כיצד נראתה בעבר תחבורת העתיד? מה נחזה, מה התגשם, ומה נותר כמשאלת לב?
תור הזהב של התחבורה המנועית החל באמצע המאה התשע עשרה עם פריסתן של מסילות הברזל והמשיך בתחילת המאה העשרים כאשר הרכב המנועי החל לכבוש את מעמדו. באותה תקופה גם האופניים קפצו מדרגה – עד סוף המאה התשע עשרה רווחו אופניים בעלי גלגל קדמי גדול, שהונעו בעזרת דוושות שהותקנו על ציר הגלגל. בסוף המאה התשע עשרה נבנו “האופניים הבטוחות”, שנעו על שני גלגלים בעלי גודל זהה, בעזרת דוושות ושרשרת, בדומה לאופניים בנות זמננו. כאשר הכרכרות ללא סוסים החלו לנוע על פני הארץ, הן עוררו לא רק פחד ותדהמה, הן גם הסעירו את הדמיון וגרמו להתלהבות ויצירתיות. במשך תקופה מוגבלת נפתח חלון של הזדמנויות לפרצי מקוריות ומי שהסכין לדמיין, לנסות או להביע רעיונות נועזים לא נחשב מטורף או הוזה, אלא חלוץ. באותה תקופה, המדע, ההנדסה והטכנולוגיה נעו בקפיצות חסרות תקדים לא רק בתחום התחבורה, אלא בתחומים רבים נוספים – בסוף המאה התשע עשרה נבנה גורד השחקים הראשון, החשמל נחשב פלא טכנולוגי קסום שנתלו בו תקוות רבות, רשתות חשמל, תאורה וטלגרף נפרסו על פני רחובות הערים המודרניות וביותר מ – 200 מערי ארצות הברית החלו לנוע רכבות חשמליות. גל המהפכנות היצירתית בתחום התחבורה שכך במשך כמאה שנים והפך לאדווה שבאה לידי ביטוי בשיפורים הדרגתיים מוספים של טכנולוגיות התחבורה הקיימות, אך לא בפריצות דרך מהפכניות. רעיונות נועזים רבים שבוטאו לפני מאה שנה ויותר לא התממשו עד היום ועדיין יכולים לשמש כמקור השראה לעתיד הקרוב והרחוק.
בסוף המאה התשע עשרה אוכלוסייתה של ארצות הברית צמחה בקצב מסחרר לא פחות מקצב ההתקדמות הטכנולוגית. טלטלות דמוגרפיות, חברתיות וטכנולוגיות גרמו לא רק להתרוממות רוח, אלא גם לפערים בין עשירים לבין עניים, למשברים כלכליים חמורים ולדכדוך של רבים, שחוו חוסר בטחון כלכלי, אבטלה והפסדים כתוצאה מהשקעות כושלות או אבדן ערכם של נכסים ושל פרנסות שנדחקו על ידי מכונות. בשנת 1893 התקיים בשיקגו יריד עולמי שציין את יום השנה ה – 400 לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס. נושא היריד היה קידמה טכנולוגיות וקידמה חברתית, והוא נועד להעלות על נס את ההתקדמות הטכנולוגית שהייתה קרן אור ותקווה באותה תקופה של חוסר יציבות וחוסר ודאות. כדי לקדם את יחסי הציבור של היריד, איגוד העיתונות האמריקאית הזמין 74 ידוענים בני אותה תקופה לערוך תחזיות עתידניות ולכתוב כיצד העולם יראה בעוד 100 שנים. תחזיות אלו נערכו על ידי אישי ציבור, עיתונאים, מנהלי עסקים ומלומדים. חלק מהתחזיות שנערכו בשנת 1893 התבררו מאוחר יותר כנכונות, ואילו חלק אחר לא זכה להתגשם עד ימינו, ונותר כמשאלות לב. רבים חזו שהחשמל יעורר פלאים בחיי היום יום, והיו שחזו כי האדם יצליח לטוס באוויר. ג’ון וונאמייקר, שנחשב לאחד מאבות רשתות בתי הכל-בו ותורת השיווק המודרנית, לא חזה את דואר המחשבים האלקטרוני, אך צפה ששירותי הדואר יהיו כמעט לחלוטין אלקטרוניים, ושתקשורת עסקית תשודר בעיקר על ידי טלפון וטלגרף. הוא גם חזה שצינורות לחץ אוויר שיפרסו ברחבי ערים ישגרו דואר עסקי מהיר בתחומי ערים.
