המסע לחצרות

בעולם המודרני חל ניתוק בין בתי המגורים לבין חצרותיהם. על קשרי התנועה בין הבתים לבין החצרות.

חצרות בעבר ובהווה

כאשר מרבית בני אדם חיו באזורים כפריים והכלכלה התבססה על עבודת אדמה וגידול בעלי חיים, משקי הבית הוקפו בחצרות, שדות או מקווי מים. בשטחים אלו האדמה עובדה למטרות שונות, ובהן לייצור מזון מגני ירק ומטעים של עצי פרי, או להפקת סיבים טבעיים ששימשו לייצור חבלים ובדים. משקי חי התקיימו לצד בתי המגורים וסיפקו מוצרי צריכה שונים, כמו ביצים, חלב, בשר, עורות, או צמר לצורכי משקי הבית הסמוכים. מקווי המים סיפקו מקורות מזון מהדגה ופרי הים, ובמשך תקופה ממושכת גם מקור אנרגיה שהופק משומן לויתנים. החצרות – ובדרך כלל האחוריות – שימשו גם כמקום לניקוז ולפינוי חומרי פסולת ושפכים של בני אדם ושל חיות המשק, שם הם התפרקו בדרכים טבעיות. כשהתרבות השתכללה התפתחו מכשירים וכלים חדשים ועמם גם צרכים חדשים. עבודות המשק המסורתיות השתכללו, ובעזרת כלים משופרים ומיכון, מעטים הצליחו להפיק מהחצרות הנתונות תנובה רבה יותר, כשהם מחליפים עמל של רבים לפניהם. מנגד נוצרו פרנסות חדשות מנותקות מהחצרות ומהקרקע, אשר תרמו להתפתחותם של אחוזות, עיירות וערים. הכלכלה העירונית לא דרשה חצרות יצרניות והיא התבססה על מוצרים ותהליכי ייצור שיצרו מקורות פרנסה חדשים שלא דרשו זיקה הדוקה לקרקע. הפרנסות העירוניות המוקדמות כללו בין השאר, בנאות, קדרות, נפחות או רצענות. ככל שהעיר השתכללה, היא הפכה למקום משכנם של מוסדות שלטון ויצרה ענפי שירותים חדשים, ובהם משרדים שלטוניים ומפקדות צבאיות, מוסדות חינוך, מרפא, מסחר, בנקאות וביטוח. התפתחות העיר הרחיקה את תושביה מהחצרות הכפריות, אך לא את הצורך של תושבי העיר בחצרות, בתפקודיהן ובתוצריהן. את הגשר בין העירוני לחצר הדרושה לו מספקת התחבורה – התחבורה מעבירה את חומרי הגלם של משק האדמה והחי מהכפר לעיר ואת האשפה והפסולת העירונית לחצרות אחוריות מרוכזות מחוץ לערים. הערים עבו ותפחו, ותוצרת יעילה של חוות חקלאיות ומשקים רבים מספקת את צורכיהם של תושבי הערים. גם האשפה והפסולת העירונית תופחת והיא דורשת שינוע וטיפול מיוחד בחצרות גדולות ומרוחקות מאזורים מיושבים.

