין המציאות. הפערים בין השאיפות היומרניות לבין המציאות חשפו סכנות, מכשולים ואתגרים רבים, שהפכו לאחר מעשה למקור חוויות. שלוש מתוך ששת המכוניות שהחלו במרוץ הצליחו להגיע לקו הסיום, כשעל כל אחת מהן ראש צוות שדבק במשימה מקו הזינוק עד קו הסיום. שלושה ראשי הצוותים תארו את חוויותיהם מהמרוץ הגדול בעולם בספרים מרתקים שפרסמו מאוחר יותר, בהם כל אחד תאר את המרוץ כפי שנחווה על ידו.

בפני משתתפי “מרוץ המכוניות הגדול בעולם” ניצבו אתגרים רבים:

טופוגרפיה – המפות שנמסרו למתחרים לא כללו מכשולים טבעיים רבים, ובהם הרים גבוהים, נהרות ללא גשרים, קרחונים, אזורים מושלגים, ביצות ומדבריות. במהלך המרוץ נדרשו התאמות שונות בין המסלול המתוכנן למסלול המבוצע. ההתאמה המהותית ביותר הייתה היומרה לחצות את מיצרי ברינג. הקבוצה האמריקאית, שהחלה לנוע באלסקה, גילתה כי האזור אינו עביר למכוניות, והתכנון המקורי שונה כך שהקבוצות נסעו באוניות מסאן פרנציסקו ליפן, נהגו בתוך יפן וחצו את המים מיפן לולדיבוסטוק באוניות. שלושת הצוותים ששרדו את המרוץ המשיכו בערבות סיביר, דרך מנצ’וריה, מונגוליה, אירקוטסק, אומסק, מוסקבה, סט. פטרבורג, פולין וברלין לצרפת.

תשתית – הדרכים בארצות הברית של אותה תקופה היו עלובות ולא היו תשתית ראויה לכלי הרכב הפשוטים שנעו על צמיגי גומי פחוסים וללא מערכות שיכוך זעזועים. חלק מהנסיעה התבצע על סלעים או אדנים של פסי רכבת ששברו את עצמות הנוסעים ואת המכלולים השונים בכלי הרכב. עד כמה שהדרכים בארצות הברית היו גרועות, הן היו טובות בהרבה ממשעולי עזים על צירים הרריים במזרח הרחוק, ביצות טובעניות במנצ’וריה, קרח ארקטי באלסקה ושלגים עמוקים בסיביר. הנסיעה בחורף כללה מעבר באזורים מושלגים שכיסו את הדרכים, גרמו למתחרים לאבד את דרכם וחייבו שימוש בשרשראות שלג. פעמים רבות הצוותים נדרשו לחפור כדי לחלץ מכוניות ששקעו בשלג או בבוץ, חלקים מהדרך בוצעו בסיוע סוסים ובני אדם – שחילצו, גררו והרימו את המכוניות.

מכונאות – המכוניות סבלו מתקלות מכניות רבות שדרשו תיקונים. חלק מהתיקונים נערך בדרכים יצירתיות ובאמצעות אלתורים שונים. הצוותים ערכו תיקונים בשטח ככל שיכלו, לעיתים השתמשו בבתי מלאכה מקומיים לאורך הדרך לתיקון חלקים מקולקלים, ולעיתים הזמינו חלפים מהיצרנים באמצעות קווי טלגרף. שניים מהצוותים הצרפתיים פרשו מהמרוץ בארצות הברית בשל תקלות מכניות שלא נמצאו להן פתרונות. הצוות הגרמני נאלץ בקטע דרך מסוים בארצות הברית להפר את כללי המרוץ ולהעמיס את המכונית על רכבת עד שהגיע לסיאטל, שם נמצאו החלפים שנדרשו. המכוניות הגיעו לקו הסיום עם טלאים מכניים שונים, שאחד מהם היה הרכבת חלק מדוד קיטור של רכבת רוסית ברכב האמריקאי.

בריאות – המרוץ הגדול התבצע בשיא החורף באזורים גשומים, מושלגים, בוציים, או קפואים. מושבי הנהגים היו פתוחים ולא סיפקו מחסה. בתנאי האקלים הקשים חלק מאנשי הצוותים חלה במחלות שונות, ובהם מחלות ריאה ודיזנטריה שגרמו לעיכובים במהלך הנסיעה, ולהחלפת אנשי צוות במהלך המסלול. הצוותים הצטיידו בערכות של תרופות שהיו מקובלות בתקופה, ובהן חומצת בור, ניטרוגליצרין, מורפין וערכות עזרה ראשונה, אך כנראה שאחת התרופות השימושיות הייתה משקאות חריפים.

ניווט – בשנת 1908 לא היו מפות מעודכנות או תצלומי אויר, וחלקים גדולים מהעולם עדיין לא נחקרו, (צ’רלס לינדברג חצה את האוקינוס האטלנטי במטוס מניו יורק לפריס ב 20, 21 במאי 1927). הניווט במרוץ הגדול נערך באמצעות מפות גסות וחלקיות, עזרי ניווט בסיסיים, ובהם מצפן ומד זווית, חוש התמצאות ומזל. בחלק מהמקומות הצוותים שכרו מדריכים מקומיים שסייעו להם להתמצא בשטח ולבחור את נתיבי המעבר.