בשנת 1893 רבים העריכו שנסיעה מהירה וזולה תהיה בהישג ידו של ציבור רחב, הם גם העריכו שבעתיד רכבות יהפכו רכוש לאומי ולא יישארו בידיהם החמדניות של אילי ההון הפרטיים, וכי רכבות יגיעו למהירות העולה על 170 קמ”ש. יוצא דופן בהערכה זו היה המהנדס והיזם ג’ורג’ ווסטינגהאוז. החברה של ווסטינגהאוז זכתה להאיר את היריד בשיקגו בעזרת מערכת החשמל החדשנית שבנתה, אשר התבססה על זרם חילופין, והוא מפורסם עד היום אודות לתרומתו לפיתוח רשת החשמל. מלבד עיסוקו בחשמל, ווסטינגהאוז היה גם היזם והבעלים של חברה לבלמי אוויר שנמכרו לתעשיית הרכבות. הערכתו הייתה כי המהירות המרבית הבטוחה לרכבת תהיה בסביבות 70 קמ”ש בלבד. וולטר ולמאן, עיתונאי והרפתקן, חזה שמערכת חשמל המיוצרת ממגנטים שיכרו מהאדמה תהפוך את החשמל לכוח זול שיניע כרכרות, עגלות משלוח ואופניים ממונעות.
מאז התחזיות של 1893 ועד ימינו הועלו רעיונות מהפכניים רבים בתחום התחבורה. בדצמבר 1903 הגשימו האחים ווילבור ואורוויל רייט חלום עתיק של תחבורה אווירית מנועית. התחבורה האווירית התקדמה והתבססה, אך החלום להקנות לידיו של אדם בודד כלי שיהפוך אותו לציפור וייתן לו אפשרות זמינה לנוע באוויר בבטחה מכל מקום ולנחות היכן שהוא רוצה עדיין לא התגשם. במקומות שונים בעולם, כולל בישראל, נערכים ניסיונות שונים לפתח כלי טייס אישיים, הממריאים אנכית ומסוגלים לרחף ולנחות, אך עדיין לא פותח כלי תחבורה אווירי אישי, שווה לכל נפש, שיכול לספק שירותי תחבורה להמונים. היו שחלמו על פתרון ביניים שישלב את חלום התעופה עם הרכב המנועי וניסו לפתח רכב המסוגל לעופף או לפחות לרחף מעל האדמה. בשנת 1961, יצרנית הרכב “פורד” החלה לפתח מכונית המרחפת מעל האדמה ונעה על כרית אוויר ללא חיכוך, כאשר התנועה נעשית באמצעות מדחף אחורי. רעיון אחר שנוסה הוא הרכבת מנוע סילון למכוניות הנעות על הקרקע. מנוע הסילון הקנה לכלי הרכב תכונות של עוצמה, תאוצה ומהירות שאינן ניתנות להשגה באמצעות מנועי בעירה פנימית, אך נטל מכלי הרכב את כושר התמרון, את היכולת להשתלב בתנועה ואת ההתאמה לתשתית הכבישים הרגילה.
ב – 1893 היה מי שחזה שספינת אוויר תטיס אנשים מחוף לחוף בארצות הברית, ומאמריקה לאירופה תוך יממה. רעיון ספינת האוויר הוגשם, אך נקבר בעקבות אסון ספינת החלל הנאצית “הינדנבורג”, שנבנתה בשנת 1935 ועלתה בלהבות בארצות הברית בשנת 1937. את ספינת החלל הגמלונית מחליפים מטוסי סילון המקיימים תחבורה ציבורית אוירית סביב העולם. ב – 1950 הוצע בכתב העת “מדע ומכניקה” לבנות צלחת מעופפת שתשמש כאמצעי תחבורה ציבורית, אך הרעיון לא זכה להתגשם. ממציאים אחדים שלא נתנו את עינם באוויר, אלא דווקא במים, פיתחו כלי רכב אמפיביים המסוגלים לנוע גם על היבשה וגם במים. בכלי רכב מסוג זה נעשה שימוש מוגבל, בדרך כלל לצרכים צבאיים כמו הנחתת כוחות מהים ליבשה, אך הם לא חדרו לשוק האזרחי ככלי תחבורה שימושיים ועממיים.
