ניוד אזרחים בעת חירום – האם אסטרטגיית הגנה ראויה? ומהם האתגרים לתחבורה ולחברה?
הריבונות הטריטוריאלית של “היהודי הנודד”
במשך אלפיים שנות גלות העם היהודי קיים אורח חיים חריג בהיותו עם ללא ריבונות טריטוריאלית. יהודים קבעו יתד נודדת במקומות שונים בעולם בשעה שהם לא התערו לגמרי בסביבתם וחלמו על טריטוריה אחרת. העדרה של טריטוריה קבועה מנעה מ-“היהודי הנודד” לעסוק בעבודות אדמה, ואילצה אותו לעסוק במלאכות שאינן מעוגנות במקום, כמו מסחר, מלאכות זעירות, בנקאות או שירותי ייעוץ. “היהודי הנודד”, היה בדרך כלל נטע זר בטריטוריות בהן התגורר וסבל מעת לעת ובמקומות שונים משנאה, התנכלויות מקומיות, פרעות ספונטניות וצווי גירוש ממלכתיים, עד לשיא שמצא את ביטויו בשואה. פליטי פרעות, גירושים ושואה חזרו במהלך תקופה של כמאה שנים לטריטוריה עליה חלמו אלפיים שנה, כשהם נושאים עמם מטען גנטי ומורשתי מורכב ומסוכסך, ששלובים בו הסתגלות לאורח חיים נוודי ולטריטוריה וירטואלית, יחד עם כמיהה ליציבות טריטוריאלית, ובעיקר לבית מבוצר המקנה ביטחון, שישים קץ לגירושים, פרעות ושואות:
– עבודת אדמה והעמקת שורשים בקרקע היו חלק חשוב בחזון הציוני הטריטוריאלי, אך בניית ערים חדשות והגירת בורגנים החזירה וחיזקה פרנסות שאינן נטועות בקרקע לתוך ההווי הישראלי.
– צבא חזק לא היה רק הכרח וצורך, אלא גם מענה לתסביך של עם פליט ונרדף שאמר “לא עוד”. אך בגנים של העם היהודי נשמרו מנגנוני הישרדות של נוודים, הכוללים בריחה והרכנת ראש עד יעבור זעם.
ניידות מתגוננת – חולשה או הזדמנות?
משחר לידתה של מדינת ישראל היא ניהלה מספר מערכות צבאיות עם שכניה שהניידות הצבאית, ובפרט הניידות האווירית, שיחקה בהם תפקיד התקפי חשוב, בשעה שהעורף האזרחי לא נדרש בדרך כלל לנוד או לנטוש את ביתו. בשנת 1991 נפל דבר, כאשר טילים בליסטיים שוגרו מעיראק לכיוון ישראל, במהלך “מלחמת המפרץ הראשונה”. מדינת ישראל לא נטלה חלק פעיל במערכות היזומות, אך ריכוזי אוכלוסייה בישראל מצאו עצמם בסיכון ובאי-ודאות. המצב עורר דילמה קשה בין דחפים טבעיים מנוגדים – מנגנוני פחד והישרדות ביקשו לפזר אוכלוסייה מריכוזים צפופים כדי להקטין סכנות פגיעה ולפזר סיכונים, ומנגד הגאווה והמוראל הלאומי דרשו למנוע מראות של פליטות ובריחה. איש לא סבר כי אמצעי הגנה כמו שהייה במקלטים, חלוקת מסכות מגן ועטיפת חדרים ביריעות ניילון משדרים פגיעה מוראלית, אך כנגד תנועת אזרחים מחוץ לריכוזי אוכלוסין נשמעה ביקורת. התנועה לא הוגדרה כתמרון או אסטרטגיית הגנה ראויה, אלא כעריקות ובריחה מגונה, גם כאשר מרבית התנועה נעשתה באופן זמני, בתוך תחומי המדינה, במכוניות פרטיות, לבתי מלון או לקרובי משפחה. הנשק הבליסטי הוכיח כי בעידן המודרני בית עורפי המרוחק משדה הקרב אינו מקלט בטוח, וכי עורף טריטוריאלי וצבא חזק, אינם תנאים מספיקים לחסינות והגנה. המכונית האזרחית הוכחה כמכשיר יעיל לנייד ולפזר ריכוזי אוכלוסייה ולהיטיב את כושרה של אוכלוסייה אזרחית לשרוד ולזכות בהגנה. ניוד האזרחים באמצעות מכונית מודרנית נוחה הוכח כתהליך הפיך, קל, נוח וגמיש, שאינו דומה לתהליכי הפליטות ההיסטוריים של ה-“יהודי הנודד” הנושא שק על שכמו.
