אנא לא בכוח

מעשה שמוגדר חיובי עלול לקבל גוון שלילי כאשר הוא נעשה באופן מאולץ. עידוד תחבורה ציבורית הוא עניין חיובי, אך כשהוא נערך באופן מאולץ הוא משנה גוון.

מדריך צופים הטיל על חניכיו משימה לבצע מעשה טוב ולספר עליו בפגישה השבועית הבאה. כעבור שבוע הוא פנה לחניכים כדי שיספרו על המעשים הטובים שבצעו במהלך השבוע החולף. החניך הראשון סיפר כי עזר לקשישה לחצות את הכביש. המדריך ציין את המעשה לשבח ופנה לחניך השני, שאף הוא סיפר כי עזר לסבתא לחצות כביש. “יפה”, ציין המדריך, ופנה לחניך השלישי, שחזר על אותו מעשה. את הרביעי הוא כבר הקדים ושאל האם גם הוא עזר לקשישה לחצות את הכביש? וכאשר החרה אחר חבריו, חקר המדריך, איך זה שכולם עזרו לזקנה לחצות את הכביש? “פשוט מאד”, הם ענו במקהלה, “היא לא רצתה לעבור, נאלצנו למשוך אותה.” בתחום התחבורה קיימת דוגמא למשל “המעשה הצופי הטוב” – מדיניות קיצוץ מקומות חניה על מנת לאלץ אנשים להשתמש בתחבורה ציבורית כשהם לא חפצים בה.

תחבורה ציבורית כעניין חיובי

במדינה קטנה שתושביה מצטופפים במרכז יש יתרונות לתחבורה ציבורית משותפת בייעול ניצול מרחב הדרכים והחניונים  ובמניעת גודש. ציפוף תחבורה ודיור מקדמים מדיניות של שמירה על מלאי הקרקעות המצטמצם והמתייקר במרכז הארץ, ועל השטחים הפתוחים ההולכים ומתכלים במותניה ובהיקפה. לתחבורה הציבורית יתרון בצמצום תאונות דרכים, והיא משמשת מכשיר של מדיניות חברתית – תחבורה ציבורית מספקת חופש תנועה, ניידות ונגישות, לקבוצות אוכלוסייה שאינן מסוגלות לנהוג באופן עצמאי ברכב פרטי עקב מגבלות גופניות, נפשיות או כלכליות. אם סיוע לזקנה לחצות כביש סואן נחשב למעשה צופי טוב, הרי הספקת שירותי אוטובוסים, רכבות קלות או מוניות לגברות עם סלים יכולה להתקבל בחיוב. כל זאת כמובן בתנאי שלא דוחפים אותן לתחבורה הציבורית בניגוד לרצונן.

מדיניות התכנון הרשמית במדינת ישראל מצדדת בפיתוח תחבורה ציבורית בכל המרחבים, ובפרט במרחב העירוני. בינואר 2006 אושרה תמ”א 35 – תוכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, פיתוח ושימור הקובעת בנושא זה הוראות מפורשות. סעיף 3 לתמ”א 35 מגדיר את מטרותיה ובהן: “ד. עידוד פיתוח התחבורה הציבורית…. ז. שיפור המרחב העירוני תוך חידוש הדרגתי שלו, שימור מכלולים ערכיים, בנייה בצפיפויות גבוהות יחסית ופיתוח מערכות תשתית – ובייחוד תחבורה ציבורית המובילה את הפיתוח העירוני.”  היישום בפועל של מדיניות עידוד התחבורה הציבורית בשנים האחרונות בא לידי ביטוי בהגדלה משמעותית של תקציבים לפיתוח רשת מסילות הברזל הבינעירונית ולפיתוח רכבות קלות במרכזי הכרכים.

מדיניות עידוד תחבורה ציבורית מאולצת

כוונות טובות גרמו לכך שבמתווה קווי המדיניות בישראל קיימים כלים המקנים לרשויות שונות כוח לקדם תחבורה ציבורית מאולצת:

בדברי ההסבר לתמ”א 35 נאמר: “ההגדרה של מרכז תחבורה בהוראות תמ”א 35 מלמדת על החשיבות שמייחסת התוכנית לתחבורה ציבורית. עקרון זה בא לידי ביטוי בהוראות גם בהקפדה על צפיפות מינימלית לבנייה למגורים, בהכוונת אזורי תעסוקה חדשים למרכזי תחבורה,

בקביעת תקני חניה בסמוך למרכזי תחבורה, במתן אפשרות לקביעת נתיבים בלעדיים לתחבורה ציבורית, ובחובה לצרף לתכנית להרחבה ניכרת נספח תחבורה הכולל התייחסות לתחבורה ציבורית.”

