הטנדר נוסע

הטנדר הוא כלי רכב שימושי לנסיעות והובלת מטענים שמשקלם כחצי עד 2 טון. סוס העבודה המנועי שינה את אופיו והוא משמש לא רק תחליף לבהמת משא, אלא גם למטרות נופש, בילוי ופנאי.

מקור המילה “טנדר” בשפה האנגלית. ה-Tender הוא שמו של קרון מטען שנשא פחם ומים, נגרר בצמוד לקטרי הקיטור והזין אותם. מקרון המשא של קטרי הקיטור הושאלה המילה לכינויה של משאית קלה בעלת תא מטען נפרד ופתוח מאחור המיועדת להובלת מטענים. במדינות דוברות אנגלית המילה “טנדר” אינה שגורה לכינוי משאיות קלות והשם המקובל הוא “pickup truck”. מסתבר שדווקא בישראל נשמר כינוי ארכאי שחלחל בתקופת המנדט הבריטי והכה שורשים, בין השאר, אודות לשירו של יעקב אורלד “הטנדר נוסע”. ה-“טנדר” לא זכה למילה עברית נרדפת על ידי האקדמיה ללשון עברית, כמו גם אחיו ה- “SUV”, והוא כונה בתקנות התעבורה בשם המסורבל: “רכב מסחרי בלתי אחוד”.

ייעודו המקורי של הטנדר היה הובלת משאות למטרות מסחריות, בתקופה שבה החקלאות הייתה הענף הכלכלי המוביל. הטנדרים חושלו ועוצבו בעידן של כמות כבישים מוגבלת ודרכים באיכות ירודה, במיוחד באזורים כפריים. משחר לידתם, טנדרים עמדו באתגרים ומשימות קשות, כשהם נושאים מטענים כבדים על דרכי עפר, בשטחים בוציים, ובתנאי מזג אוויר קשים. הטנדרים נבנו ככלי רכב קשיחים, עמידים, אמינים ועבירים בתנאי שטח מגוונים. תכונות אלו דבקו בהם והפכו אותם לפופולריים למטרות מגוונות. צבאות מסודרים וצבאות גרילה העמיסו על טנדרים לוחמים, קבעו על טנדרים כלי נשק, והסבו אותם לנושאי גייסות ואמצעי לחימה. רשויות ציבוריות אזרחיות הסבו טנדרים לשימושים מגוונים כאמבולנסים, ניידות משטרה, רכבי כיבוי אש, או רכבי סיור ופיקוח לשמירה על יערות או ערכי טבע מוגנים. טנדרים נבנו בצורות שונות כדי  לענות על מגוון ביקושים ושימושים, וכך נבנו טנדרים עם משטחי הטענה מגוונים ודפנות שונות.

חטיבת המשאיות של “ג’נרל מוטורס” החלה לייצר משאיות קלות כבר בשנת 1918. מפעלי הרכב “פורד” החלו לייצר טנדרים על פסי ייצור סדרתיים בשנת 1925. הטנדרים הראשונים שנבנו במפעלי “פורד” היו מבוססים על רכבי נוסעים שמערכות המתלים שלהם חוזקו, ובחלקם האחורי נבנה תא מטען בעל דופן אחורית הניתנת לפתיחה. הטנדרים היו כלי עבודה שימושיים והם זכו בהתאם לביקושים גוברים. עד שנת 1936 מפעלי “פורד” ייצרו 3 מיליון טנדרים. תעשיית הרכב האמריקאית טיפחה את ענף הטנדרים והחברות “פורד”, “דודג'” ו-“שברולט” שלטו בו. בהיותו כלי עבודה יצרני ויעיל, הטנדר זכה לעידוד על ידי רשויות מס ועל ידי בנקים, שהכירו בתועלת ובתרומה הכלכלית של הטנדרים ועודדו הלוואות לרכישתם. בעלי טנדרים נהנו מהטנדר הן ככלי עבודה בשעות העבודה והן ככלי רכב משפחתי לאחר יום העבודה, בסופי שבוע ובחופשות. בהדרגה הטנדר הפך לאמצעי התחבורה הנפוץ במגזר החקלאי בארצות הברית.