הרעיון של מכוניות אוטומטיות או רובוטיות הועלה פעמים רבות, ונוסה באמצעות שימוש בטכנולוגיות שונות. הנרי פורד, שחיפש תמיד כיצד ניתן לייעל תהליכים בעזרת מיכון ואוטומציה, העריך שניתן לנהל רשת רכבות יעילה כאשר רכבות נעות על הפסים באופן אוטומטי. הצרפתים היו הראשונים בהפעלת מערכת רכבות אוטומטית בעיר ויל. מערכת זו פועלת משנות השבעים של המאה העשרים ועד היום, ובהדרגה שוכללה והתרחבה לערים נוספות בצרפת וברחבי העולם. בשנת 1961 רשות התחבורה המטרופולינית של שיקגו תכננה מערכת אוטובוסים המסוגלים לנווט את עצמם לאורך כבל הטמון בכביש ולשרשר עצמם כרכבת. תוכנית זו לא יצאה לפועל, אך בעולם מצויים בתהליכי פיתוח מתקדמים אוטובוסים המסוגלים לנווט את עצמם ולעצור בתחנות באופן אוטומטי. בשנת 1960 חברת “ג’נרל מוטורס” בחנה אבטיפוס של רכב שזכה לכינוי “פיירברד 3” – מכונית בעלת סנפירים עם חופה דמוית בועה מעל מושב הנהג. המכונית תוכננה לנסוע באופן אוטומטי כשהיא עוקבת אחר כבל חשמל שהוטמן בכביש. הכבל הוחלף לימים במגנטים במיזם אחר שכונה “האוטוסטרדה האוטומטית”. בשנת 1967, ממציא בשם ג’יימס ג’וזף, החל לפתח מכונית המנווטת את עצמה בעזרת מערכת סביבונים, המשמשים בטכנולוגיות של ניווט טילים ולווינים. בשנות השבעים של המאה העשרים נבנו במקומות שונים בעולם מערכות תחבורה המבוססות על כלי רכב אישיים הנעים על מסלולים מנחים – המסלולים המנחים היו מגוונים וכללו כבלים תלויים באוויר, כמו אלו המשרתים קרונות רכבל, מסילות ברזל בעלות פס אחד ושני פסים המוליכים את כלי הרכב מעליהם או מתחתם. באמצעות קשר רדיו-אלחוטי נבנו כלי רכב המנהגים ומנווטים עצמם ללא מגע יד אדם בהתאם להוראות ולבקרה המשודרות מאנטנות פיקוח. עם התקדמותן של מערכות ניווט לוויני נבנו מכוניות המסוגלות לנווט את דרכן באמצעות הכוונה לווינית. בשנה האחרונה סוכנות מחקר ההגנה האמריקאית יזמה תחרות אתגרית לבניית רכב רובוטי הנע לפי הוראות המשודרות אליו מלווין.
מי שמתקשה לחזות במהפכת תשתיות לאקלום מכוניות רובוטיות יכול להסתפק בשלב ביניים שבו כלי רכב דו-מצביים יוכלו לנוע ככלי רכב רגילים לכל דבר על תשתיות מקובלות ולעבור לנסיעה אוטומטית על תשתיות מיוחדות שייבנו עבורם. גם לכלי הרכב הדו-מצביים נדרשים פסים מנחים הבנויים באופן פיזי ממשי, או באופן אלקטרוני, וההצעות בנושא זה הן רבות ומגוונות. אחת ההצעות היא תליית כלי הרכב על פס עילי באמצעות ווי מתלה מיוחדים. הצעה נוספת היא לגרום לכלי הרכב לנוע באופן עצמאי כשהם מבצעים מעקב חזותי אחר פס המסומן על הנתיב באמצעות מצלמות ומערכת מעקב ובקרה חזותית.
בתחילת המאה העשרים פותחו מערכות דואר פניאומטי שהניעו בתוך צינורות ריק מכלים שלתוכם הוכנסו שדרים. מאז היו שחלמו להשתמש באותן טכנולוגיות גם לשינוע מטענים כבדים ואפילו בני אדם. חלומות מסוג זה עדיין מקננים בלבה של חברת ET3 – Evacuated Tube Transport Technologies הסבורה כי ניתן להשתמש בצינורות ריק כדי להניע ללא חיכוך וללא התנגדות של אוויר תאים סגורים דמויי כמוסות ובתוכם אנשים או מטענים. רעיון צנוע יותר הוא הקמת תשתית מנהרות רוח גבית לתמיכה בתחבורת אופניים.
רעיונות אחרים הציעו שילוב של פסי ברזל עם הרכב המנועי. אפשרות אחת היא מכונית דו-מצבית המסוגלת לנוע הן על תשתית כבישים והן על מסילות, אפשרות אחרת היא רכבת המניעה קרונות שעליהם מוטענים כלי רכב, בדומה למעבורות ימיות, או משאיות ענק המבצעות משימה דומה על הכבישים. מי שאינו נלהב לעלות עם רכבו על רכבת עשוי להתלהב מרעיון לפיו מכוניות הנעות לכיוון משותף ישרשרו את עצמן זו לזו באמצעים מכניים או באמצעות תקשורת אלחוטית, וינועו כמו רכבת.