סעיף 12.3.1 לתמ”א 35 קובע: “מוסד תכנון הדן בתוכנית מקומית הסמוכה למרכז תחבורה או לתחנה ראשית של תחבורה ציבורית, יקבע תקני חניה לשימושים המוצעים בתוכנית, בהתחשב בין השאר, בצורך להביא להגברת השימוש בתחבורה הציבורית.”

“הנחיות לתכנון חניה” שפורסמו על ידי משרד התחבורה ממליצות אף הן על תקני חניה מופחתים סמוך לנתיבי ולמרכזי תחבורה ציבורית.

בהקניית כוח שלטוני לרשויות ציבור אין פסול, אך כאשר כוח שלטוני מוקנה באופן בלתי מרוסן, כאשר אין איזונים ובלמים ראויים, כאשר מופעל שיקול דעת מוטעה, או כשנעשה שימוש לרעה בכוח שלטוני כתוצאה משיקולים זרים או יחס מפלה, הנזק לציבור עלול להיות רב. שימוש לרעה בכלי תכנון שמטרתם עידוד תחבורה ציבורית עלול לגרום לתוצאות הפוכות מאלו הרצויות – להשניא על הציבור תחבורה ציבורית מאולצת, לגרום למערכות תחבורה לא לפעול באופן מיטבי, או לדחוק מגורים ותעסוקה מאזורים בהם תחבורה ציבורית מאולצת מכבידה על חייהם של תושבים למעלה מהנדרש.

ירושלים ותל אביב – שתי קצות המקל

במרחב ירושלים הוצהר על ידי מתכננים כי בד בבד עם סלילת הרכבת הקלה יצומצמו תקני החניה במרכז העיר לאורך מסלולה של הרכבת, ויוקמו חניונים בשולי העיר כדי להזרים לרכבת הקלה נוסעים. יש להניח כי חלק נכבד מתושבי ירושלים ישתמש בשמחה וברצון ברכבת קלה, אך חלק אחר יעדיף להשתמש ברכבו הפרטי – למשל משום שהוא מוביל כבודה בתא המטען, משום שהוא רוצה להתפנות לעיסוקיו ולשמור ברכב חפץ בעל נפח או משקל בשעה שהוא חונה, או משום שהוא בא ממקום או ממשיך ליעד שאליו אין קישור של שירותי תחבורה ציבורית. תחבורה ציבורית משופרת המוסיפה למגוון האפשרויות הקיים תתקבל בברכה, אך כאשר מבקשים לאלץ חלק מהציבור להשתמש בתחבורה ציבורית בניגוד להעדפותיו על ידי צמצום מרחב האפשרויות הקיים הוא ישמיע תרעומת מוצדקת.

בתל אביב – בה התקדמות פיתוח הרכבת הקלה משתהה אחר ירושלים – לא נעשה צמצום בתקני חניה במרכז העיר, ותוכניות להגדלת מקומות החניה בעיר זוכות לקידום. אחת מתוכניות אלו זכתה לעבור תחת הזכוכית מגדלת של בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת עתירה מנהלית 2077/04 י. סהר נכסים (1996) בע”מ ואחרים נ’ יו”ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז תל-אביב ואחרים. עתירה זו כוונה בין השאר נגד פיתוח החניון באזור תיאטרון “הבימה” והיכל התרבות בתל אביב, והיא הוגשה נגד הועדה המחוזית והמקומית לתכנון ובנייה במחוז תל אביב, יושבי הראש של הועדות ועיריית תל אביב יפו. במסגרת העתירה העלו העותרים טענות נגד אישור בניית חניון רחב ממדים במרכז העיר, הכולל 1,500 מקומות חניה, ובין היתר טענו כי הוא יגרום עומסי תנועה, מטרדי זיהום ורעש לאזור מגורים, וכי הוא מנוגד למדיניות מוסדות התכנון לצמצם מקומות חניה כדי לעודד תחבורה ציבורית, בפרט לאור התכנון העתידי לסלול קו רכבת קלה סמוך שנועד לשמש תחליף לכלי רכב פרטיים. באותו מקרה ועדות התכנון הפעילו שיקול דעת מכוון המנוגד למדיניות עידוד התחבורה הציבורית הרשמית. ועדות התכנון נועצו במתכנני תחבורה שהמליצו להקים את החניון למרות תכנון עתידי של קו רכבת קלה סמוך. העמדה הוצדקה בסדרת נימוקים  – האזור סובל ממחסור חמור במקומות חניה,  החניון יאסוף לתוכו כלי רכב החונים על המדרכות ומפריעים להולכי הרגל וישפר את זרימת תנועת כלי הרכב. כתוצאה משיפור התנועה נטען כי החניון דווקא יקל על מטרדי התחבורה ולא יחמיר אותם. כמו כן הוסבר כי מדובר באזור מעורב של מסחר, תרבות ומגורים, שמתקיימים בו ביקושים שונים לחניה הכוללים שעות שיא ושפל.