מרגע שמיתוס העמידה האיתנה בבית ובכל מחיר נסדק על ידי המציאות, הברירה בין אסטרטגיה של ניוד ופיזור אוכלוסייה לבין עמידה חסונה אך מסוכנת בבית הפכה לשאלה ציבורית ראויה לדיון. מרגע שהסכר נפרץ הדילמה חזרה ועלתה. בתקופת “מלחמת לבנון השנייה”, במקביל למערכה צבאית שוגרו טילים ורקטות לתוך התחום הריבוני של מדינת ישראל, אשר סיכנו את חייהם של אזרחים בצפון הארץ. מחוץ לטווח הטילים והרקטות הפגיעה בשגרת החיים הייתה מתונה, וחלק מתושבי הצפון עזבו את בתיהם לאזורים שלווים יותר מחוץ לטווח הטילים. בתהליך הדרגתי החל להתבצע ניוד אזרחים מהצפון, רובו כניוד זמני כאמצעי הקלה על מתחים. בימים אלה כאשר היישובים הסמוכים לרצועת עזה נמצאים בטווח סיכון של רקטות, ומחוץ לטווח המסוכן מתקיימת שגרה, ניוד האזרחים הפך לתופעה מקובלת שהביקורות על קיומה נשמעות בקול ענות חלושה.
בין הגורמים שכנראה השפיעו על השחרור של הישראלי מהעכבות להיות פליט, ואפילו בארצו, ניתן למנות לא רק ירידה בכושר עמידה, אלא גם את שינוי העתים ואת טכנולוגיות התחבורה והתקשורת. טכנולוגיות התחבורה והתקשורת תרמו לשינוי תפיסת המושגים המסורתיים של ניידות וטריטוריאליות, ואת התפיסה המסורתית של המושגים “עמידות” או “פליטות”. מי שחווה פעמים רבות יציאה זמנית מביתו למרחק עשרות קילומטרים למטרות שונות, כמו עבודה, נופש, טיפול רפואי, חינוך, או שירות צבאי, יכול להקל ראש בהתייחסות ליציאה זמנית מהבית בנסיבות של סיכון בטחוני כאל מצב של פליטות.
ניוד אזרחים – אתגרים לתחבורה ולחברה
דילמות של ניוד אזרחים כאמצעי הגנה ומניעת סיכונים עלו בארצות הברית, ללא קיומו של אויב אנושי, ללא צורך להפגין בפני האויב אומץ ונחישות וללא תסביך של פליטות. הדילמות נסבו אודות לבטים כלכליים, חברתיים, נפשיים ובריאותיים, נוכח סופות הוריקן. בשנת 2005 העיר ניו-אורלינס שבמדינת לואיזיאנה בארצות הברית עמדה בפני סכנה כאשר חזאי מזג האוויר התריעו כי סופת ההוריקן “קתרינה” נעה לכיוון העיר בעוצמה גבוהה והרסנית. לאחר המתנה ומעקב אחר התפתחות הסופה ותנועתה במשך כיממה הכריזה מושלת לואיזיאנה על מצב חירום ארצי, ואזרחי ניו-אורלינס התבקשו לעזוב את בתיהם. למחרת, בבוקר יום ראשון ה – 28 באוגוסט 2005, הבקשה הפכה להכרזה רשמית, כאשר ראש עיריית ניו-אורלינס, ריי נגין, חתם על צו פינוי כפוי של העיר. זה היה צו פינוי העיר הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית לעיר בסדר גודל של כחצי מיליון תושבים מאז מלחמת האזרחים. אזרחי העיר נקראו באמצעי התקשורת לעזוב את העיר מהר אך בבטחה ככל הניתן, מתוך חשש כי האסון הממשמש לבוא ימנע מהם לשוב לבתיהם. כשלושה שבועות לאחר “קתרינה”, ב – 24 בספטמבר 2005, חלפה על חופי טקסס ולואיזיאנה סופה נוספת ובעלת עוצמה – סופת ההוריקן “ריטה”. גם מאימת סופה זו נמלטו עשרות מתושבי טקסס מבתיהם.
