ההימור הגדול של לאס וגאס – המונורייל


המונורייל של לאס וגאס, קשיים כלכליים והימור על תוכניות הרחבה.

 הייחוד של לאס וגאס

לאס וגאס היא העיר הגדולה במדינת נבדה שבארצות הברית, אשר צברה מוניטין כבירת הימורים ומרכז תיירות, בידור, נופש וקניות בינלאומי. לצד מרכז העיר התפתחה שדרה מרכזית שמשני עבריה מלונות נופש ובתי קזינו גדולים ובעלי שמות המקרינים זוהר, קסם ופיתויים, כמו “מיראז'”, “אקסקאליבר”, “מונטה קרלו”, “בלאג’יו” או “אי המטמון”. שדרת המלונות זכתה לכינוי “הרצועה”, ולאורכה נבנו מרכזי קניות ומרכזי כנסים.

לאס וגאס היא עיר בילויים תוססת ובמורד “הרצועה” זורמת תנועה בלתי פוסקת של כלי רכב ברוב שעות היום ובחלק ניכר משעות הלילה. על השדרה המרכיבה את “הרצועה” נעות מכוניות פרטיות רבות, אוטובוסים, מוניות ולימוזינות המספקים שירותי תחבורה לתיירים הגודשים את האזור. אורכה של “הרצועה” הוא פחות משבעה קילומטרים אך מספר הולכי הרגל לאורכה קטן, עקב האקלים המדברי של נבדה, המרחקים בין המלונות ובתי הקזינו המשתרעים על שטחים רחבים, ומשום שמרבית דיירי המלונות לא מגיעים ללאס וגאס כדי  להסתובב בבגדי ספורט וחולצות מיזע, אלא להתהלך באולמות ממוזגים ובבגדים חגיגיים. מרבית התיירים בלאס וגאס בדרך כלל נוסעים משדה התעופה למלון בו הם שוהים ובחזרה ומתבלים את השהייה לכל היותר בשיטוט מוגבל לאורך “הרצועה” או במרכז העיר. לאורך “הרצועה” אסור על פי החוק להזמין מוניות באקראי, אלא בפתחי בתי המלון והקזינו.

המונורייל של לאס וגאס – פתרון ומבנה עסקי יוצאי דופן

מונורייל היא רכבת הנעה על פס אחד, ובדרך כלל על מערכת עילית הנתמכת על עמודים. ההגבהה אינה מתחייבת מקיומו של פס אחד, אך קיימת הנחה כי הפס הבודד מאפשר לבנות מערכת גשרים צרה יחסית ולכן פגיעתה של התשתית העילית בחזות ובסביבה מצומצמת ביחס לרכבת עילית הנעה על שני פסים. מערכות מונורייל מקובלות ביפן, אך הן נדירות בארצות הברית. הזהירות של מקבלי ההחלטות בארצות הברית מרתיעה משימוש בטכנולוגיות לא נפוצות, ולכן רכבות מונורייל מתקשות לחדור לתחום התחבורה המנוהל על ידי מגזר ציבורי שמרן ושונא סיכונים. המונורייל המפורסם ביותר בארצות הברית נבנה על ידי המגזר הפרטי בפארק השעשועים “עולמו של דיסני”, והמונורייל של לאס וגאס נסמך על טכנולוגיה זו שהוכיחה עצמה שנים רבות.

בלאס וגאס פעלה משנת 1995 רכבת מונורייל מוגבלת ביותר שנבנתה ביוזמה פרטית. אורך מסלולה היה קילומטר וחצי, והיא שירתה כ – 13,000 נוסעים ביום בלבד. המונורייל הפרטי היה מקור השראה ליוזמה רחבה יותר, ובשנת 1997 מדינת נבדה חוקקה חוק המסמיך ערים ומחוזות עם אוכלוסייה של למעלה מ – 400,000 נפש – ובמילים אחרות את לאס וגאס – להעניק זיכיונות לחברות פרטיות לפתח מערכות תחבורה ציבורית על מסילות קבועות.