מעניין לדעת שהרכב שזכה להיות הנמכר ביותר בארצות הברית במשך 23 שנים אינו מכונית משפחתית, אלא דווקא טנדר – דגם “פורד F-150”, אשר זכה למעמד זה ברציפות משנת 1983. מפעלי “פורד” החלו בייצור טנדרים בסדרת דגמים שכונתה “F” משנות השישים של המאה העשרים, והדגם המכונה “F-150” נוצר בשנת 1973. ה-“פורד F-150” הוא דגם פשוט, שימושי ואמין של רכב עבודה, יוצרו ממנו למעלה מ – 17 מיליון יחידות, ורובן נמכרו בארצות הברית. בעשורים האחרונים תעשיית הרכב היפנית נושפת בחוזקה בעורפה של תעשיית הרכב האמריקאית. בזמן שדגמי הרכב המשפחתיים של מפעלי “פורד”, כמו ה-“טאורוס” וה-“מונדיאו” נפגעו על ידי המתחרים היפניים, הטנדרים של “פורד” שמשו עוגן איתן והפכו למעוז האחרון שטרם נכבש. מדגם “פורד F-150” נבנו כעשרים דורות. בשנים האחרונות עיצובו של הדגם שונה וזכה למראה גוצי ומסיבי, כאשר חלק מהדגמים כוללים תא נוסעים כפול וארבעה גלגלים אחוריים. סוד הצלחתו של ה – “F-150” טמון כנראה בשורשיו העמוקים בתרבות האמריקאית וביתרונות ממשיים. ה – “F-150” מזוהה בארצות הברית עם האמריקאי השורשי, הוא מסוגל לנוע בשטח, לשאת עד טון וחצי של מטען, הוא אמין וזול יחסית למתחריו. אנליסטים מעריכים שהטנדרים תרמו למפעלי “פורד” בשנות התשעים של המאה העשרים כשני שליש מההכנסות. אך תעשיית הרכב היפנית אינה מוותרת, תעשייה זו נכנסה לתחום הטנדרים ויצרניות כמו “טויוטה”, “מאזדה”, “מיצובישי” או “ניסאן” מציעות מגוון טנדרים חזקים בעלי עיצוב מודרני, ואביזרי נוחות.

הטנדר השתלב בתרבות האמריקאית וזכה לחיבה. בוקרים וחוואים השתמשו בטנדרים כתחליף לסוסי ערבות המערב הפרוע, וטקסס, ארץ “המערב הפרוע”, זכתה לכינוי “ארץ המשאיות הקלות”. מסתבר שהטנדרים סוחבים לא רק משאות, אלא גם זיכרונות מהעבר וחלומות לעתיד. הטנדר האמריקאי הפך לסמל גבריות, און וקשיחות, ומכאן התפשט ברחבי העולם כסמל תרבותי ואופנתי בעל דימוי מחוספס, ממנו נהנים “רכבי שטח”.

ארץ ישראל פתחה זרועותיה לטנדרים בברכה עוד לפני קום המדינה. הטנדרים הקלים סייעו בהובלת חומרי גלם, בהקמת יישובי “חומה ומגדל”, ובהובלת תוצרת חקלאית וחומרי בניין בהתיישבות הכפרית ובערים. בעקבות מאורעות 1936 הקימה משטרת היישובים העבריים את “המשמרות הנעים” ששמרו על בטחון היישובים באמצעות פטרולים ממונעים על טנדרים שנעו בכפרים ובשדות. נוטרי “המשמרות הנעים” ריפדו את הטנדרים בשכבות שריון, הרחיבו את שורותיהם וזכו להילה המוקנית לסיירות בשירות הביטחון. בשנת 1939 המשורר יעקב אורלנד כתב לכבודם של “המשמרות הנעים” את השיר “הטנדר נוסע”, שהולחן על ידי משה וילנסקי, וזכה לביצועים מוכרים של אסתר גמליאלית, שושנה דמארי ועופרה חזה:

הטנדר נוסע, הטנדר כה רץ,

מגדות ים המלח עד עין המפרץ.

הלילה, לילה אפל.

הטנדר, הטנדר מתגלגל,

הטנדר פתח פיך בשיר,

ליבנו רחב וצעיר,

אם אש מלפנינו, אם אש מאחור-

הטנדר אל תעצור !

בשנים הראשונות נכנסו לישראל בעיקר טנדרים אמריקאים תוצרת “פורד”, “דודג'” ו-“שברולט”. בשנות השישים כבש את השוק בסערה ה – “וויליס”, שהיה מוצר אמריקאי שהורכב בישראל על ידי “מפעלי רכב נצרת”. שנות השבעים היו עידן ה-“פיג’ו”. הטנדר מדגם “פיג’ו 404” שימש חקלאים ובעלי מלאכה, והסיע מידי יום פועלים מיהודה שומרון וחבל עזה לעבודה בישראל. את “הפיג’ו” דחק העידן היפני, שנפתח בחדירת דגמי “סובארו”. הטנדרים היפנים היו קלים יחסית, זולים ואמינים. בזכות משקלם הקל כישורי העבירות שלהם לא נפלו במקומות רבים מהדגמים הכבדים.