גם ללא שיקולי הפגנת נחישות מול אויב, עמדו בפני פרנסי ניו-אורלינס דילמות קשות:
– הדילמה הכלכלית – בחינת הסיכון הקיים והנזקים העלולים להתרחש לנפש ולרכוש, מול העלות והתועלת של פינוי העיר.
– הדילמה החברתית – כיצד ניתן יהיה להיערך ולנייד את כל תושבי העיר, ובפרט את החלשים שבהם, הזקוקים לסיוע, לאמצעי ניידות ולמקום לשהות בו.
– הדילמה הנפשית – האם יגרם לאזרחים נזק נפשי כתוצאה מנטישת ביתם, ואם תחזית האסון לא תתממש, האם האזרחים יאבדו אמון בהנהגתם.
לאחר לבטים התקבלה ההחלטה הקשה ומרבית תושבי ניו-אורלינס התפנו מעירם ומבתיהם. אלו שהתפנו מהעיר היו התושבים המבוססים יותר ובעלי כלי רכב, אך הם הותירו מאחוריהם כ – 90,000 תושבים חלשים, ובהם קשישים, חולים, בעלי מוגבלויות ועניים. חלק מהנותרים בעיר רוכזו באצטדיון העירוני ששימש כמקום מפלט לאלו שלא הצליחו לנוס מהעיר, כשהמשמר הלאומי פעל להשליט סדר ולדאוג למזונם של הנותרים בעיר. סופת ההוריקן “קתרינה” פגעה בסכרים ובחומות שהגנו על ניו-אורלינס מהצפות, ותוך כ – 24 שעות 80% משטח העיר הוצף. בקרב אלו שנותרו בעיר המוכה נפטרו כ – 1,300 אזרחים, רובם קשישים ועניים.
רובו ככולו של ניוד אזרחי ניו-אורלינס נעשה באמצעות כלי רכב משפחתיים, כאשר כל משק בית שכלל נהג בריא, וכלי רכב דאג להתפנות מהעיר בכוחות עצמו ולמלט את משפחתו וקרוביו מהסכנה. הניוד העמיד למבחן את מידת הלכידות החברתית של תושבי ניו-אורלינס, וחשף ליקויים חברתיים, שבימי שגרה היו סמויים מהעין. קבוצות חלשות שסבלו מקשיי ניידות, נותרו לגורלם ללא גב משפחתי וחברתי תומך. בדיעבד הסתבר כי נותרו בעיר מאות אוטובוסים שניתן היה להשתמש בהם כדי לפנות חלק מהנותרים, אך לא היה מי שינהג בהם משום שנהגי האוטובוסים נמלטו. הכשלים שחשף אסון “קתרינה” זכו לביקורת ציבורית בארצות הברית ולחקירה של משרד הביקורת הפדרלי, ה – GAO, (דו”ח הביקורת המלא פורסם בדצמבר 2006 והוא מופיע בקישור: http://www.gao.gov/new.items/d0744.pdf). בעקבות תחקירים שנערכו הועלו המלצות רבות, ובהן להבהיר את חלוקת האחריות בין העירייה, למדינה ולממשל ארצות הברית, להגביר את המוכנות לביצוע פינוי וניוד אזרחים במקרי סכנות, אסונות ומצבי הלם מפתיעים באמצעות תוכניות ונהלים מוקדמים, אימון ותרגול והקצאת משאבים להיערכות המוקדמת. הומלץ להקדיש תשומת לב ודאגה מיוחדת לאוכלוסייה החלשה והמוגבלת בבריאות, במשאבים ובאמצעי תחבורה. פרק מיוחד בדו”ח הביקורת הוקדש לניוד קבוצות אוכלוסייה מוגבלות בתחבורה, והוא כלל התייחסות לזיהוי ומעקב אחר מקומם של בעלי הצרכים המיוחדים, הגדרת צורכיהם, אספקה ציבורית של אמצעי תחבורה רגילים ומיוחדים לניודם, ונוהלי התקשרות עם ספקי תחבורה שאמורים לבצע את הניוד בעת חירום. מסקרים שנערכו בארה”ב בשנת 2006 הסתבר כי רק 10 אחוז מהמדינות ובערך 12 אחוז מתוכניות החירום לאזורים עירוניים שנסקרו מוכנים לפנות את אוכלוסייתם במקרי סכנה, כאשר פקידים רשמיים המעיטו מגודל הבעיה.
