“הנסיך הקטן” מנסה להבין את הסיבות לגודש בדרכים.
דרך עיניו התמימות של “הנסיך הקטן” ניסה אנטואן דה סנט-אכזיפרי להמחיש את מעשי האיוולת המניעים את מוחם ולבם של טיפוסים שונים המנהלים את חיי האנושות על הכוכב הקרוי “ארץ”. כמו צייר קריקטורות מוצלח, גם סנט-אכזיפרי מגזים במטרה לחדד את מסריו, אך אבחנותיו חדות ומדויקות. סיפורו של “הנסיך הקטן” נכתב על ידי נפש של ילד שקיננה בלבו של מבוגר מפוכח ומנוסה, שאולי נואש מהמבוגרים וביקש להעביר מסרים לילדים, ואולי ניסה להרעיד מיתר בלבם של קומץ מבוגרים שעוד נותר בהם קורטוב של תום. בפרק עשרים ושלושה פוגש הנסיך הקטן סוחר, המוכר גלולות משוכללות שדי בבליעת אחת מהן פעם בשבוע כדי להרוות את הצימאון. כשהנסיך הקטן תוהה בצורך בגלולות, משיב המוכר כי הגלולות חוסכות זמן רב, וכי מומחים חישבו ומצאו שהגלולות יכולות לחסוך לצרכני הגלולות חמישים ושלוש דקות מדי שבוע. כשהנסיך יורד לחקר החסכון בזמן, הסוחר מסביר כי בזמן הנחסך אפשר לעשות מה שרוצים, “אני למשל, אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות, הייתי הולך בנחת למעיין.” גלולות הרוויה מדגימות כיצד נוצרת תנועת סרק מיותרת – מוכר הגלולות נע כדי למכור את מרכולתו, הקונים נעים כדי לקנות אותה, ולבסוף הם עורכים טיול למעיין כדי ליהנות מהזמן שחסכו.
למי שסבור שסיפורו של הנסיך הקטן הוא משל או אגדה שלא היו ולא נבראו, כדאי לעיין באחד הדו”חות היבשים שהנפיקה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל הקרוי: “הוצאה חודשית לתצרוכת (מוצרים בודדים) בחמישונים של משקי בית לפי הכנסה נטו לנפש סטנדרטית. לשנת 2005”. לפי “דו”ח ההוצאה החודשית לתצרוכת”, בסוף שנת 2005 היו במדינת ישראל 1,989,200 משקי בית. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חילקה את משקי הבית לחמישה חלקים שווים שדורגו לפי הכנסתם, ובחנה איזה סכום בשקלים חדשים הוציא כל אחד מהחמישונים מידי חודש כדי לרכוש מוצרי צריכה שונים. עיון בדו”ח מגלה נתונים מעניינים, המעידים על תנועת סרק ויכולים לספק הסברים לגודש המיותר בדרכים. מספר דוגמאות המבוססות על הנתונים המופיעים בדו”ח מעידים כי אזרחי ישראל צורכים סוגים שונים של “גלולות צימאון” כדי ללכת למעיין בזמן שחסכו.