התפתחות חיי המסחר והכלכלה גרמה לכך שחצרות שונות קיבלו אופי מבחין לפי היתרונות היחסיים שלהן והן מנוצלות בהתאם לאופיין. ערכן הכלכלי של חצרות כנכס עובר לסוחר נקבע לפי ערך יתרונותיהן היחסיים, ולכן המסחר בהן נוטה לעגן את אופיין. הכלכלה, התחבורה והתקשורת הגלובליים פתחו נתיבים החוצים גבולות מדיניים וגשרים המטשטשים מכשולים גיאוגרפיים בין תושבי הערים לבין החצרות המספקות להם מוצרים. תושבי ערים אירופאיות ניזונים מאורז הגדל בחצרות המזרח הרחוק, מבננות הגדלות במטעי דרום אמריקה, מקפה אפריקאי, מאגוזים הצומחים בחצרות קליפורניה, ומצמחי תבלין ומרפא שמקורם באסיה או באמריקה. תושבי אסיה עשויים לבנות בתים ורהיטים מעצים מקומיים, אך גם מעצים הגדלים ביערות שבצפון אירופה, בערבות סיביר או בדרום אמריקה. תושבי הערים במרכז ישראל ניזונים מביצים המוטלות בחצרות השרון או הגליל, מאבטיחים הגדלים בשדות הערבה, או מתמרים הצומחים בחצרות עמק הירדן. גם כמויות הפסולת האדירות שמייצרות הערים משונעות לחצרות אחוריות מחוץ לערים, וזבל תל אביבי מוצא את דרכו לערבות הנגב. ברחבי העולם התגבשו חצרות בעלות יתרונות תיירותיים כמו סמיכות לנוף הרים, או קרבה לחוף או גדת נהר. החצרות בעלות האופי התיירותי מספקות מטרות נופש ופנאי לאלו המבקשים למצוא חצר שקטה ואוויר נקי מחוץ להמולה, לבטון ולאספלט העירוני. ההפרדה והריחוק בין הבתים לבין החצרות המשרתות את תושבי הבתים אפשרית אודות לתחבורה משוכללת וליכולת להניע סחורות ואנשים למרחקים באופן יעיל. החצרות הנפרדות וקשרי התחבורה מזינים זה את זה ותורמים ליצירת חצרות נבדלות בעלות מאפיינים מיוחדים שנעשה בהן שימוש ייחודי, מרוכז ונמרץ.

הזיקה בין האדם לחצרותיו

הזיקה בין האדם לבין החצרות המשרתות אותו הפכה למדד סביבתי, בהתאם לפיתוח רעיוני של פרופסור וויליאם ריס, אשר שימש כפרופסור לתכנון קהילה ואזור באוניברסיטת קולומביה הבריטית. לפני כעשרים שנה הגה פרופסור ריס את הרעיון הקרוי “טביעת רגל סביבתית”, המודד את השפעת האדם על סביבתו הקרקעית. רעיון זה פותח על ידי תלמידו, מ. ווקרנייגל, שהקים ארגון פעיל ללא כוונת רווח בשם “GFN – Global Footprint Network”. “טביעת הרגל הסביבתית” היא הגדרה של מדד אחיד הניתן לכימות והשוואה, המודד את זרם החומרים והאנרגיה הנע לתוך ומחוץ לאזור נתון. סרגל ההשוואה הבסיסי לבדיקת “טביעת הרגל הסביבתית” נמדד ביחידת קרקע המכונה “הקטר הגלובלי”.  ה-“הקטר הגלובלי” מציין את יחידת השטח הממוצעת הקיימת כדי לתמוך בצריכה של אדם בהספקת מקורות של אדמה יצרנית, מים ואנרגיה, ולטפל בפסולת הנפלטת. בעזרת המדד של “טביעת הרגל הסביבתית” ניתן להשוות בין מדינות, ערים או פרטים המטביעים את חותמם על הסביבה, ולבחון את הרגלי ניהול המשאבים שלהם.

בשנת 2006 פרסם ארגון ה – GFN, דו”ח עולמי הבוחן את “טביעת הרגל הסביבתית” של מרבית המדינות בעולם. דו”ח זה מבוסס על נתונים המעודכנים לשנת 2003, אשר נאספו ממקורות מידע שונים ברחבי העולם. נתונים אלו כוללים אלפי משתנים, ובהם נתוני היבוא והיצוא של מדינות העולם. המחקר מבוסס על מקורות סטטיסטיים שעורכות המדינות השונות וארגון ה-או”ם. על פי הדו”ח האחרון של ארגון ה – GFN, שטחו הכולל של אזור הקרקע והמים היצרניים על כדור הארץ בשנת 2003 היה בערך 11.2 ביליון הקטרים, שטח זה נחלק בין כ – 6.3 ביליון נפשות שאכלסו את כדור הארץ, והתוצאה שהתקבלה היא הקצאה ממוצעת של 1.8 “הקטר גלובלי” העומד לכל תושב על כדור הארץ. על פי ארגון ה – GFN, האנושות בשנת 2003 חיה ב-“משיכת יתר” מהטבע, בערך העולה על רבע מהיכולת של כדור הארץ לתמוך בקיומה. למרות שלכל אדם עומדים בממוצע  1.8 יחידות של “הקטר גלובלי”, האדם הממוצע על כדור הארץ צרך מקורות מתחדשים הדורשים 2.2 “הקטר גלובלי”.  לטענת ארגון ה – GFN, “טביעת הרגל הסביבתית” של תושבי העולם עלתה ביותר מפי שתיים מאז אמצע המאה העשרים ועד היום. מאמצע המאה העשרים אוכלוסיית ערי העולם שילשה את עצמה, והעירוניים מהווים כיום למעלה ממחצית האנושות על פני תבל.