מדינת ישראל אינה מאוימת על ידי סופות הוריקן, אך היא מאוימת על ידי נשק טקטי וחוששת מאיומי נשק להשמדה המונית, רעידות אדמה, מגיפות או אסונות תעשייתיים, ומקיימת תקציב ביטחון מכובד. אחת הדרכים להתמודד עם מגוון האיומים היא ניוד תושבים, אך נדמה שהנושא אינו זוכה לתשומת הלב לה הוא ראוי. יתכן שטמינת ראש מסוימת נובעת ממניעים רגשיים, נוכח חשש כי עצם הדיון בנושא יעורר דה-מוראליזציה, תסיסה, מתח, לחצים, תסכול או רגישות, אך יש לבחון אותו בצורה שקולה וקרה. ניוד תושבים אינו עניין שגרתי ויש לו משמעויות מדיניות, ביטחוניות, כלכליות וחברתיות, אך ניוד מאורגן ומתוכנן מראש יכול למנוע בעיות וסכנות חמורות יותר, לשפר כושר עמידה ושרידות, ולמנוע בהלת עדר חפוזה בעתות חירום והותרת החלשים לסבלם מאחור. ניוד אוכלוסייה אזרחית מחייב היערכות תחבורה מיוחדת. אם ניוד אזרחים התגלה כמסובך בארצות הברית שבה למעל שמונים אחוזים מהתושבים עומד רכב, הדבר עלול להיות קשה יותר בישראל שבה לפחות משליש מהתושבים יש רכב. הדבר קשה שבעתיים ככל שמדובר באזורים המאוכלסים בתושבים חלשים יחסית, הזקוקים לתמיכה וסיוע. היערכות מיוחדת נדרשת בנושאי תנועה רבים נוספים, ובהם שימוש יעיל בתחבורה ציבורית, פינוי צירים וצמתים, הכוונת תנועה בעת חירום, ניצול נתיבים נגדיים או חד-סטריים, קביעת נקודות איסוף וכינוס ידועות ומאורגנות מראש, טיפול בתקלות תחבורה בדרכים, ואספקת מלאי דלק זמין בזמן קצר.
ארגון שלטוני יכול לקבוע עמוד שידרה לתוכנית ניוד אזרחים, אך הוא אינו יכול למלא חללים של לכידות חברתית ותחושות אחווה ושיתוף גורל בין שכנים קרובים ואזרחים המטים כתף לסייע לחלשים. בפינוי ניו-אורלינס הסתבר כי במקרים מסוימים כאשר ניסו לסייע לחלשים, הם העלו חששות בלתי שקולים, כמו חשש שיבולע לרכושם אם ינטשו אותו, או חשש משינוי מקום. בעיות מסוג זה יכולים להיפתר בצורה יעילה ואנושית בעזרת הדדיות ואמון, המחייבים הכרה ויחס אישי, ומכאן חשיבותו של ההון האנושי-חברתי יותר מאשר ההון החומרי. ביסוסו של הון אנושי-חברתי ותחושת לכידות כרוכים בשלד חברתי בריא בימי שגרה, בתרבות השואפת לחיים הוגנים ולהענקת שוויון הזדמנויות לכל אחד מהפרטים המרכיבים חברה ליטול חלק פעיל בחיי הכלכלה והחברה, בהתאם ליכולתו. העמקת תחושת האחריות האישית תלויה גם בתחושת היוזמה ובכושר ליטול חלק בבניית החברה. כאשר חברה מתייחסת לפרטים המרכיבים אותה כמו אל כבשים הזקוקים לחסות והגנה, הם עלולים לגלות נטייה להתנהג כעדר.