חניה והעיר הגדולה

הרהורים על בעיות החניה בתל אביב יפו.

בעיית המחסור במקומות חניה, היקפה ועומקה

המחסור במקומות חניה בתל אביב יפו הוא בעיה מחריפה המטרידה רבים מתושבי העיר ואורחיה, ומכאן גם את פרנסי העיר. רבים מתושבי העיר מתקשים למצוא מקום חניה סמוך לבתי מגוריהם, עובדים המבקשים לחנות באופן קבוע או זמני סמוך למקום עבודתם אינם מצליחים לאכן משבצת חניה ריקה במרחק או בעלות סבירים, ספקי שירותים ומצרכים המבקשים לשרת את תושבי העיר ולציית לחוקי החניה נדרשים להוביל מטענים שונים מרחקים ארוכים, ומבקרים החפצים לבלות בעיר נדים בין מקומות תרבות ובידור לחניונים מרוחקים. בזבוז זמן בחיפוש אחר משבצת חניה פנויה וכיתות רגליים, גורמים להכבדה על החיים בעיר ולפגיעה בכוח המשיכה שלה.

העיר תל אביב היא עיר צעירה יחסית שתחגוג בקרוב 100 שנה ומרבית רחובותיה תוכננו תוך מודעות לצורך בחניות שוליים. בעיר תל אביב יש כ – 400,000 מקומות חניה בחניונים פרטיים, וציבוריים ובשולי הרחובות, ונכנסים אליה מידי יממה כ – 500,000 כלי רכב. אזורים רבים בעיר מצליחים לספוג את כלי הרכב המצויים בהם ואת אלו הנכנסים לתחומם, כשהם מספקים מקומות חניה זמינים במרחקים סבירים משימושי הקרקע המשרתים אותם, במשך רוב שעות היממה. בעיות החניה בתל אביב ממוקדות באזורים מסוימים ובשעות מסוימות, בעיקר במרכז העיר הותיק. במרכז תל אביב קיימים אזורים שתוכננו בעבר כשהם כוללים קיבולת נאה של חניות שוליים לעגלות סוסים ולכלי רכב, אך לא כזו הנדרשת בעידן הנוכחי. באזורים מסוימים נפח כלי הרכב של דיירי הרחובות עולה על קיבולת החניה הנמצאת בהם, ובאזורים אחרים קיבולת החניה מספקת את הדיירים הסמוכים, אך לא את נפח ביקושי החניה לשימושי התעסוקה או של אורחים המבקשים לשהות בעיר.

האם יש לציבור זכות קנויה לחניה ברחובותיה של עיר?

לפני שבוחנים קובלנות על מחסור במקומות חניה, חשוב להבין האם טרוניות אלו מוצדקות, ועד כמה הן מוצדקות. ראשית יש להבחין בין זכויות קנייניות לבין זכויות הנובעות מתוכניות בניין ערים. למי שיש חניה צמודה הרשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין יש זכות קניינית מלאה במשבצת חניה מוגדרת, לבעל דירה בבית משותף עשויה להיות זכות מוגדרת בחניה לא צמודה מכוח הסדרי שיתוף בזמן או במרחב, או זכות לשימוש לא ייחודי בחלק ממגרש חניה משותף על בסיס כל הקודם זוכה. אך האם לתושב או אורח בעיר יש זכות קנויה לחנות בשולי הרחובות הציבוריים, סמוך לביתו, למקום עבודתו, או למסעדה החביבה עליו? הנחת יסוד היא שתוכניות בניין ערים הן עניין ציבורי ושלטוני שניתן וצריך להשתנות לפי עניינו של הציבור ולאיש אין זכות קנויה בשימור מצב תכנוני מסוים. יחד עם זאת, חוקי תכנון ובנייה מכירים בזכויותיהם של בעלי קרקעות הנמצאות בתחומי תוכניות או גובלות עמם לשמירה על ציפיות הנובעות מתוכניות בניין עיר. לכן כאשר מבקשים לשנות תוכניות והשינוי משפיע לרעה על בעלי קרקע מסוימים, הם רשאים להתנגד לתוכניות ולעיתים לזכות בפיצויים כאשר שינויי תכנון פוגעים לרעה במצבם הקיים.