מה שמעניין הוא התייחסות ועדות התכנון המקומית והמחוזית למדיניות הכללית. בנושא זה הוסברה תשובת ועדות התכנון בסקירת הטענות שנערכה בפסק הדין באופן הבא: “מדיניות משרד התחבורה לצמצום חניה במרכזי ערים היא כללית ובלתי רלוונטית לעיר תל אביב יפו.” נראה שתשובה זו פירשה את מדיניות התכנון העולה מתוכניות המתאר הארציות לקצה מנוגד, המעקר לגמרי את הכוונה לאזן  תקני החניה עם שירותי התחבורה הציבורית. פסק הדין ניתן על ידי השופט ד”ר עודד מודריק ביום 16.8.06. בפסק הדין בית המשפט נמנע מלהכריע בין חוות דעת סותרות של מומחי תחבורה שהוגשו בפניו, והחליט לא להכריע כבורר בין ההשקפות. נימוקו של בית המשפט נבע ממסגרת שיקול הדעת השיפוטי והנטייה לא להתערב במחלוקות מקצועיות בעניינים בהם רשויות שלטון מפעילות שיקול דעת מקצועי, בוחנות היבטים ודעות שונות ובוחרות בין חלופות אפשריות.

נראה כי בשלב זה תל אביב וירושלים מפגינות עמדות קצה מנוגדות. בירושלים מעדיפים להכביד על בעלי הרכב הפרטי במצוקת חניה מכוונת במרכז העיר, כדי לאלץ את משתמשי הרכב לעבור לרכבת הקלה. בתל אביב העירייה יוזמת על חשבונה בניית חניונים רחבים בשטחים ציבוריים ויוצרת תמריץ להיכנס למרכז העיר באמצעות כלי רכב.

איזונים

ישנם ירושלמים המעדיפים לשאת סלים או עגלות משוק מחנה-יהודה לחניון הרכב הקרוב. המתכננים בירושלים לא צריכים לאלץ אותם “לעשות שוק” בעתיד דווקא באמצעות הרכבת הקלה. המתכננים בתל אביב לא צריכים לעודד את הקהל של תיאטרון “הבימה” או הקונצרטים ב-היכל התרבות” לגדוש את האזור דווקא ברכב פרטי, ולא במונית, אוטובוס, או בעתיד באמצעות הרכבת הקלה. המתכננים צריכים לשאוף לתכנון מאוזן המתחשב ברצון הציבור, ולא להכתיב לציבור את רצונם.

תקני חניה ראויים לשמש המלצות תכנון המבוססות על ניסיון, תצפיות והתנהגות השוק ולא על תכתיבים. באופן טבעי יזמי הנדל”ן עורכים סקרי שוק ומנסים לנבא מה מספר החניות שישיא להם את התועלת הכלכלית המרבית, וזו משקפת את רצון הציבור. פתיחת חניון היא דבר הפיך וניתן להפוך שטחי חניונים לשטחים בנויים, אך רצוי שהדבר יעשה בעיקר על ידי כוחות השוק באופן רצוני ולא על ידי תכתיבי תכנון מאולצים.

מדיניות הנוקטת עמדה בשאלת העדיפות בין הרכב הפרטי לתחבורה הציבורית צריכה להכיר בגבולות שבין סיוע ועידוד לבין אילוץ – העידוד והתמיכה יכולים לסייע לסוג תחבורה מסוים על ידי שכלולו ושיפורו ולאו דווקא על ידי ירי חצים המכוון לפגוע בסוג תחבורה מתחרה. מוטב שרשויות תכנון יתנו לשוק החופשי ולציבור הצרכנים לאותת על רצונם, ויפתחו מחושים רגישים לרחשי לב הציבור. מתכננים לא צריכים לנסות לאלף את הציבור לסגל דוקטרינות תכנון הנראות רצויות, אלא לשכנע את הציבור ולהציע לו חלופות איכותיות. מדיניות מאולצת המבוססת על הנחה כי בכוחה לפתור כשלי שוק נוטה לעורר כשלים חמורים יותר בעצמה.

קיצורו של דבר, עזרו לזקנה בעדינות לחצות את הכביש ולעלות על הרכבת, האוטובוס או המונית, אל תדחפו אותה לשם כשהיא לא רוצה.

Leave a Reply