התחתית של תל אביב יפו

מי שסבור שאין לתל אביב יפו תחתית המשמשת לתחבורה, אינו יודע על מה הוא שח.

תעוקת החניה בתל אביב יפו

ב – 3.12.07 התקיים באוניברסיטת תל אביב יום עיון בשם “חניה בתל אביב: המחיר האמיתי”. יום העיון התקיים בעקבות גיבושו של שלב ביניים במחקר שנערך בחסות עיריית תל אביב יפו על ידי בית הספר על שם פורטר לסביבה, הפועל באוניברסיטה, והוא התייחס בעיקר לבעיות החניה של הלב הכלכלי של מדינת ישראל. המחקר, שנערך על ידי ה”ה פרופ’ יצחק בננסון, מר סלבה בירפיר וד”ר קרל מרטנס, התמקד בסקר שבוצע באזור “מתחם בזל” בעיר תל אביב, שהוא מתחם מעורב, המשמש למגורים, לעסקים ולבילויים. במסגרת המחקר נסקרו מלאי מקומות החניה באזור הסקר, הרגלי החניה ואיתור מקומות החניה על ידי תושבי האזור, והבעיות הקיימות. בהתאם לרגישות התושבים שולבו המלצות מעשיות.

מהנתונים שהוצגו ב-“כנס החניה” על ידי הדוברים השונים עולה כי מצאי מקומות החניה באזורי המגורים ברחובות תל אביב יפו קטן ממספר כלי הרכב הנמצאים ברשות תושבי העיר, ועל אחת כמה וכמה שאינו מספק את ביקושי החניה של אורחים המבקרים בעיר. ראש מחלקת התחבורה, התנועה והחניה בעיר הציע למי שמעוניין להתרשם מהפערים בין הביקוש לבין היצע מקומות החניה, לערוך סיור בוקר באזורי המגורים בעיר בסביבות השעה 05:00. בשעות הבוקר המוקדמות ציבור האורחים והמבלים בעיר כבר פינה את מקומות החניה ששימשו אותו, פקחי העיר החרוצים עדיין נמים, ואילו ציבור התושבים עוד לא הניע את כלי הרכב הנחים בצל בתי המגורים. סיור בוקר נותן אפשרות להיווכח במחסור במקומות החניה, הבא לידי ביטוי בחנייה חריגה של כלי רכב הגולשת משולי הרחובות למדרכות העיר ולמקומות נוספים האסורים לחניה.

מסקר החניה המעודכן הסתבר כי תושבי העיר שואפים לחנות את רכביהם במרחק שלא יעלה על 250 מטרים מבתיהם, וכי כדי להגשים שאיפה זו הם מוכנים לנוע זמן ממושך בתנועות ספירלה סביב יעד החניה המבוקש בתקווה שבמהלך השוטטות יתפנה מקום חניה הולם. הסקר מעיד על חוסר הנוחות שגורם המחסור במקומות חניה זמינים, אך הוא לא מנחם את אלו הנדרשים לנוע ברגל מרחק של כרבע קילומטר בין החניה לבין ביתם כשהם עמוסים בסלי קניות, מטענים שונים, או פעוטות רדומים השעונים על כתפיהם. הסקר אינו מנחם את קשישי וחולי העיר המתקשים בהליכה, את אלו הנעים לשווא זמן ממושך בתקווה כי במשך הזמן יזכו לגלות פיסת מדרכה חשופה וראויה לחניה, את אלו החוששים להזיז את רכבם ממקום חניה קרוב לבית ויקר המציאות, או את אלו שחושבים פעמיים לפני שהם מזמינים אורחים שיתקשו למצוא מקום חניה קרוב. על סמך התצפיות של עורכי הסקר וכדי לרצות את שאיפת התושבים, הומלץ, בין השאר, להגדיל את מלאי החניונים הקיים בעיר, תוך העדפת חניונים קטנים המפזרים את קרבתם בסמוך לבתי התושבים, על פני חניונים גדולים ומרוכזים, המרוחקים מבתי המגורים.

חניה סמוכה לבית – רצון ומציאות

המלצות המחקר המעודכן מחדדות ומלבות את הרגישות למקומות חניה קרובים ואת מגמת הפתרון הרצויה, אך הלכה למעשה בכל הנוגע לפיזור מקומות החניה אין בהן בשורה חדשה. ההמלצות בנושא ידועות, קיימות, ואף מגובשות בתקנות ובתקנים, אך מסתבר כי המכשולים המעשיים לא נעצרים דווקא בשלבי גיבוש המלצות וכללים, אלא גם בשלבי היישום המעשיים. בקרב מתכנני ערים מקובל להניח כי יש לשאוף לכך שמרחק ההליכה בין אמצעי תחבורה ציבורי או פרטי לבין מקור או יעד הנסיעה לא יעלה על 300 מטרים. הנחה זו עומדת ביסוד תקני חניה שפרסם משרד התחבורה ותקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה), התשמ”ג – 1983.

בפברואר 2007 פורסם דו”ח מבקר המדינה, שהעביר ביקורת על התנהלותה של עיריית תל אביב יפו בכל הנוגע לכספי “כופר חניה”. מדו”ח מבקר המדינה ניתן ללמוד על מספר נושאים עגומים ביחס לבעיות החניה של תל אביב יפו. כאשר אזרח מבקש היתר בנייה או שימוש חורג במבנה, הוא נדרש בין השאר להתייחס לפתרונות החניה שיגרום השינוי בשימוש הקרקע המתוכנן, ולספק פתרונות חניה בהתאם לתקנים. כאשר לא ניתן לספק פתרונות חניה הולמים סמוך למבנה המתוכנן, ועדת התכנון והבנייה רשאית לסרב להעניק היתר בנייה, אך יש לה שיקול דעת והיא רשאית להמיר את הדרישה המעשית בתנאי כספי – תשלום “כופר חניה”. “כופר החניה” הוא תשלום ייעודי המועבר לקרנות מיוחדות המנוהלות על ידי העירייה והועדה המקומית לתכנון ובנייה, שייעודו בנייה או הרחבה של חניונים לשירות הציבור. על פי תקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה), התשמ”ג – 1983, דמי “כופר החניה” מיועדים לבניית חניון שלא יהיה מרוחק מעל 350 מטרים משימוש הקרקע עבורו משולם הכופר. במידה והחניון לא נבנה תוך 10 שנים מיום שהכספים שולמו, על הרשויות הציבוריות להחזיר את “כופר החניה” למשלם. דו”ח מבקר המדינה מעלה ביקורת נוקבת על עיריית תל אביב יפו במספר נושאים הקשורים בכספי “כופר החניה”:

– במקרים רבים העירייה אינה עומדת בהוראות תקנות התכנון והבנייה ואינה בונה חניונים במרחקים זמינים ותוך זמן סביר. לא רק זו, אלא שתוכנית המתאר של תל אביב יפו בנושא חנייה עומדת בסתירה מפורשת לרוח החובה לספק חניונים זמינים בקרבת שימושי הקרקע.

– מרבית החניונים הציבוריים שהתוכניות להקמתם אושרו בתחילת שנות התשעים לא הוקמו. מבקר המדינה טוען כי קיימות בתל אביב 13 תוכניות בניין מאושרות להקמת חניונים שלא מומשו למרות שחלף למעלה מעשור מעת אישורן.

– דמי “כופר החניה” שהועדה המקומית לתכנון ובנייה גובה נמוכים, אינם ריאליים ואינם מעודכנים.

– העירייה משתמשת בכספי קרנות החניה למטרות החורגות מייעודן. אין מדובר בסכומים פעוטים – יתרות הכספים בקרנות החניה הסתכמו בפברואר 2006 בסך של כ – 77.4 מיליון שקלים חדשים.

– במקומות מסוימים, העירייה טענה כי כספי “כופר החניה” יועדו לבניית חניונים מרוחקים החורגים במידה רבה ובלתי סבירה מהתחום הקבוע בחוק. אין מדובר בחריגות קלות מהמוסכמה המקובלת של כ – 300 מטרים, אלא בחניונים המרוחקים מספר קילומטרים משימושי הקרקע שתרמו לקופותיהן של קרנות החניה.

– כאשר העירייה לא קיימה את הוראות התקנות ולא הקימה חניון מכספי “כופר החניה” תוך עשר שנים, היא לא טרחה מיוזמתה להשיב את כספי “כופר החניה” לאזרחים. מבקר המדינה מצא כי עד מועד הביקורת במאי 2006, העירייה לא קיימה התחייבויות לספק 1,447 מקומות חניה לתושבים ששילמו “כופר חניה”, שבגינם שולמו כ – 19.1 מיליון שקלים חדשים.

– כאשר העירייה נתבעה להחזיר את כספי “כופר החניה”, היא נהגה להתמקח עם התובעים ולא השיבה את הכספים על פי קריטריונים אחידים, המתחייבים מכללי מנהל ציבורי תקין.

סיכומו של דבר, מדו”ח מבקר המדינה עולה כי עיריית תל אביב יפו אינה מקיימת את הוראות התקנות, ואינה מקימה די חניונים מבוזרים ברחבי העיר. הביקורת על העירייה מבוססת על חריגה מנורמות שנקבעו בתקנות ממלכתיות, עוד לפני המחקר האחרון, שהמליץ על הקמת חניונים סמוכים לבתי התושבים. בנוסף יש לציין כי מגבלות תקציביות אינן צוואר הבקבוק העיקרי המונע הקמת חניונים מבוזרים. מדו”ח מבקר המדינה עולה שבידי העירייה הופקד סכום שהצטבר מעל 77 מיליון שקלים חדשים שייעודו למטרה של הקמת חניונים, וכי סכום זה לא נוצל באופן נמרץ. אם לא די בקרנות החניה, ובכספי הארנונה הכללית, ראוי לציין שפקחי החנייה של העירייה הם מקור גבייה מכובד – יעד ההכנסות של עיריית תל אביב יפו מדו”חות חנייה בשנת 2005 היה 78 מיליון שקלים חדשים.

לפי הכלל “הווה דן כל אדם לכף זכות”, (משנה, אבות, פרק א’, ו’), ראוי לומר להגנתה של עיריית תל אביב יפו, כי הפרת חובותיה החוקיות של העירייה כלפי משלמי “כופר החניה” אינה נובעת רק ממנהל לא תקין, אלא לעיתים משום שכללי המנהל התקינים מקשים על העירייה לקיים חובותיה. כדי שהעירייה תוכל לבנות חניונים חדשים בפיזור גבוה לא די ברצון טוב, ואף לא בקיומה של חובה חוקית עקרונית, נדרשים תנאים נוספים. בין התנאים הבסיסיים ניתן למנות את התנאים הבאים:

– על העירייה להיות בעלים של שטחי קרקע הראויים להקמת חניונים מבוזרים במקומות הנדרשים.

– נדרשים מקורות תקציביים נכבדים, לרכישת זכויות קרקע לרכישת שטחים ולהקמת החניונים, החל משלב הייזום והתכנון וכלה בשלב חנוכת החניונים.

– חניון יכול להיות מוקם במקום בו אין מגבלות הנדסיות או סביבתיות, המונעות או שוללות את הקמתו.

– על העירייה לערוך תוכניות ולעבור את המשוכות הקבועות בהליכי התכנון והבנייה הקבועים בחוק. במסגרת הליכי התכנון העירייה נתקלת בהתנגדויות חוקיות שונות לתוכניות שהיא יוזמת, שחלקן מסכל את התוכניות וחלקן מעכב את מימושן.

חניונים תת-קרקעיים בתל אביב יפו

נתמקד בתנאי הבסיסי הראשון  – בעלות על שטחי קרקע הראויים להקמת חניונים מבוזרים. קיומו של תנאי זה אינו פשוט כלל ועיקר, הן משום שמלאי המגרשים הריקים והזמינים המפוזרים ברחבי העיר ומצויים בבעלות העירייה מוגבל, והן משום שחלקות קרקע פנויות בתל אביב יפו הבנויה הן מוצר במחסור שמחיריו מאמירים. מטבע הדברים קל יותר לשפר את הניצול של מלאי המגרשים המצויים בבעלות העירייה לפני רכישתם והכשרתם של שטחי חניונים חדשים. עיריית תל אביב יפו גילתה בנושא פיתוח החניונים רעיונות יצירתיים מגוונים, עד כדי כך שרבים מתושבי העיר מתנגדים למגמה היצירתית, הבאה לידי ביטוי בתוכניות פיתוח חניונים תת קרקעיים תחת ככרות העיר, גניה הציבוריים, מוסדותיה הציבוריים, ואפילו תחת מוסדות חינוך ומרכזים קהילתיים עירוניים.

מלבד פיתוח חניונים עירוניים, היצע מקומות החניה בתל אביב יפו גדל בין השאר כתוצאה מהטלת חובה על חלק מיזמי הנדל”ן הפרטיים לפתור תעוקות חניה אזוריות במסגרת פיתוח קרקעות. תרומה נוספת אך פחותה לבעיות החניה נובעת מניצול מגרשים פרטיים ריקים, שנעשה בהם שימוש לחניונים על פי חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), תשמ”ז – 1987.

התופעה הבולטת בשנים האחרונות, עם הביקוש הגובר למקומות חניה והגדלת תקני החניה המקובלים, היא גידול מרשים במספר החניונים התת-קרקעיים הפזורים בעיר. חניונים אלו – שחלקם מוגבל לשימוש פרטי וחלקם פתוח לציבור תמורת תשלום – סופגים חלק ניכר מכלי הרכב הרבים הנוהרים מידי יום לאזורים הגדושים, הצפופים, המבוקשים והיקרים יותר של תל אביב יפו.

מצאי מקומות החניה בחניונים התת-קרקעיים העומדים לרשות ציבור התושבים והאורחים בתל אביב יפו מפורט באתר מערכת המפות של עיריית תל אביב יפו, המספק מידע שקוף לכל דיכפין. ממערכת זו לוקטו נתונים של 23 חניונים תת-קרקעיים בעלי קיבולת משמעותית הפתוחים לציבור, ומספר מקומות החניה הקיימים בהם:

שם החניון              מספר מקומות חניה

1  חניון “קניון אביב”           1,509

2  חניון “מגדלי זיו”            1,247

3  חניון “השקם”               541

4  חניון “מגדל האופרה”     298

5  חניון “ככר אתרים”         610

6  חניון “מרכז ויצמן”          2,300

7  חניון “בית אסיה”           307

8  חניון “גן העיר”              1,006

9  חניון “בית קליפורניה”    170

10  חניון “מרכז עזריאלי”   3,017

11  חניון “בית אליהו”         177

12  חניון “תל נורדאו”        173

13  חניון “מלון שרתון”       142

14  חניון “דיזנגוף סנטר”   876

15  חניון “גולדה”             1,022

16  חניון “המגדל”            300

17  חניון “בית ציון”            167

18  חניון “מגדל לוינשטיין”  398

19  חניון “מרכזים”            148

20  חניון “בתי המשפט, רחוב שוקן”    378

21  חניון “בית הטקסטיל”   170

22  חניון “מלון דן פנורמה”  232

סך הכל:                           15,188

מספר מקומות החניה המוסדרת, (“צביעת כחול-לבן”), בשולי הרחובות בתל אביב הוא בסך הכל כ – 32,000, ומכאן שהחניונים התחתיים בתל אביב יפו מוסיפים לנתון זה היצע מרשים ביותר. בתקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה), התשמ”ג – 1983 הוגדר “מקום חניה” כך: “שטח המיועד לחניית כלי רכב אחד, הכולל הן את שטח משבצת החניה והן את שטח התימרון לכניסה ויציאה, כפי שנקבע בתכנית המציגה את סידור מקומות החניה ובהעדר תכנית כאמור – שטח של 25 מ”ר לרכב פרטי, 60 מ”ר למשאית ו – 100 מ”ר לאוטובוס.” על סמך תקנות אלו ניתן להסתמך על ההנחה ששטחו של מקום חניה תקני בחניון הוא 25 מטרים רבועים ואורכו 5 מטרים.

על פי נתונים אלו, השטח המצטבר של 15,729 מקומות החניה התת קרקעיים שנמנו לעיל הוא כ – 380 דונם, והאורך המצטבר של מקומות החניה – אילו נמתחו בזה אחר זה – הוא כ 76 קילומטרים. בהתחשב בכך שרוב הפעילות בתל אביב יפו מבוצעת בתוך משבצת של כ – 5 קמ”ר, הרי שבמקום לחפור חניונים תת קרקעיים מתחת לכיכרות, הגנים והבניינים של תל אביב יפו, ניתן היה למתוח רשת שתי וערב של צירי תנועה תת-קרקעית, שהייתה יכולה לשמש רכבת תחתית. עתודות הנדל”ן הגדולות ביותר המצויות בהנהלת העירייה נכללות במרחב הציבורי הכלול ברחובות הערים, כלומר הקרקע הציבורית עליה סלולים הכבישים והמדרכות. קרקעות אלו רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם העירייה והיא זו שמנהלת ומפתחת אותן לטובת הציבור. מכיוון שתל אביב יפו בעלת ניסיון רב בהקמת חניונים תת קרקעיים, ניסיון רב בקושי לגבש הסכמה להקמת רכבת תחתית בעיר, ומכיוון שאין בידי העירייה מלאי זמין של קרקעות פנויות להקמת חניונים, החלופה הבאה הראויה לשיקול דעת היא הקמת החניונים העתידיים מתחת לכבישים ולמדרכות העיר. מטבע מבנה רחובות העיר, חניונים תחת הכבישים והמדרכות יהיו צרים ומוארכים, ולכן הם יוכלו להתפזר במקומות שונים ולשרת את החונים בחניה קרובה ליעדיהם. אם חניונים מסוג זה יבנו תוך מחשבה קדימה, ניתן יהיה בעתיד לשרשר אותם זה לזה ולהסב אותם מחניונים המשרתים כלי רכב בטלים לצנרת דינמית המשרתת רכבת תחתית.

מקורות וחומר לעיון:

[1] יום עיון: “חניה בתל אביב: המחיר האמיתי”

[2] דו”ח מבקר המדינה בעניין החנייה בתל אביב.

[3] מערכת המפות של עיריית תל אביב יפו.

Leave a Reply