בקבוקי מים כ-“גלולות צמאון”
צריכת מים בבקבוקים במדינת ישראל יכולה להדגים את סיפור “גלולות הצימאון” של הנסיך הקטן. בשנת 1964 מדינת ישראל השלימה מפעל מים ממלכתי, “מוביל המים הארצי”, שנועד לווסת את מקורות המים הראויים לשתייה ולהשקיה בין הצפון העשיר במקורות מים לבין הדרום השחון. עד שנות השמונים של המאה העשרים מרבית אזרחי מדינת ישראל נהגו לשתות מים מהברזים, כשהמים זרמו לבתיהם בצינורות ולא הובלו על ידי משאיות נושאות בקבוקים. משנות השמונים צמחה בהדרגה צרכנות של מי מעיינות ומים מטוהרים שהוכנסו לבקבוקים ונמכרו באמצעות רשתות שווק המזון. מדו”ח “ההוצאה החודשית לתצרוכת” עולה כי בשנת 2005 הוציא משק בית ישראלי בממוצע סכום של 15.1 שקלים חדשים מידי חודש לרכישת מים מינרליים – החמישון התחתון הוציא 9.2 שקלים חדשים והעליון 21.8 שקלים חדשים מידי חודש על רכישת מים מינרליים. אחרי למעלה משלושים שנים בהם הסתדרו תושבי המדינה ללא בקבוקי מים התפתח מוצר צריכה חדש ובקבוקי מים תפסו מקום של כבוד כמוצר צריכה עממי. אם נניח שבמחיר של 15 שקלים חדשים ניתן לרכוש כ – 12 ק”ג מים, הרי שכדי להרוות את צימאונם של כל משקי הבית בישראל למים מינרליים נדרש היה לשנע על כבישי הארץ מידי חודש מים במשקל של כ – 23,870 טון. אם משאית בינונית נושאת מטען של כ – 8 טון, ניתן לשער כי מידי חודש התקיימו על הכבישים כ – 3,000 סבבי חלוקה של משאיות בינוניות שהפיצו בקבוקי מים ממרכזים לוגיסטיים לנקודות השיווק. אך שינוע הבקבוקים אינו סוף הדרך, הבקבוקים הריקים אינם מתפרקים ומתכלים מעצמם ומאידך תופסים נפח, וכך התעוררו בעיות חדשות של פינוי הבקבוקים ומחזורם, המחייבות הובלה וטיפול נוספים. תוספת תנועת המשאיות שיצרה תעשיות בקבוקי המים מוסיפה את חלקה הצנוע לזיהום מי התהום, ולהזנתו של מעגל קסמים המניע לרכוש עוד מים מינרליים.
טיפול בפעוטות וחינוך
על פי “דו”ח ההוצאה החודשית לתצרוכת”, בשנת 2005 משק הבית בחמישון התחתון הוציא מידי חודש 29.70 שקלים חדשים עבור מעון יום, פעוטון ומשפחתון, לעומתו, שני החמישונים העליונים הוציאו יותר מפי שלוש עבור סעיף זה. החמישון התחתון הוציא עבור סעיף “מטפלת” סכום של 10.40 שקלים חדשים בחודש, ולעומתו שני החמישונים העליונים הוציאו עבור “מטפלת” סכומים גבוהים פי 8 ופי 13 מסכום זה. ככל שרמת ההכנסה עולה האמהות זונחות את התפקיד המסורתי של טיפול וחינוך הילדים ומאצילות אותו למטפלים ולגננים במעונות יום ופעוטונים. בזמן המתפנה מהצורך לטפל בילדים האמהות המודרניות נוסעות לעבודה כדי לכסות את שכר המטפלים והגננים ולתרום להגדלת הכנסות המשק המשפחתי. כשהילדים מגיעים לגיל חינוך החובה התמונה משתנה – החמישון התחתון שילם סכום של 50.8 שקלים חדשים מידי חודש לבית הספר היסודי ואילו החמישון העליון הסתפק ב – 16.9 שקלים חדשים בלבד. ההסבר לכך נמצא כנראה בריבוי יחסי של ילדים בחמישון התחתון. אך האמא המתעשרת אינה מקפחת את ילדיה מבחינה חומרית – החמישון התחתון הוציא מידי חודש 4.2 שקלים חדשים על צהרון או מועדונית, ואילו החמישונים העליונים הוציאו למעלה מפי שבע מסכום זה. גם על שיעורי דרמה, מחול וציור הוציאו שני החמישונים העליונים למעלה מפי חמש בהשוואה לשני החמישונים התחתונים.