ניצול הטנדרים בישראל הדלה היה מרבי. היה מקובל ונהוג לסגור את תאי המטען הפתוחים של הטנדרים ביריעות בד, ומאוחר יותר בתאי פיברגלס או מתכת. תאי המטען הסגורים שימשו לא רק להובלת מטענים, אלא גם להובלת אנשים. לתאי המטען הוספו ספסלים מתקפלים שניתן היה להרים אותם כאשר נדרש להעמיס משאות. עובדי פלחה נסעו בתאים האחוריים של הטנדרים לשדות ופועלי בניין נסעו בהם לאתרי בנייה. פעמים רבות לצד הנוסעים או תחת רגליהם הועמסו משאות מגוונים, ובהם שקים או ארגזים של דשנים או תוצרת חקלאית, צינורות, כלי עבודה שונים, חלקי חילוף או חומרי בניין. הטנדרים לא היו בעלי מבנה אווירודינמי ובמהלך נסיעתם הרוחות שרקו, או הצליפו ביריעות הבד. מכיוון שתא הנהג היה בדרך כלל נפרד מהחלק האחורי חובר פעמון מהחלק האחורי לתא הנהג, שהיה אמצעי התקשורת היחיד בין הנוסעים בתא המטען לבין הנהג. הטנדרים הלמו חקלאים וקבלני בניין ושיפוץ. בעלי מלאכה זעירים, כמו שרברבים, חשמלאים, זגגים או פחחים, התאימו, אבזרו ודגמו תאי מטען של טנדרים לשימושיהם. טנדרים מוסבים לשמש דוכני שוק ניידים, מזנונים, מכוניות לממכר גלידות, ואפילו דוכנים לממכר בשרים שמשולבים בהם תנורים ואסכלות.

משנות התשעים של המאה העשרים החלו לחדור לישראל מגוון טנדרים כבדים לא רק מארצות הברית ואירופה, אלא גם מהמזרח הרחוק. מקורותיה של תוצרת זו כוללים את מפעלי “טויוטה”, “ניסאן”, “איסוזו”, “מיצובישי”, “מאזדה”, ו – “סאנגיאנג”. רובם של הטנדרים החדישים הם בעלי הנעה כפולה, חלקם בעלי תא נוסעים כפול, מנועי דיזל רבי עוצמה, ובאופן יחסי לעבר חסכוניים בצריכת דלק. הטנדרים החדשים משופרים לא רק בעבירות, עמידות ואמינות, אלא גם בנוחות, בעיצוב. הטנדרים החדשים מכוונים לא רק לשימושי השוק המסורתיים של החקלאים ובעלי המלאכה, אלא גם לערך מוסף בשימוש שלאחר שעות העבודה, ולפלח של צרכני רכבי שטח, המבקשים ליהנות מהדימוי הקשוח של הטנדר. בעלי יכולת ותחביבים רוכשים טנדרים למטרות משפחתיות ולבילויים, והטנדרים החדשים שחדרו לישראל משפיעים על תרבות הנופש והפנאי. לתאי מטען מרווחים מושלכים ציוד טיולים ופיקניקים, אופני שטח, טרקטורונים, חכות דייג, מצנחי רחיפה, גלשני רחיפה, ולפעמים גם הכלב המשפחתי.

בשנת 1958 ג’ון קנת גלברייט הוציא לאור את ספרו “חברת השפע”, אשר טען כי יצרנים העושים שימוש בפרסומות ובמניפולציות רגשיות מצליחים להתגבר על חוקי הביקוש וההיצע ולשכנע צרכנים לבקש את מה שהיצרנים מבקשים לספק ולא את מה שהצרכנים צריכים. משווקי הטנדרים, לא מציגים אותם רק כאמצעי עבודה יעילים, אלא פונים גם למניעים רגשיים, כמו סמלי גבריות, חלומות מיניים או לחרדות המעמד החברתי של הצרכנים. סביר להניח כי חלק מצרכני הטנדרים מוטים על ידי שיקולים לא רציונליים, אך נראה כי כובד המשקל בשיקולים  של צרכני הטנדרים נמצא בהיגיון ולא ברגש. אחרי הכל, קיימת תחרות גם על השיקולים הרגשיים של הצרכנים.

Leave a Reply