“סע לשלום חביבי”

דור המערכון המיתולוגי “המכונית המגויסת” מגיע לגיל פרישה, ושוב מהתלים בו, “סע לשלום חביבי המפתחות בפנים”. על הבעיות החדשות של אוכלוסייה מבוגרת שהספיקה להתרגל למנעמי הרכב הפרטי.

אוכלוסייה מבוגרת בישראל

ביוני 2006 פורסם השנתון הסטטיסטי “קשישים בישראל” מטעם משאב – מאגר מידע ארצי לתכנון בתחום הזיקנה של מאיירס-ג’וינט, מכון ברוקדייל וארגון אשל. הנתונים שפורסמו בשנתון “הקשישים בישראל” ואלו המפורסמים בשנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלים צורך חיוני לתכנן מראש פתרונות לבעיות המיוחדות של אוכלוסייה המבוגרת בישראל, לרבות בעיות התחבורה הייחודיות לציבור זה. להלן לקט מהנתונים שפורסמו, המלמדים על היקף ציבור המבוגרים בישראל ועל המגמות בעתיד:

עבר – קצב גידול הקשישים בישראל כפול מקצב גידול כלל האוכלוסייה. בחמישים השנים האחרונות מספר הקשישים בישראל גדל כמעט פי שמונה, בשעה שכלל האוכלוסייה גדלה בערך פי ארבעה. זהו קצב גידול ייחודי בהשוואה למדינות מערביות מפותחות, והוא מושפע מהגירת עולים לישראל. אחוז הקשישים שעלו לישראל ממדינות חבר העמים מאז שנת 1990 גבוה באופן יחסי, מספרם הגיע בסוף שנת 2004 לקרוב לכ – 150,000 נפשות, והם היוו כ – 22% מכלל הקשישים בארץ.

הווה – בשנת 2005 כללה האוכלוסייה המבוגרת בישראל שגילה מעל 65 שנים כ – 687,500 נפשות – כמעט 10% מכלל האוכלוסייה – מהם כ – 315,400 נפשות שגילם עולה על 75. קצת פחות משני שלישים מהקבוצה שגילה עולה על 65 הן נשים, ואחוז האלמנות בקבוצה זו גבוה פי שלושה מאחוז האלמנים. רובם ככולם של הקשישים בישראל גרים ביישובים עירוניים, כשהערים בהם קיים שיעור בולט של אוכלוסייה מבוגרת הן גבעתיים, בת-ים, רמת-גן, חיפה וקריית ים.

עתיד – תוחלת החיים בישראל נמצאת במגמה עלייה והיא מהגבוהות בעולם, בין השאר אודות לשירותי רפואה מפותחים ולביטוח בריאות ממלכתי. ההערכות הן כי עד שנת 2025 מספר הקשישים בישראל יזנק בשיעור כפול משיעור גידול האוכלוסייה הכללית ומספרם יגיע לכ – 1,176,000 נפשות. חלקם של הקשישים בעלי ההשכלה עולה בקצב מובהק וחלקם בשוק העבודה יורד.

אוכלוסייה בוגרת ומנעמי הרכב הפרטי

לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2006 היו בישראל כ – 209,000 איש שגילם מעל 65 בעלי רשיון נהיגה. קבוצת נהגים זו מהווה כ – 6.7% מכלל המורשים לנהוג בישראל. אחוז זה נמוך מחלקה היחסי של קבוצת אוכלוסיית המבוגרים בישראל, המהווה כאמור כ – 10% מכלל האוכלוסייה. חלקם של המורשים לנהוג מהצעירים שבקרב האוכלוסייה המבוגרת גדול יותר ושיעור המבוגרים המורשים לנהוג נמצא במגמת עלייה. בשנת 2004 המבוגרים שגילם מעל 65 היו כ – 6.4% מכלל המורשים לנהוג ותוך כשנתיים חלקם גדל לכ – 6.7%.