הניהול המשקי של החמישונים העליונים מעיד על תנועת סרק – הורים מפחיתים את משך תשומת הלב הבלתי אמצעית הניתנת לילדיהם כדי לנסוע לעבודתם, ומנגד, מזמינים מטפלים ומדריכים זרים בתשלום על מנת שיספקו תחליף או פיצוי להיעדרותם. כלכלנים יצדיקו את התנהגות ההורים, המרכזים את מאמציהם בתחום מומחיותם בו יש להם יתרון יחסי ומנגד משקיעים את ההכנסות במי שמומחיותו ויתרונו בחינוך. אך מה ערכם של חום או תשומת לב? בסוף הספר “הנסיך הקטן” מסביר דה סנט-אכזיפרי: “שום מבוגר לעולם לא יבין שזה עניין כל כך חשוב.”
משק המזון המשפחתי
החמישונים התחתונים מעדיפים מוצרי מזון בסיסיים וזולים למטרות קיום, ובהשוואה אליהם מגוון אפשרויות התזונה של החמישונים העליונים גדול בהרבה. דפוסי צריכת המזון של החמישונים העליונים בהשוואה לחמישונים התחתונים מצביעים על צריכה מיותרת בעלת תכליות מנוגדות המנטרלות זו את יעילותה של זו.
תזונה עתירת קלוריות מחד, ומשטר תזונה ובריאות מאידך – החמישון העליון צורך יותר מוצרים עתירי קלוריות ושומנים – חמישון זה השקיע בצריכת שמנת מתוקה ומשמינה כמעט פי 4 מהחמישון התחתון, עבור בירה לבנה למעלה מפי אחד וחצי מהחמישון התחתון, ובערך פי שתיים ושלושה רבעים עבור צריכת משקאות אלכוהוליים. כדי לאזן את המוצרים עתירי הקלוריות, החמישון העליון צרך פי 3.5 פריכיות מהחמישון התחתון, השקיע פי 9 ברכישת נבטים ולמעלה מפי 12 עבור רפואה אלטרנטיבית.
אכילת מזון מוכן וחוסך זמן כדי לפנות זמן להכנת מאכלי “גורמה” – החמישון העליון עדיין אינו יכול לרכוש גלולות רוויה כדי לחסוך את זמן השתייה, אך הוא יכול לרכוש שירותים ומוצרים החוסכים זמן רב מהכנת המזון. בהשוואה לחמישון התחתון, החמישון העליון הוציא יותר מפי 38 עבור עוזרת בית ומבשלת, בערך פי 24 עבור ארוחות בעבודה, בערך פי 7.6 עבור מסעדות וסטקיות ולמעלה מפי 18.5 עבור בתי קפה. מה יותר נחמד מאשר חיטוט סטטיסטי בצלחות של אחרים בחסות “דו”ח ההוצאה החודשית לתצרוכת”? מהדו”ח נלמד כי החמישון העליון הוציא למעלה מפי 17 עבור אוכל מוכן טרי לבית בהשוואה לחמישון התחתון, עבור ירקות חתוכים לסלט פי 7.75, עבור ירקות קפואים פי 3.6 ועבור מוצרי בשר ועוף מעושנים כמעט פי 3.
כיצד החמישון העליון מעדיף לנצל את הזמן שחסך בצריכת מזון מוכן? בדומה למוכר גלולות הרוויה המעדיף להעביר את זמן השתייה שחסך בהליכה למעיין, החמישון העליון מנצל את הזמן שחסך כדי להכין מזון לאניני טעם – הוא צרך שליש מצריכת המלח של החמישון התחתון, אך פי 2.6 ממנו חומץ, פי 2.5 חרדל, ופי 1.28 פטרוזיליה וכוזברה. החמישון העליון צורך שלושה רבעים מצריכת תפוחי האדמה של החמישון התחתון, אך פי 3 בטטות. התמונה המתקבלת היא פערים חברתיים בלתי נסבלים בין רעבים הזקוקים לארוחה לבין שבעים המחפשים תיאבון, ותנועת סרק של מוצרים הסותרים זה את השפעתו המזיקה או המיותרת של זה.