לפי דו”ח ארגון ה – GFN, המעודכן, כאמור, לשנת 2003, אוכלוסיית ישראל עמדה על 6.4 מיליון נפש. במדינת ישראל משאבים טבעיים דלים היכולים לספק 0.4 יחידות של “הקטר גלובלי” לנפש בלבד. למרות המשאבים המוגבלים, “טביעת הרגל הסביבתית” לנפש בישראל הייתה 4.6 “הקטר גלובלי”. לפי נתוני דו”ח ארגון ה – GFN, במדינת ישראל מתקיים “גירעון” של 4.2 “הקטר גלובלי” לנפש, והיא נכללת בין המדינות המקיימות שיעור גבוה יחסית של “משיכת יתר” ב-“טביעת הרגל הסביבתית” של תושביה. לשם השוואה יצוין כי משיכת היתר הממוצע בבריטניה היא 4 “הקטר גלובלי” לנפש, והממוצע העולמי הוא “משיכת יתר” של 0.5 “הקטר גלובלי” לנפש. “משיכת היתר” נעשית לא רק על ידי מיצוי לשד הקרקע המקומי, אלא גם על ידי יבוא ממדינות אחרות. בהקשר זה מעניין לציין כי לפי נתוני ארגון ה – GFN בירת יפן – טוקיו, דורשת יחידות “הקטר גלובלי” בכמות העולה ב – 60% יותר משטח האדמה היצרנית המצוי ברחבי יפן כולה, והיא נסמכת על יבוא של מוצרים וסחורות הנוצרים על קרקעות שונות מחוץ ליפן. האזור העירוני הגדול ביותר שנערכה לגביו מדידה שיטתית של “טביעת רגל אקולוגית” הוא המרכז העירוני הגדול ביותר בתחומי האיחוד האירופי – לונדון רבתי. האוכלוסייה החיה ועובדת במטרופולין לונדון רבתי כוללת מעל 7.4 מיליון נפשות. לפי מחקרים שנערכו באוקספורד שבאנגליה ביחס ל-“טביעת הרגל הסביבתית” של לונדון, אזור זה צורך בשנה 7 מיליון טון מטרים של מזון, 28 מיליון טון מטריים של חומרי בנייה, הכוללים בעיקר בטון וזכוכית, ומפריש 26 מיליון טון מטרים של אשפה. “טביעת הרגל הסביבתית” של לונדון הייתה בשנת 2002 כ – 49 מיליון “הקטר גלובלי”, שהם פי 293 משטחה של לונדון רבתי, ופי שניים משטחה של הממלכה המאוחדת. “טביעת הרגל הגלובלית” של תושב ממוצע בלונדון היא כ – 6.62 “הקטר גלובלי” – טביעה הגבוהה ביותר מפי שלוש מהממוצע שכדור הארץ יכול לספק לתושב. הנתון לפיו תושבי לונדון נתמכים על ידי חצרות חיצוניות ששטחן עולה על כפל שטחה של בריטניה מדאיג, אך מסתבר שבהשוואה ל-“טביעת הרגל הסביבתית” הגסה של תושבי ערי ארצות הברית, “טביעת הרגל הסביבתית” של תושבי לונדון צנועה.

התנועה בין האדם לחצרות

תפיסת העולם המשתקפת ממדד “טביעת הרגל הגלובלית” והניתוחים של ארגון ה – GFN מעניינים לצורך הבנה, ניתוח וחיזוי ביקושי תנועה ותחבורה, שכן הם מספקים מדד כמותי ובר-השוואה על הקשר בין תושבי העולם לבין החצרות המרוחקות המשרתות אותם. ניתוח זה מספק נתונים כמותיים מהם ניתן להסיק מסקנות מסוימות ולבחון מגמות ביחס לקנה המידה של היקף התנועה הפיזית של סחורות ואנשים ברחבי העולם. רובה של כלכלת החצרות היא כלכלה ותיקה של צרכים פיזיים, מוחשיים – זו כלכלה של צורכי קיום בסיסיים כמו מוצרי מזון, חומרי בנייה ובגדים, הזקוקים לשינוע, ולא של קניינים רוחניים, או קשרי מסחר והעברת כספים, הנעשית באמצעי תקשורת.

תושב מרכז לונדון, חסר חצר כלשהי, מבצע בעקיפין שימוש ממוצע ב – 6.6 “הקטר גלובלי”, למרות שכלכלת לונדון אינה מבוססת על ייצורם של צורכי קיום בסיסיים, אלא על היותה צומת מסחר עולמית, המספקת שירותים שונים, ובהם שירותי בנקאות, בורסות מסחר ושירותי מידע ומחקר. ערים מרכזיות בעולם, כמו לונדון, טוקיו או ניו-יורק מצליחות לקיים את כלכלותיהן המשגשגות ללא חצרות, משום שתושביהם ניזונים מ – “משיכת יתר סביבתית” הנגרעת מקרקעות שונות בסביבתן הקרובה והרחוקה. היכולת המוגברת של ערים נטולות קרקעות יצרניות להמיר ביחס גבוה את תוצרי כלכלותיהן במוצרים מוחשיים – שחומרי הגלם שלהם נוצרים בחצרות יצרניות – מעידה על היחס המתקיים בכלכלה המודרנית בין ערכם של חומרי הגלם לבין הערך הנוסף להם במהלך עיבודם, גלגולם ושיווקם לצרכני הקצה. העושר הכלכלי שיוצרת כלכלת המסחר והשירותים, עולה על העושר של כלכלת החצרות, המהווה בסיס לקיום האנושות.

מה שיכול להעיד יותר מכל על היקף שינוע מטענים בסיסיים בין החצרות לבין הערים, הוא שינוע הפסולת העירונית. מניו-יורק יוצאים מידי יום רכבות ומשאיות הנושאים 50,000 טונות של זבל למזבלות בניו ג’רסי, אוהיו, פנסילבניה, וירג’יניה ודרום קרוליינה. לפי נתונים שפרסמה מחלקת שירותי המחקר של הקונגרס האמריקאי בשנת 2003 קרוב לרבע מכל האשפה העירונית בארה”ב, חוצה גבולות ממקורה ליעדי הטמנה. הטיפול באשפה הפך לתעשייה משגשגת, ובשנת 2003 עשר מדינות בארצות הברית ספגו, כנגד תשלום כספי, למעלה ממיליון טון של אשפה ממדינות שכנות. מספר המדינות קולטות האשפה בארצות הברית מרשים בהשוואה לשנת 2001 – אז רק שתי מדינות קלטו לתחומם אשפה חיצונית. גם בישראל כלכלת פינוי ושינוע האשפה צומחת. מזבלת “חירייה” שקלטה את מרבית האשפה מלב גוש דן נסגרה ויזמי נדל”ן לוטשים עיניים לניצול שטח המזבלה וסביבתו. הזבל ממרכז הארץ משונע לאזור רמת חובב שבנגב, שהפך להיות חצר פינוי האשפה האחורית של המדינה. לפי פרסומי חטיבת המטענים של רכבת ישראל, היא פועלת להוציא לפועל מיזם להובלת אשפה ממרכז הארץ לנגב, כאשר עד שנת 2010 מתוכנן שינוע שנתי בסדר גודל של 2.5 מיליון טון אשפה לחצרות הנגב, ומנגד הובלת הפוכה של כמות דומה של חול לבנייה מהנגב למרכז.

מדד ה – “הקטר הגלובלי”, מודד את הזיקה בין האדם לבין החצרות המשמשות אותו, והוא אינו מספק מידע ישיר על התנועה הנדרשת בין החצרות לבין בני האדם – יתכן מקום יישוב המקיים משק סגור שבו המקורות נוצרים והפסולת נספגת בחצרות הסמוכים אליו, כמעט ללא תנועה. יתכן גם מצב ניגודי של מקום יישוב שבו כל המקורות המשמשים אותו מובלים מחצרות רחוקות והפסולת המושלכת ממנו נפלטת לסביבה רחוקה תוך שימוש מאומץ באמצעי תחבורה. מדד “טביעת הרגל הגלובלית” של טוקיו, לונדון, או של מדינת ישראל, המקיימות “משיכת יתר סביבתית” גבוהה, מעיד על שינוע מוצרים וסחורות ממרחקים ופיזורם ברחבי הערים והמדינות.

על פי נתונים שריכז ארגון ה –  GFN, תושבי הערים בעולם נוטים להיות עשירים יותר מתושבי הכפרים וצרכנים בעלי טביעת רגל סביבתית גבוהה יותר. נתון זה מלמד שפגיעה רעה בסביבה ובקרקע אינה תלויה רק במגורים צמודי קרקע בפרברים הדורשים תחבורה אישית ומבוזרת, אלא לא פחות מכך ברמת הצריכה של חומרי גלם.

לפי דברי ההסבר של ארגון ה – GFN, חישובי “טביעת הרגל הסביבתית” מנטרלים ספירות כפולות הנובעות מתהליכי ייצור. לדוגמא, כאשר מתקיימת שרשרת ייצור כמו גידול חיטה, הפרדת מוץ מתבן, איסום גרעינים, טחינת קמח ואפיית לחם, “טביעת הרגל הסביבתית” בוחנת לצורך מדד ה-“הקטר הגלובלי” רק את שטח האדמה הנדרש לגידול החיטה. כאשר מנסים להסיק ממדד ה-“הקטר הגלובלי” את היקף שינוע הסחורות יש בהחלט מקום חשוב להכפלת הספירה במהלך כל שרשרת הייצור, כאשר נדרשים תהליכי הובלה בשלבי העיבוד, הייצור והשיווק של חומרי הגלם, משלב הקציר בחצר ועד לשלב המכירה לצרכן הקצה. אם העולם נמצא ב-“משיכת יתר סביבתית” המעידה על חוסר איזון בין המשאבים הקיימים לבין אופן ניצולם, כנראה ש-“משיכת היתר” קיימת גם בתחום התחבורה כשהיא מוכפלת בשלבי השינוע השונים של חומרי הגלם במסגרת תהליכי עיבודם ושיווקם.

יבוא ויצוא ממדינה נתונה מתקזזים במהלך חישוב “טביעת הרגל הסביבתית” שלה. לדוגמא, מדינת ישראל מייצאת לאירופה הדרים, מנגו, אבוקדו, או ענבים, אך מייבאת תפוחים, אגסים ובצל. תיירים ישראלים יוצאים לנפוש ולתייר בריביירה הצרפתית, בחופי טורקיה, או בחוצות לונדון, ומנגד תיירים אירופאים מבקרים בסמטאות ירושלים, בחופי הים האדום, או ברחובות נצרת. לצורך חישוב “טביעת הרגל הסביבתית” של מדינת ישראל מקזז מדד ה – “הקטר הגלובלי” את השימוש בקרקע המקומית עם תוצרי שימוש בקרקעות חוץ. ניצול משאבי הקרקע מתקזז, אך התנועה ההדדית של הסחורות והשירותים מוכפלת.

רובם של חומרי הגלם המזינים ונפלטים מהמטרופולין אינם מקיימים מחזור פנימי סגור בתוך הערים, אלא נעים מחצרות שונות הנמצאות מחוץ למטרופולין ואליהם. הלוגיסטיקה העצומה והמורכבת של ניהול אזורי מטרופולין מתנהלת בעיקר על ידי מיליוני עסקאות מסחריות ללא מנגנונים עליונים הקובעים, מכוונים או מתעלים את יעילותן הלוגיסטית. תחבורה נבונה ויעילה דרושה כדי לשמור על יעילות כלכלית ועל איזון סביבתי בר-קיימא. מטרות אלו יוכלו להתממש, כאשר יתקיימו מחשבה וארגון מרכזיים ומשותפים שיראו לנגד עיניהם את טובת הכלל.

דו”ח ארגון ה – GFN, “טביעת הרגל הגלובלית” על פי מדינות העולם

Leave a Reply