החברה שהקימה ומפעילה את המונורייל נקראת “תאגיד המונורייל של לאס וגאס”. חברה זו פועלת במבנה עסקי יוצא דופן. היזמים היו גופים ציבוריים, אך החברה התאגדה כתאגיד למטרות ציבוריות שאינן מטרות רווח, ולכן הוא פטור ממס. תאגיד המונורייל של לאס וגאס רכש מהמדינה זיכיון להפעלת רכבת מונורייל, והוא אחראי על גיוס ההון, התכנון, הבנייה, ההפעלה והאחזקה של קו המונורייל. המבנה העסקי היה חדש יחסית, בפרט בתחום התחבורה הציבורית, ולא היו לו תקדימים שיצרו ניסיון. בשלב התכנון הזהירו מומחים בתחום הסעת המונים את הגורמים הרשמיים בנבדה שאין בארצות הברית אף מערכת תחבורה ציבורית מרכזית הפועלת ללא סובסידיה ציבורית, ואפילו המערכת היעילה והרווחית ביותר הפועלת בניו-יורק, אינה מצליחה לכסות את מלוא הוצאותיה. מקבלי ההחלטות בנבדה היו אופטימיים וזהירים כאחד – הם הניחו שתאגיד המונורייל יוכל לפעול בעצמאות כלכלית מהכנסותיו, שישמשו להרחבת פעילותו, ויחד עם זאת הציבו לו תקנים מחמירים ודרישות כספיות גבוהות.

מושל נבדה מינה את דירקטוריון תאגיד המונורייל של לאס וגאס, נערכה תוכנית עסקית ובחודש ספטמבר 2000 פורסם תשקיף לפיו הוצעו לציבור אגרות חוב למימון הרכישה של קו המונורייל הקצר שפעל בלאס וגאס, הרחבתו והפעלתו. בסך הכל הוצעו לציבור ונמכרו אגרות חוב בשווי 650 מיליון דולר פטורים ממס, שחולקו לאגרות חוב בשווי כולל של 451 מיליון דולר בדרגה ראשונה, אגרות חוב בדרגה שנייה – בשווי כולל של 150 מיליון דולר, והקצאת אגרות חוב בדרגה שלישית בסכום כולל של 49 מיליון דולר. משמעות הדרגות הייתה סדר עדיפות בפירעון החובות. מדינת נבדה סייעה במימון חלק מאגרות החוב, אך מלבד רכישה זו, שהייתה הלוואה לתאגיד המונורייל, לא הוענקה תמיכה כספית ציבורית על חשבון משלם המסים ולא נערכה התחייבות כספית כזו. כמקובל בהנפקת אגרות חוב, חברה פיננסית פרטית גדולה שימשה כחתם המבטיח את פירעון אגרות החוב מהדרגה הראשונה, כשהיא משמשת נאמן של ציבור הרוכשים. החתם של הנפקת אגרות החוב לתאגיד המונורייל של לאס וגאס היה תאגיד הביטוח הניו-יורקי “AMBAC”.

ההנפקה והחיתום נעשו על סמך תוכניות ותחזיות כלכליות שצפו כי תאגיד המונורייל של לאס וגאס יוכל להחזיר מרווחיו את סכומי העתק שיושקעו בו. מקורות ההכנסה הצפויים היו הכנסות ממכירת כרטיסי נסיעה והכנסות ממכירת חסויות על תחנות ורכבות. בשלב ההקמה היו שותפים רבים לאווירת האופוריה שאפפה את הנפקת אגרות החוב, עד כי אחד הבנקים כינה את היוזמה “money-rail”. זכויות חסות בשבעת התחנות של קו המונורייל נמכרו לשבעה תאגידים שונים שהסכימו לשלם מיליוני דולרים תמורת הזכות לפרסם את שמות המותג שלהם באופן בלעדי בכל אחת מהתחנות, כאשר כל תחנה נקראה על שם נותן חסות. גם הזכות לתת חסות לכל אחת מתשעת הרכבות הוצעה למכירה, והזכויות להציב פרסומות על הרכבת הראשונה נמכרו לחברת “משקאות הנסנס”, אשר כינו את הרכבת הנושאת את שמם “משקה האנרגיה המפלצתי.”