נשים עובדות
מ-“דו”ח ההוצאה החודשית לתצרוכת” עולה כי בשני החמישונים התחתונים בממוצע 3.86 נפשות במשק בית ואילו בשני החמישונים העליונים בממוצע 2.84 נפשות. בשני החמישונים התחתונים מספר המפרנסים הממוצע למשק בית הוא 0.81, ואילו בשני החמישונים העליונים הוא 1.5. נתונים אלה משקפים את העובדה כי יותר נשים יוצאות לעבודה מחוץ לביתם ותורמות ליעילותו הכלכלית ולהעשרתו החומרית של משק הבית המשפחתי. הנשים העובדות נוסעות לעבודה, רבות מהן מחזיקות ברכב צמוד ונוהגות, ולפחות בעניין זה הפער בינן לבין הגברים הולך ונסגר. מדו”ח בשם “נשים וגברים בישראל” שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה כי בשנת 2005 היו בישראל כ – 1.3 מיליון נשים וכ – 1.9 מיליון גברים בעלי רשיון נהיגה. חלקן של הנשים בכלל בעלי רשיון נהיגה עלה מ – 31% בשנת 1985 ל – 40% בשנת 2005. הנתונים מעידים על כך שהפערים בין גברים לנשים בכל הקשור לנהיגה נסגרים – בשנת 2005 קיבלו רשיון נהיגה כ – 51,000 נשים וכ – 57,0000 גברים, וחלקן של הנשים בין מקבלי רשיון נהיגה עלה מ – 42% בשנת 1985 ל – 47% ב – 2005. צמצום הפער בולט בקרב האוכלוסייה הערבית – באוכלוסייה היהודית, חלקן של נשים מכלל מקבלי רשיון נהיגה עלה מ – 44% בשנת 1985 ל – 48% בשנת 2005, ובאוכלוסייה הערבית מ – 13% ל – 44% בהתאמה.
שוויון בין גברים לנשים לכשעצמו הוא עניין חיובי, אלא שמשק הבית המשפחתי מפגין בהוצאות סותרות כי הוא לא מצא את האיזון הנכון בין התמריצים הכלכלים לצאתם של זוג הורים מחוץ למשק הבית המשפחתי לבין התמריצים הרגשיים והכלכליים להרחיב ולהעמיק את הפעילות הפנימית של ההורים בתוך משק הבית. צאתם של שני בני זוג לעבודה מחוץ למשק הבית המשפחתי והזמנת אחרים לביצוע עבודות משק מגבירה את התנועה על הכבישים ואת הפעילות הכלכלית, אך חלק מתנועה זו היא תנועת סרק המנפחת את מחזורי הפעילות במשק, אך אינה משפרת את טיב התא המשפחתי וגיבושו הרגשי, את טיב חינוך הצאצאים, או את איכות התזונה והבריאות.
מחזור פעילויות המבטלות זו את זו
הכלכלה המודרנית מונעת על ידי הצריכה של המשקים המשפחתיים, ובארצות הברית מקובל להניח כי המשקים המשפחתיים מניעים שני שליש מהפעילות הכלכלית. אלא שיש מקום להטיל ספק באיכותו וערכיותו של מחזור הפעילות הכלכלית, המשתקף בהיקף ההולך וגדל של תנועה בדרכים ובגודש המחריף בכבישים. כמו גלולות הרוויה המיותרות, חלק ניכר מנפח המחזור הכלכלי ומנפח התנועה בדרכים, הוא נפח של פעילויות הסותרות זו את זו – שוברי שמשות מספקים פרנסה לזגגים, מרעילי בארות מכלכלים את מוכרי המים הזכים, הגנבים את השוטרים, סוחרי בשר פיגולים את רופאי המעיים, וקצבים את יועצי התזונה. ו-“הנסיך הקטן” ודאי יושב על הכוכב שלו עם השושנה שהוא אוהב ומתקשה להבין לאן ולמה כולם נוסעים?
מקורות וחומר לעיון: