איזונים ובלמים – תרתי משמע

תכנון שימושי קרקע מאוזן ומעורב כמונע שימוש עודף בבלמי רכב.

מרכז הכובד של העומס השגרתי המוטל על הדרכים אינו נובע ממשקלם היחסי של נסיעות טיילים או משוטטים, אינו נובע מביקורים חברתיים, ואף לא מנסיעות עסקים. החלק הארי של עומסי התנועה מאופיין כתנועת יוממים הנוסעים באורח שגרתי מבתיהם לעמל יומם בשחרו של יום, וממקומות עבודה לאזורי מגורים בין שעות המנחה לערבית. מכאן כי מתן מענה תכנוני לנסיעות היוממים יהיה בעל השפעה משמעותית שבכוחה לצמצם ולווסת את העומס בדרכים. ככל שהמרחקים בין בתיהם של יותר עובדים לבין מקומות עבודתם יהיו קצרים יותר, יקטן העומס הרובץ על תשתיות הדרכים, וככל שחלוקת כיווני הנסיעה תהיה מאוזנת יותר במרחב ובזמן, העומס יווסת.

כדי לגרום להגברת הקרבה בין מקומות מגורים למקומות תעסוקה ולויסות כיווני התנועה, נדרש ליישם שני עקרונות תכנון:

א. תכנון המאזן בין שימושי קרקע שונים, כלומר תכנון השומר על יחס הולם בין השטחים התפוסים על ידי אזורי מגורים לאלו התפוסים על ידי אזורי תעסוקה, ברמות התכנון המרחביות השונות. ככל שיתקיימו פיזור וחלוקה מאוזנים יותר, כך תהיינה יותר הזדמנויות לעובדים בעלי עיסוקים, כישורים ומיומנויות מגוונות למצוא מקומות  מגורים הולמים סמוך למקומות עבודתם, או מקומות עבודה הולמים סמוך למקום מגוריהם. מנגד למעסיקים תהיינה יותר הזדמנויות למצוא עובדים בעלי תכונות ההולמות את דרישותיהם, אשר מתגוררים בסמוך למקומות העבודה.

ב. תכנון המתיר שימושי קרקע מעורבים. ככל ששימושי הקרקע יהיו מעורבים ונעדרי גבולות ואבחנות אזוריות, כך תגדל הקרבה, הפיזור וההטמעה בין אזורי מגורים לאזורי תעסוקה.

במדינת ישראל, בדומה למקומות רבים אחרים בעולם, עקרונות התכנון המפורטים לעיל בדרך כלל אינם מיושמים. אדרבא, מיושמים עקרונות תכנון מנוגדים. תורת התכנון העירוני זכתה להשתכלל בעקבות המהפכה התעשייתית. העיר התעשייתית ההיסטורית משכה מהגרים רבים מאזורים כפריים שחיפשו פרנסה והשכלה, הקרקעות בה התייקרו ועמם עלתה צפיפות המגורים. שילוב של צפיפות ותנאי סניטציה ירודים היו בסיס להתפשטות מחלות ומגיפות. התעשיות המסורתיות שהוקמו בערים, תרמו את חלקם לאיכות חיים עירונית ירודה במטרדים של עשן, רעש וריחות רעים. הפגיעות המצטברות באיכות הסביבה העירונית הנביטו את חוקי התכנון ובנייה וחוקי מניעת המפגעים, שקבעו, בין השאר, רמות ראויות של צפיפות מגורים, תנאים למרחקים בין בתים, הוראות בדבר קיומם של חללים ושטחים פתוחים, וכללים בדבר קביעה ותיחום של ייעודים שונים ומובחנים של שימושי קרקע בעלי רמות איכות סביבה שונות. אזורים בעלי אופי שונה הופרדו והורחקו זה מזה, ובעיקר נשמר משטר של חיץ בין אזורי מגורים שלווים, שקטים ונקיים יחסית, לבין אזורי תעשייה או מסחר סואנים ומזוהמים יחסית. הסיבולת של אזורי תעשייה לרמות זיהום, רעש וריחות הייתה נמוכה יותר, הן במציאות והן בתקנים החוקיים.

עקרונות התכנון העירוני המסורתיים השתרשו והם נהוגים עד היום, למרות שבעקבות שינוי הזמנים והנסיבות וכניסתו של עידן מהפכת המידע חלקם הפך לאנכרוניסטי ולראוי לעיון מחדש ולעדכון.

תכנון השומר על יחס מאוזן בין נפח מגורים לנפח תעסוקה

לפי נתונים רשמיים, (המעודכנים לשנת 2002), במדינת ישראל היו בסך הכל 1,174 קילומטרים רבועים בנויים, המהווים 5.3% משטח המדינה. לפי דו”ח “התפלגות השטח הבנוי לפי שימושי קרקע” המפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, (מעודכן, כאמור, לשנת 2002), התפלגות שימושי השטח הבנוי ברחבי המדינה הייתה כזו: מגורים – 52.7%, שטחים ציבוריים ואחרים – 29%, תעשיות ותשתיות – 25.9%, מבנים חקלאיים – 13.6%, חינוך והשכלה – 2.3%, תרבות ופנאי – 1.4%, ומסחר – 1.1%.