שיעור המורשים לנהוג בישראל עולה באופן קבוע ואלו שמוצבים היום בקבוצות גיל צעירות נדחקים מעלה ומעלים את מספרם המוחלט של בעלי רשיון נהיגה בקרב האוכלוסייה המבוגרת. דור המבוגרים של ימינו הוא כזה שנהנה ממנעמי הרכב הפרטי ומכיר את ערכו. בשנת 1967 היו רשומים בישראל 193,104 כלי רכב מסוגים שונים, מתוכם 96,565 כלי רכב פרטיים. ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וישראלים רבים בעלי רכב פרטי קיבלו צווי גיוס למכוניותיהם. לאחר המלחמה כתב ניסים אלוני לשלישיית הגשש החיוור את המערכון האלמותי “המכונית המגויסת”, והנה בני דור המערכון המיתולוגי מגיעים לגיל פרישה. דור המבוגרים שהורגל למנעמי הרכב הפרטי מעורר בעיות טיפוסיות משני סוגים עיקריים – בעיית ה-מדחיקים את מצבם ובעיית הספונים בביתם.

המדחיקים

קיים מתאם בין עלייה בגיל הביולוגי לירידה בתפקודים גופניים ונפשיים. ירידה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בלקויות קלות יחסית כמו ליקויי ראיה או שמיעה, או ירידה בחדות ובכושר הזיכרון או הריכוז, אך גם במחלות קשות יותר האופייניות לגיל הזהב. ירידה בתפקודים שונים עלולה לפגוע בכשירות לנהוג, אך למי שהורגל לנהיגה ברכב פרטי, הויתור על תחבורה פרטית עצמאית אינו קל מסיבות טובות רבות – שינוי הרגלי החיים בכלל, ובגיל מבוגר בפרט, הוא דבר מכביד. הויתור על הנהיגה נחשב כהודאה בירידת כושר גופני או מנטלי והוא עשוי לפגוע בדימוי ובכבוד העצמי. אנשים שהורגלו לתנועה הנוחה והעצמאית ברכב פרטי מתקשים להחליפו בתחבורה ציבורית. מטעמים אלו וטעמים נוספים, מבוגרים רבים מדחיקים מגבלות זמניות או קבועות המפריעות לתפקודם כנהגים.

הבדיחה מספרת על ארבעה חברים ותיקים הנוהגים להיפגש לפרלמנט שבועי בבית קפה. אחד החברים פותח באנחה: “בזמן האחרון ידי כל כך רועדות שאני מתקשה לטבול את הביסקוויט בתוך כוס התה”. “זה כלום”, מחזיר חבר שני, “אתמול שכחתי להוציא את הכפית מהכוס והיא נכנסה לי לתוך העין”. “אני נמנע לשתות תה, משום שאחרי כל ספל השלפוחית מייד לוחצת עלי”, מוסיף השלישי. “לא נורא, העיקר שכולנו מצליחים עדיין לנהוג ולהיפגש על כוס קפה”, מנחם הרביעי.

על פי מחקרים שנערכו בעולם, בהשוואה לנהגים צעירים, הנהגים המבוגרים אינם פזיזים, בדרך כלל נהיגתם שקולה וזהירה והם מנוסים כדי להכיר במגבלותיהם, אלא שנהיגה בזהירות יתרה הסוטה מנורמות הנהיגה הממוצעות מהווה גורם סיכון. נהגים שמהירות נסיעתם איטית מהמהירות הממוצעת מעורבים בתאונות דרכים בשיעור דומה לנהגים שמהירות נסיעתם גבוהה מהממוצע. המהירות האיטית החריגה מחייבת לעקוף את כלי הרכב האיטיים ולכן מגדילה את ההסתברות להתרחשות תאונות דרכים.

חוקי התעבורה מטפלים במצב שבו נהגים הסובלים ממחלות או לקויות עלולים לסכן את עצמם ואת סביבתם. על פי סעיף 12.ב. לפקודת התעבורה רופא המאבחן מחלה שעלולה לסכן מטופל בעל רשיון נהיגה או אחרים חייב לדווח על המחלה לרשות רפואית מוסמכת, שתודיע על כך לרשות הרישוי ובסמכותה להמליץ על ביטול או התליית רשיון רכב. תקנה 13(ב) לתקנות התעבורה מחייבת בעל רשיון שהתגלו אצלו מחלת לב או מגבלות במערכת העצבים, העצמות, הראייה או השמיעה להודיע על כך מיד במכתב רשום לרשות הרישוי.

הספונים בבית

מבוגרים רבים בישראל נשארים ספונים בביתם משום שהם חסרי רשיון נהיגה, חסרי רכב, מוגבלים בתנועתם, חולים, או חסרי אמצעים, וחלק נכבד מהמשפחות שבראשן עומד קשיש אינו נהנה מחופש תנועה סביר. בישראל מעל 486,000 תושבים שגילם מעל 65 שהם חסרי רשיון נהיגה. מהשנתון הסטטיסטי “קשישים בישראל” עולה כי כ – 95,400 משפחות, המהוות כרבע מהמשפחות שבראשן עומד קשיש, חיות מתחת לקו העוני. קצת יותר מרבע מהקשישים בישראל מקבלים קצבת השלמת הכנסה, משום שקצבת הזקנה שלהם מהמוסד לביטוח לאומי היא הכנסתם היחידה ואינה מספיקה למחייתם.

בארצות הברית גוברת המודעות לבעיות התחבורה של האוכלוסייה המבוגרת, בין השאר כהכנה לדור המכונה “בייבי בום”, שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. בתחילת שנת 2006 נערך בוושינגטון סקר מקיף שחשף כי מערכות תחבורה ייעודיות לבעלי מוגבלויות ולקשישים אינם עונים של צורכיהם האמיתיים. מדובר במערכות הנותנות פתרונות מהשפה ולחוץ אך לא לבעיות הממוקדות הקיימות. כך לדוגמא, קיים פתרון תחבורה המגיע סמוך לביתם של המבוגרים, אך אין פתרון משביע רצון לתנועת בעל המוגבלות מביתו לשפת המדרכה. בקליפורניה נערכו מספר סקרים בשנים האחרונות בנושא ניידות ונגישות של בעלי מוגבלויות ושל מבוגרים. בסקר שנערך לאחרונה בקליפורניה דיווחו בעלי מוגבלויות ומבוגרים כי הם חשים לכודים בביתם ומנותקים מחברים, מבני משפחה, ומגישה לבתי חולים או למקומות תעסוקה. חלק גדול מהם דיווח כי הוא יוצא מביתו פעם בשלושה ימים ואף יותר מכך, עקב מגבלות תנועה ומגבלות תקציביות. גם אנשים הזוכים לטיפול סיעודי אישי בבתיהם אינם יוצאים מביתם ליעדים אליהם הם חפצים להגיע משום שלמטפל שלהם אין רכב או רשיון נהיגה והשכר הניתן לו אינו מאפשר אחזקת רכב. הסתבר כי מבוגרים רבים אינם רוצים להכביד על אחרים, והם נוטים לוותר על פעילויות חברתיות, דתיות או על בילויים כדי לא להטריח אחרים ולהסתמך על חסדיהם, גם כאשר מדובר בבני משפחה או בחברים קרובים.

המסקנות

בעיות התחבורה של מבוגרים ושל בעלי מוגבלויות הן בעיות גוברות בסביבה מתפתחת ומתבגרת, בעידן שבו מבוגרים רבים הורגלו למנעמי הרכב הפרטי ומתקשים לוותר עליו. מבוגרים זכאים לביטחון רפואי, לרווחה, לחיי חברה, לתרבות ולחיי רוח. חופש התנועה של אוכלוסייה מבוגרת בכלי רכב פרטיים אינו עניין של מותרות, צרכי תנועה נדרשים למטרות חיוניות, כמו רפואה ועבודה, או קשרי משפחה וחברה בסיסיים. גידול האוכלוסייה המבוגרת ובעיותיה מציב אתגרים לחברה כולה, בפרט בסביבת מחייה ושימושי קרקע מפוזרים המתאימים לעידן הרכב הפרטי. למרבה הצער, חלק מהמבוגרים או החולים מכוון ליבו לתפילה “אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי על תעזבני”, וחלק אחר חוזר לחוויית המפגש בממסד אטום המהתל בו “סע לשלום חביבי המפתחות בפנים”.

Leave a Reply