ביפן, המנוסה בהקמת ותפעול של רכבות מונורייל, התאגידים המפעילים את חברות הרכבות הם תאגידים פרטיים הפועלים למטרות רווח כשמקור הרווח העיקרי שלהם הוא לא מכירת כרטיסי נסיעה, אלא פיתוח הקרקעות הסמוכות לקווים אותן הרכבות משרתות. לפי התפיסה הכלכלית היפנית, המלונות ובתי הקזינו שזכו ליהנות בלאס וגאס משירותיו של קו תחבורה חדש היו צריכים לשלם תמורה עבור יתרון זה. אך בלאס וגאס התרומה שנדרשה מהעסקים השכנים לקו הייתה צנועה יחסית ובאה לידי ביטוי בעיקר בדרישה לספק זכויות קרקע על מנת להציב תחנות מונורייל סמוך לבתי המלון, או במימון עיצוב התחנה כדי להרשים את הנוסעים היורדים למלון הסמוך. המלונות ובתי ההימורים שהיו הנהנים העיקריים מהמונורייל לא נדרשו להשתתף בעלויות ההון הגבוהות של ההקמה, האחזקה והחידוש של צי הרכבות.

קו המונורייל של לאס וגאס

קו המונורייל של לאס וגאס במצבו הקיים החל להיבנות בשנת 2001 ונפתח לציבור ב – 15 ביולי 2004. אורך מסלולו של הקו הוא 3.9 מייל – 6.3 קילומטרים בלבד, והרכבות משלימות את הנסיעה לאורך כל הקו בפחות מרבע שעה. הקו מוגבה מעל מפלס הקרקע, והרכבות נוסעות על עמודים וקורות תמך. הקו כולל 9 רכבות תוצרת חברת הרכבות “בומברדייה טרנספורטיישן” אשר בנתה את המונורייל בפארק השעשועים של דיסני. בכל אחת מהרכבות 4 קרונות, והרכבות פועלות באופן אוטומטי לגמרי על שני מסלולים מקבילים. הקו נמתח לאורך “הרצועה” של לאס וגאס ועובר כמעט במקביל אליה ממזרח במסלול דמוי האות Z. התחנות הסופיות של הקו הן סמוך למלון “MGM Grand”, בקצה הדרומי, ולמלון “סהרה”, בקצה הצפוני. לקו יש 7 תחנות, והוא חולף סמוך למרכז הכנסים של לאס וגאס,  ל – “ארמון הרה”, מלון “אימפריאל”, מלון “פלמינגו”, (שהתפרסם בזכות היזם באגסי סיגל שגייס לבנייתו הון מהעולם התחתון), מלון “קייסרס”, “באלי” ו – “פריס לאס וגאס”. קו המונורייל פועל מ 7 בבוקר עד 2 בלילה בימים שני עד חמישי ועד 3 לפנות בבוקר בשישי ושבת.

חולשות והפסדים

מכיוון שהמונורייל של לאס וגאס הנפיק אגרות חוב לציבור הוא חייב לנהוג בשקיפות ולפרסם את הדו”חות הכספיים שלו. פרסומים אלה מאפשרים הצצה נדירה למבנה כלכלי של תאגיד המספק שירותי תחבורה ציבורית, משום שקשה לקבל דו”חות כספיים מפורטים מגופי תחבורה הפועלים על ידי רשויות ציבוריות. הדו”חות הכספיים של תאגיד המונורייל של לאס וגאס עומדים תחת זכוכית מגדלת של ניתוחי אנליסטים ושל חברות דירוג אשראי. בחודש אוקטובר 2006 הורידה חברת דירוג האשראי פיץ’ את דרגת אגרות החוב של תאגיד המונורייל מדרגה BB לדרגה CCC, וב – 10 ביולי 2007 הורידה חברת הדירוג את סיווג אגרות החוב לדרגה CC. משמעות הדירוגים הנמוכים היא כי קיים חשש שאגרות החוב לא תפרענה, ובמילים גסות יותר הן הפכו ל-“אגרות זבל”. חברת הדירוג מעריכה כי אם המצב הנוכחי יימשך, המונורייל של לאס וגאס לא יוכל לפרוע את אגרות החוב שלו בתוך 3 שנים.