לוגיסטיקה – על המכוניות הועמסה צידה ככל הניתן, שכללה מזון, מים, אוהלים, שמיכות, חלקי חילוף ומכלי דלק. תחנות דלק באותה תקופה היו דבר נדיר, ומלבד מכלי דלק שהועמסו על המכוניות, נדרש היה לדאוג לרכישה ואספקת דלק במקומות שונים לאורך המסלול, באמצעות אנשי קשר, מתווכים ותחבורת סוסים ורכבות שהובילו אספקה לנקודות מתואמות מראש. גם העברת חלקי חילוף או כספים ברחבי העולם הייתה בשנת 1908 מהלך מורכב ואיטי שנעשה באמצעות אוניות, רכבות וסוסים.

ביטחון – הצוותים המתחרים נתקלו בבעיות ביטחון שונות ובלתי צפויות. בעיות אלו כללו כנופיות מקומיות לאורך המסלול, חיות רעות, מתח וסכסוכים בתוך הצוותים המתחרים, אזרחים שניסו לחבל בדרכם של מתחרים בלתי אהודים,  ומתחרים שניסו לחבל בדרכם של אחרים בתחבולות ובאמצעים לא כשרים. אחד המתחרים האשים את הקבוצה הצרפתית היחידה שהגיעה לולדיבוסטוק כי היא רכשה את כל מלאי הדלק המקומי כדי לעכב את המתחרים האחרים.

תקשורת – במהלך המסלול התקיים קשר טלגרפי בין הקבוצות השונות לבין נותני החסות ומארגני המרוץ. נדרשו התאמות ושינויים תדירים במסלול המקורי שתוכנן, כדי להתאים את התוכנית ואת כללי התחרות למציאות הקשה. באמצעות התקשורת נערכו תאומים לוגיסטיים בין נותני החסות לבין המתחרים.

תאום בינלאומי – לפני המרוץ לא נערך תאום בינלאומי על מנת להסדיר מעבר חלק וחוקי של הקבוצות המתחרות והם פגשו בהפתעות שונות. בולדיבוסטוק שברוסיה, הם עוכבו כשבועיים על ידי פקידים מקומיים כדי לבדוק את חוקיות המעבר. המכונית האיטלקית הבהילה בשטח רוסיה סוס רתום לעגלה, הסוס ברח וילד שנהג בעגלה נפל ונהרג. השלטונות עצרו את הצוות למשך מספר ימים בבית סוהר עד להשלמת חקירה, שרק בסיומה הצוות שוחרר גם מאחריות וגם להמשך דרכו. מנהיג הצוות האמריקאי סיפר כי דווקא כאשר הם הגיעו לצרפת הם נעצרו על ידי שוטרים שמנעו מהם מעבר משום שפנסי המכונית היו שבורים. לאחר ניסיון לא מוצלח להרכיב במכונית פנס של אופניים, הבעיה נפתרה בסופו של דבר על ידי העלאת זוג האופניים על המכונית.

סוף טוב

כחצי שנה לאחר יריית הזינוק, ולאחר שעברו מרחק של כ – 22,000 מייל מככר טיימס בניו יורק, שלושה מתוך ששת הקבוצות המשתתפות נכנסו לפריז. בגביע זכתה הקבוצה האמריקאית שנכנסה לפריז ב – 30 ביולי 1908, וסיימה את המרוץ לאחר 169 ימים כשהיא רכובה על “פלייר” תוצרת מפעלי “תומאס”, בהנהגתו של ג’ורג’ שוסטר. במקום השני זכתה הקבוצה הגרמנית, בהנהגתו של הנס פון קאפן, שנסעה ב-“פרוטו”, ולמקום השלישי הגיעה הקבוצה האיטלקית בהנהגתו של אנטוניו סקארפויו רכובה על ה-“זוסט”. האיטלקים הגיעו לפריז ב – 17 בספטמבר, כ – 6 שבועות אחרי האמריקאים והגרמנים.

המכוניות שהשתתפו במרוץ הגדול היו בעלות מנועי ארבעה בוכנות שהפיקו 40 – 60 כוחות סוס, תיבות הילוכים בנות 4 מהירויות והן הגיעו למהירות מרבית של שמונים עד מאה ועשרה קילומטרים לשעה. במכוניות שהשתתפו במרוץ לא היו מערכות מיזוג אויר, מתלים משככי זעזועים, הגה כח, הנעה קדמית, כננות חילוץ או מכשירי ניווט לוויניים, אך ביסודו של דבר נדמה כי הרכב המנועי של ימינו אינו שונה במהותו מהרכב המנועי לפני מאה שנים. השיא ההיסטורי במרוץ המכוניות הגדול לא נשבר עד היום והוא מוכיח כי לא פחות מהטכנולוגיה חשובה רוח האדם, הספורטיביות, האומץ, הנחישות, התבונה והתושייה.

Leave a Reply