כיוון חשיבה אחר הוא הרציף הנע. מדרכות נעות ומדרגות נעות הן אמצעי תנועה המשמש במתחמים מוגבלים כמו בתי כלבו או שדות תעופה שנים רבות. היה מי שהציע ליצור רצף מדרכות נעות ברחובותיה של עיר. הרעיון שוכלל להקמת מדרכות נעות שמהירותן היחסית מדורגת, כך שמעבר ממדרכה איטית למהירה יותר אינו חד, וכך ניתן לעבור בהדרגה למדרכה הנעה במהירות גבוהה ובצורה הפוכה לרדת ממנה. רעיון הרציפים הנעים ממומש בפארקי שעשועים. ב – 1893 וולטר וולמן, חזה כי רעיון הרציפים הניידים יופעל כאמצעי לעלייה על רכבת תוך כדי תנועה. הוא הגה רעיון לפיו הרכבת תנוע ללא הפסקה בתוך תעלות מחופות ברחבי העיר. כדי לעלות על הרכבת או לרדת ממנה תוך כדי תנועה, הנוסעים יעלו על רציף מעגלי המורכב מטבעות שמהירותם הולכת וגוברת בהדרגה כלפי חוץ, הנוסעים ינועו מטבעת לטבעת עד לטבעת החיצונית המשיקה לרכבת, ממנה ניתן יהיה לעלות לרכבת או לרדת ממנה עקב המהירות היחסית הנמוכה בין הרציף הנע לבין הרכבת, למרות שהרכבת תמשיך לנוע במהירות ביחס לאדמה. רעיון אחר שנועד לחסוך עצירות רכבת בתחנות הוא רעיון שבו בכל תחנת יעד ישמט מהרכבת קרון היעד למסילה צדדית ומנגד יתחבר אליה תוך כדי תנועה קרון טעון בנוסעים. אחד הרעיונות המקוריים שהועלה ביחס לתשתית רכבות הוא רכבת עילית הנוסעת כאילו הייתה גשר נע, המתקדם על עמודי תמך ללא חיבור אופקי של קורות או פסים בין העמודים.
החומרים שמהם הורכבו כלי רכב הם רבים ומגוונים, ברזל, אלומיניום, עץ, פלסטיק, פיברגלאס, ועוד. היה מי שחשב כי את המכוניות יש להרכיב מחומרים רכים בעלי כושר ספיגה שיבטיחו את הגנת הנוסעים ברכב במקרה של התנגשות. במקום אחר הוצע לבנות מכונית דמוית אקורדיון, הניתנת להרחבה או כיווץ בהתאם לדרישות ולצרכים. מספר יצרני רכב בנו מכוניות המסוגלות לסובב את הגלגלים בזווית ישרה ולחנות בניצב למדרכה. ביריד שנערך לכבודו של קולומבוס היה מי שחזה כי בתים ימוזגו במערכות קירור בקיץ בדומה למערכות החימום בחורף. חזון זה התגשם לא רק בבתים, אלא גם בכלי רכב ניידים, אך זמן רב קודם לכן סמוך לפני מלחמת העולם הראשונה, נבנו מערכות מיזוג אוויר פשוטות במטוסים שמטרתם העיקרית הייתה מניעת פיצוץ של חומרי נפץ ושמירה על חלקי העץ של המטוסים, בשנת 1930 נערך ניסיון ראשון למזג רכבת, בשנת 1945 הותקנה מערכת מיזוג אוויר בחשמלית הציבורית הראשונה, ואחר כך באוטובוס ציבורי. בשנת 1893 חזה עורך דין ומבקר תיאטרון בשם אוקטבוס כהן שבעתיד למרבית האנשים יהיה טלפון בבית. פרסומת לחברה בשם “קנון אלקטריק” חזתה בשנת 1940 זימונית בתוך הרכב, כשישים שנה אחר כך טלפונים ניידים המחוברים לכלי רכב הפכו לאמצעי מקובל וזמין.
למעלה ממאה וארבע עשרה שנים לאחר התחזיות של העתידנים משנת 1893, אפשר לומר כי תחזיות רבות הצליחו לנבא את העתיד, אך בשני נושאים התחזיות החמיצו את העתיד בצורה בולטת, האחד קשור לתחבורה והשני לחברה:
בנושא תחבורה – ב 74 התחזיות שנערכו איש לא צפה שרכב פרטי יהיה מרכיב טכנולוגי שולט בתרבות העתידה להתפתח.
בעניין חברה – היו שטעו לחשוב כי בעתיד יחל עידן של תמימות – המשוררת אלה וילר וילקוקס חזתה בשנת 1893 כי תוך מאה שנים הממשלה תהיה פשוטה יותר, בנימוק שגדלות אמיתית נוטה לפשטות. עורך דין וכומר בפטיסטי בשם תומס דיקסון חזה שתוך מאה שנים החוק יהיה כל כך פשוט עד שלא יזדקקו למרבית עורכי הדין.
לתחזיות אלו מתאימה אמרתו השנונה של שחקן הבייסבול יוגי ברה: “היום אפילו העתיד הוא כבר לא מה שהיה פעם.“