ההפסדים של קו המונורייל נתלים במספר סיבות:

עלויות הקמה גבוהות – נטען כי הקמת הקו עלתה מחיר גבוה מהנדרש עקב לחצים שונים מצד הגורמים שהיו מעורבים בהקמה, ובהם, המלונות ובתי הקזינו שתמכו בהקמתו ונהנים ממנו, וחברות הבנייה והייעוץ שקידמו ובנו אותו.

תקלות ומגבלות – בשלבי הקמת קו המונורייל הוא סבל מבעיות טכניות שונות שדחו את פתיחתו לשירות הציבור כמעט בשנה מהמועד המתוכנן. זמן קצר אחרי שהקו נפתח הסתבר כי קיימת סכנה מנפילת חלקים וחפצים מהקו העילי, והוא נסגר למשך קרוב ל – 4 חודשים לצורך תיקון התקלות. בתחילת 2005 הקו נסגר שוב, הפעם ל – 12 שעות בלבד, עקב תקלה במערכת החשמל. האחריות לנזקי התקלות במערכת מתבררת בהליכים משפטיים בין תאגיד המונורייל לבין יצרנית הרכבות.

תכנון לקוי ומתפשר – אחת הסיבות שמרחיקות את הנוסעים מהשימוש במונורייל הוא מיקומו של הקו. הקו לא עובר לאורך השדרה המרכזית של “הרצועה”, אלא במקביל אליה, מאחורי צד אחד של קו בתי המלון. כדי להגיע מהתחנות למרכז “הרצועה” או לצידה השני נדרשת הליכה ארוכה ומייגעת דרך אחד, או יותר, מבתי המלון או הקזינו, או אחד ממרכזי הקניות. כדי לנוע לאורך “הרצועה” בעזרת המונורייל, חלק מהתיירים נדרש לכתת רגליו במשך כרבע שעה עד התחנה הקרובה, לנסוע מספר דקות וללכת עוד כעשר דקות למחוז חפצו. בתנאי החום של לאס וגאס ובתנאים של הליכה ממושכת יותר מזמן הנסיעה, פשוט וקל יותר להזמין מונית מבית המלון, או לטייל ברגל לאורך “הרצועה”. המונורייל נוסע במסלול עילי ולכן מקומו הטבעי היה מעל השדרה המרכזית של “הרצועה”, אך מקומו של קו המונורייל נקבע כפשרה מדינית ותכנונית שהושפעה מלחצים שונים שדחקו את הקו לאזור בעל יעילות יחסית נמוכה.

מספר הנוסעים – לפי התחזיות שפורסמו כאשר אגרות החוב הוצעו לציבור, המונורייל של לאס וגאס היה צפוי לשרת עד שנת 2007 כ –  56,000 נוסעים מידי יום. בפועל הקו משרת בממוצע כ – 24,000 נוסעים מידי יום בלבד, ולא ניכרת מגמת עלייה במספר הנוסעים.

תעריפי נסיעה – מספר נוסעים נמוך בהרבה מהצפוי גרם למשקיעים אכזבה לעומת התחזיות הורודות שהוצגו להם כאשר רכשו את אגרות החוב. אך האנליסטים מבקרים לא רק את כמות הנוסעים, אלא גם את מדיניות תעריפי הנסיעה שהנהיג תאגיד המונורייל של לאס וגאס. התאגיד זיכה קבוצות נוסעים מסוימות בהנחות כספיות, וכדי לאזן את ההנחות מחיר נסיעה בסיסית על קו המונורייל למבוגר בכיוון אחד עלה מ – 3 דולר בשנת 2006 לתעריף של 5 דולר בשנת 2007. תעריף זה גבוה מתעריפי הנסיעה המקובלים בתחבורה הציבורית המסובסדת בארצות הברית, ולסברת האנליסטים גרם להפחתה של כ – 30% במספר הנוסעים בקו.