ניתן להניח כי החלוקה היחסית המצטברת של שימושי הקרקע הבנויים ברחבי כל המדינה משקפת איזון כללי סביר בין השימושים השונים. לפי הנחה זו, אם בכל אחד מהמרחבים הגיאוגרפיים השונים במדינה היה נשמר האיזון הכללי באופן שוויוני, ניתן היה לחסוך נסיעות רבות בין אזורים בהם קיים עודף שטחי מגורים לבין אזורים בהם קיים עודף בשטחי תעסוקה. מדו”ח “נתונים מסכמים לפי רשות מקומית – שטחים, אחוזים וצפיפות” עולה כי ברמה המקומית בדרך כלל לא התקיים איזון בין קרקע המשמשת למגורים לקרקע המשמשת לתעסוקה, כפי שיודגם:

* בכלל המדינה שטחי המסחר הבנויים היוו בסך הכל 2.1% משטחי המגורים הבנויים. ברשויות המקומיות השונות יחס זה לא נשמר. במדינת ישראל קיימות רשויות מקומיות רבות בהן אין כמעט שטחי מסחר – לדוגמא, בירוחם שטחי המסחר אפסיים, בגני תקווה הם 2 פרומיל משטחי המגורים, בבאר שבע הם 4 פרומיל, באבן יהודה וראש העין, שטחי המסחר מהווים כ – 5 פרומיל, ובירושלים כ – 8 פרומיל בלבד. מידת האיזון הארצית בין שטחי מסחר לשטחי מגורים מתקיימת בכרמיאל ובנתניה. יחס גבוה של שטחי מסחר קיים בפתח תקווה – 7.1%, בחיפה – 8.8%, והשיא נמצא בעיר תל אביב יפו, ששטחי המסחר שבה מהווים 10.2% משטחי המגורים. ברמת גן, הסמוכה לתל אביב, שטחי המסחר מהווים רק 1.3% משטחי המגורים, בהרצליה – 1.2% ובגבעתיים 5 פרומיל בלבד.

* בכלל המדינה השטחים המשמשים לתעשייה היוו בסך הכל 49.1% משטחי המגורים. באום אל פאחם רק 1.6% משטחי המגורים שימשו לתעשייה, בתל אביב יפו, שהתברכה בשטחי מסחר, רק 12.5%, ברחובות – 13.8% ובירושלים – 15.3%. מנגד, מלבד רשויות מקומיות שהן אזורי תעשייה טהורים כמו רמת חובב בדרום ותפן בגליל, קיימות רשויות עתירות תעשייה. בין אלו ניתן למנות את ירוחם, שם 192.9% מהשטחים למגורים משמשים לתעשייה, באשדוד – 113.8%, במגדל העמק – 82.1%, בבאר שבע – 61.9% ובחיפה, שטחי התעשייה מהווים  61.2% משטחי המגורים.

* בכלל המדינה השטחים המשמשים לתעשייה ולמסחר היוו 51.2% משטחי המגורים. בגושי ההתיישבות ניתן לזהות את “פרברי השינה”, בהם חלקם של שטחי התעשייה והמסחר נמוכים. בגוש דן ניתן למנות את גבעת שמואל, שבה רק 4% מהקרקעות שמשו לתעשייה ולמסחר, את גבעתיים – 4.4%, או רמת גן – 5.6%. באזור ירושלים, במבשרת ציון רק 4.2% מהקרקעות ששימשו למגורים שימשו לתעשייה ומסחר. מנגד, באזור חיפה והקריות קיים יחס גבוה של שטחי תעשייה ומסחר – בחיפה הקרקעות המשמעות לתעשייה ולמסחר היוו 70.7% מהקרקעות המשמשות למגורים, אך גם בפרבריה נשמר יחס גבוה – בקריית אתא – 50.4%, בטירת הכרמל – 114.2% ובנשר 117%.

תכנון השומר על שימושים מעורבים

לפי “דו”ח מועסקים ושכירים לפי משלח יד” שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומעודכן לשנת 2006, היו במדינת ישראל באותה שנה 2,573,600 מועסקים. המועסקים הורכבו מקבוצות תעסוקה שונות: 358,000 מועסקים סווגו כ-“בעלי משלח יד אקדמי”. סיווג זה כולל, בין השאר, ביולוגים, כימאים, פיזיקאים, מהנדסים, אדריכלים, רופאים, רוקחים, עורכי דין וכלכלנים. 402,300 מועסקים סווגו כ-“בעלי מקצועות חופשיים וטכניים”. סיווג זה כולל, בין השאר, הנדסאים וטכנאים בתחומי מדעי הטבע, הנדסה אזרחית, חשמל, אלקטרוניקה, מכונות או מחשבים, עובדי מעבדות רפואיות, עובדי הוראה, או עיתונאים ומבקרי חשבונות. 156,200 מועסקים סווגו כ-“מנהלים”. 407,800 מועסקים סווגו כ-“עובדי פקידות”. סווג זה כולל, בין השאר, פקידי מיסוי, פקידי בנקים ודואר, קופאים ומחסנאים. 513,900 מועסקים סווגו כ-“סוכנים, עובדי מכירות ועובדי שירותים”. סיווג זה כולל, בין השאר, סוכני שירותים פיננסים ועסקים, סוכני מסחר, זבנים, דוגמנים, מורי דרך, דיילים, מטפלים ועובדי ביטחון. 32,900 מועסקים סווגו כ-“עובדים מקצועיים בחקלאות”. 466,700 מועסקים סווגו כ-“עובדים מקצועיים בתעשייה, בבינוי ועובדים מקצועיים אחרים.” סיווג זה כולל, בין השאר, מעבדי מתכת, פחחים, רתכים, מסגרים, מכונאים, חשמלאים, אלקטרונאים, צורפים, יהלומנים, מפעילי ציוד חפירה וסלילה, כורים, בנאים, צבעים, חייטים, יצרני נעליים, עובדי דפוס, מעבדי קרמיקה, נהגים, עובדי אריזה וכיוצא בכך. 205,900 מועסקים סווגו כ-“עובדים בלתי מקצועיים”. סיווג זה כולל רוכלים, עובדי ניקיון ומטבח, שומרים, שליחים, סבלים ועובדי קטיף. 29,800 מועסקים סווגו כ-“לא ידוע”.

עיון בסיווגים המפורטים לעיל מעלה כי בשנת 2006 רק 466,700 מבין כלל המועסקים במשק נכללו בקבוצת העובדים הכוללת את עובדי התעשיות המסורתיות. אם ננפה מקבוצה זו את אלו שאינם עובדים בתעשייה טהורה, ובהם את עובדי בניין, הסיידים, השרברבים והנהגים, יסתבר כי במדינת ישראל הועסקו במלאכות של התעשיות המסורתיות בשנת 2006 בסך הכל 283,000 מועסקים, המהווים כ – 11% מכלל המועסקים במשק.

מדו”ח רב שנתי של ניתוח משלחי יד עולה כי בעשור האחרון בלבד פחת חלקם היחסי של העובדים המקצועיים בתעשייה, בבינוי ואחרים מ – 24.4% לשיעור של 18.4% בלבד. חוקי תכנון ובנייה שהתגבשו בתקופה שבה התעשיות המסורתיות והחקלאות היו מרכיבי התעסוקה העיקריים אינם הולמים עידן שבו רק כעשירית מהמועסקים במשק עוסקים בתעשיות מסורתיות.

סיכום

חלק מחוסר האיזון וההפרדה הקיימים בשימושי קרקע בישראל הוא טבעי, כמו התפתחות מוגברת של תעשיות באזור מפרץ ונמל חיפה, או תעשיות כימיות באזור הנגב וים המלח. חלק אחר מחוסר האיזון הוא תוצאה של התנהגות שוק טבעית שיצרה מרכזי עסקים ראשיים מנימוקים של יתרונות לגודל ושילוב בין עסקים שונים. יחד עם זאת, חלק מכובד מחוסר האיזון בשימושי הקרקע נובע מהוראות תכנון ובנייה מלאכותיות או אנאכרוניסטיות. בעידן הנוכחי אין כל מניעה ליצור פסיפסים עשירים של שימושי קרקע – ניתן לשכן את מרבית המבנים של תעשיות טכנולוגיות העילית סמוך למבני מגורים, ובודאי שאין מניעה להסמיך מבנים בהם מועסקים בעלי משלחי יד אקדמיים, מקצועות חופשיים וטכניים או פקידותיים למבני מגורים. מרבית העיסוקים המודרניים אינם יוצרים, כבעבר, מטרדים של רעש, ריחות או אויר מזוהם, והמטרדים העיקריים שהם יוצרים בסביבתם הם נגזרות של תנועה מנועית צפופה ובעיות חניה. ניתן לחסוך חלק ניכר מתנועת היוממים על דרכי הארץ ואת המטרדים הנלווים אליהם, על ידי שינוי נורמות מקובלות, תכנון מאוזן יותר של שימושי קרקע והקלה על ייעודי קרקע מעורבים. איזון כזה יכול לקצר מרחקי נסיעה, לווסת בין כיווני נסיעה מנוגדים או לווסת בין עודף מקומות חניה באזורי מגורים בשעות העבודה לבין עודף מקומות חניה מחוץ לשעות העבודה באזורי תעסוקה.

מקורות וחומר לעיון:

מערכת מיפוי וניתוח אזורי

דו”ח מועסקים ושכירים לפי משלח יד

משלחי יד – רב שנתי

התפלגות השטח הבנוי לפי שימושי הקרקע

נתונים מסכמים לפי רשות מקומית – שטחים, אחוזים, וצפיפות

Leave a Reply