תחרות – קו המונורייל של לאס וגאס פועל בסביבה תחרותית מצד קווי אוטובוס ושירותי מוניות ולימוזינות. חלק מבתי המלון והקזינו המשווקים ללקוחותיהם חלומות ואשליות מפתים אותם לנסיעות מפתח שדה התעופה הבינלאומי של לאס וגאס במוניות מפוארות, המספקות לבתי המלון גיבוי בהסעת אורחיהם למקומות שונים בעיר, שלרובם קו המונורייל כלל לא מגיע. עניינם של בתי המלון בהצלחת קו המונורייל כפופה לאינטרסים מסחריים סותרים ולכן רבים מהם לא יצאו מגדרם להצלחת קו הרכבת.

העדר תמיכה ציבורית – בארצות הברית שירותי התחבורה הציבורית זוכים לסובסידיות שונות מהרשויות המקומיות ומהממשל הפדרלי. בסביבה כזו קשה לקו בודד להתנהל ללא תמיכה ציבורית, כשהוא עומד להשוואה עם קווי תחבורה ציבורית הפועלים במימון של כספי ציבור. מכון מחקרי המדיניות של נבדה טען בשנת 2000 כי משלמי המסים בנבדה ידרשו בסופו של דבר לשלם את החשבונות של קו המונורייל של לאס וגאס.

עתיד הקו

בעל טור באחד מעיתוני לאס וגאס הביע דעה לפיה יש לסגור את קו המונורייל, להשתמש ביתרת הכספים שנותרה לעקירת המסלול, ולהודות בכישלונו של הרעיון. הנהלת תאגיד המונורייל של לאס וגאס מפגינה עמדה של “עסקים כרגיל”, ומנסה לקדם תוכנית להרחבת הקו וחיבורו עם שדה התעופה הבינלאומי של לאס וגאס. לטענת ההנהלה הארכת הקו בכ – 5 מייל נוספים לכיוון שדה התעופה תגרום להגדלת מספר הנוסעים ותוביל לעלייה ברווחיות. הנהלת הרכבת מצביעה על תחזיות לצמיחת ענף התיירות בלאס וגאס, הגדלת מספר חדרי המלון ב – 25,000 חדרים נוספים בתוך כארבע שנים והגדלה בשיעור גבוה יותר של יחידות הדיור הצפויות להיבנות בעיר. לטענת הנהלת קו המונורייל התנועה בלאס וגאס עשויה להכפיל את עצמה בתוך מספר שנים והקו יקל על עומסי התנועה ויביא להצלחת העסקים בעיר. בינתיים, נציגי סוכנות התחבורה של הממשל המקומי הסירו את תמיכתם בהרחבת קו המונורייל לשדה התעופה והם תומכים בעידוד תחבורת אוטובוסים מהירה מהעיר לשדה התעופה, אך תאגיד המונורייל לא הסיר את תוכניותיו, גם ללא תמיכה ממשלתית. תאגיד המונורייל משתמש ברזרבות כספיות כדי לשלם את חובותיו לבעלי אגרות החוב ולסברת האנליסטים יתרות אלו יספיקו לעוד כשלוש שנים בלבד. יש להניח כי גיוס הון נוסף להרחבת הקו לשדה התעופה יתקל בקשיים לאור דירוג האשראי הנמוך של התאגיד.

אם יגיע יום שבו תאגיד המונורייל של לאס וגאס לא יוכל לשלם את חובותיו לבעלי אגרות החוב, לא יהיה מנוס מכך שבעלי אגרות החוב הלא מבוטחות יפסידו את כספם, החתם יפרע את התחייבויותיו לבעלי אגרות החוב המבוטחות ויכנס את נכסי תאגיד המונורייל של לאס וגאס כדי להקטין את נזקיו. במסגרת זו יערך ארגון מחדש של העסקים, וסביר להניח כי הקו ימשיך לפעול כדי לכסות את הוצאות התפעול השוטפות בשעה שחלק מהוצאות המימון יימחק מספרי התאגיד.

העתיד יוכיח אם תאגיד המונורייל של לאס וגאס פועל בשיקול דעת, או כמהמר המנסה להציל את הפסדיו על ידי הרחבת הקו שהיא הימור מסוכן יותר “על כל הקופה”. כישלון היוזמה הפרטית להפעלת קו תחבורה ציבורית מהדהד, וצפוי לעלות כל אימת שיידרש לנסות לחזור על תהליך דומה ולגייס הון פרטי לקידום מיזמי תחבורה ציבוריים.

Leave a Reply