מכאן נובעת המסקנה, כי למי שיש משבצת קרקע פרטית המיועדת לחניה יש זכות קנויה למקום חניה, ואם מישהו יבקש להסיג את גבולות קניינו הוא זכאי לא רק להתרעם, אלא לפנות לבית משפט כדי להגן על זכויותיו. אך למרבית אזרחי המדינה או תושבי העיר אין זכות קנויה לחנייה בשולי הכבישים הציבוריים, והתרעומת שלהם יכולה להתרכז בביקורת ציבורית על פרנסי העיר שאינם משכילים ליצור תכנון מאוזן בין שימושי קרקע לבין מצאי מקומות החניה הסמוך להם. מצבם של תושבי רחובות שחסרים בהם מקומות חניה עשוי להיות מיוחד. בעלי דירות או עסקים שרכשו בעבר נכסים על סמך הציפיות כי לצד נכסיהם קיים מצאי סביר של מקומות חניה שישרתו אותם ואת אורחיהם, זכאים להתנגד לשינוי תוכניות המרעים את ציפיותיהם, ולעתים אף לזכות בפיצויים על שינוי תוכניות המרע את מצבם. זכותם למקומות חניה סמוך לנכסיהם אינה חזקה כזכותם הקניינית של בעלי החניות הפרטיות, אך היא קיימת.

הליכי כרסום איטיים מול פגיעות מזוהות

המחסור במקומות חניה באזורים מסוימים נוצר בתהליכי כרסום איטיים, המתרחשים באופן טבעי עם שינוי העתים. כשם שבאופן טבעי אזורים מסוימים בערים נפגעים על ידי שיני זמן בתהליכי שיתוך והתפוררות, כך הם נפגעים כתוצאה מהתיישנות התכנון. כאשר כמות כלי הרכב המצטברת בשכונה ותיקה עולה עם עלייה כללית ברמת החיים, או שינוי סגנון החיים, ונוצר בתהליך מתמשך מחסור במקומות חניה מקומיים, הרי נוצרת בעיה הדומה לתהליכי הכרסום של הגשמים והרוחות במבנים מתיישנים.

המענה הקהילתי לשחיקה ארוכת טווח של תוכניות ותיקות שהמציאות טופחת על פניהן, עשוי להיות התאמות טבעיות מעשיות, או תוכניות לטווח הבינוני והארוך כתוצאה מיוזמות המזהות בעיות נתונות ומצליחות לגבש הסכמה קהילתית למימוש פתרונות. מענה למחסור במקומות חניה שנוצר בתהליכי התיישנות עירונית עשוי להיות במספר מישורים, ובהם אקלום והסתגלות של התושבים והאורחים לכרסום באיכות התשתיות, דילול שימושי קרקע, חילופי תושבים והסבה של שימושי קרקע ההולמים את ההתיישנות האזורית, או עריכת תוכניות חדשות וביצוע שיפוצים ושיפורים המספקים מענה לבעיות.

בתהליכי התיישנות טבעיים וארוכי טווח, אזורים עירוניים שהתשתיות בהם אינן מדביקות מציאות משתנה, מניעים הגירה של תושבים לאזורים חדשים. הגירת תושבים שאינם מרוצים מהתיישנותם של אזורים עירונים, עלולה להאיץ ירידת ערך קרקעות באזורים מתיישנים ולגרום לחילופי אוכלוסיות ולכניסה מואצת של קבוצות אוכלוסייה שדרגת מצבם האישי, החברתי והכלכלי נמוכה יותר. קבוצות אוכלוסייה חלשות מתקשות בדרך כלל לגבש התארגנות קהילתית לשיפור הסביבה הסמוכה לאזור מגוריהם, וכך הכרסום האזורי מואץ. מנגד, תושבים שאמצעיהם הכלכליים מוגבלים יותר נוטים להחזיק פחות כלי רכב פרטיים במשקי הבית, סגנון חייהם הולם אזורים בהם קיים מחסור במקומות חניה ונוצרת הסתגלות והתאמה טבעית בין רמת התשתיות לסגנון החיים.

ניתן להתמודד עם שחיקת תשתיות על ידי התארגנות קהילתית לתחזוקה ושיפור השטחים הציבוריים, ובהם הרחבת נפח מקומות החניה, במטרה לשמור על הקיים או לשפר אותו ולהתאימו למציאות המשתנה. תוכניות קהילתיות יכולות לכוון לפתרונות שונים, ובהם, הגדלת מצאי מקומות חניה בשטחים ציבוריים קיימים ובמפלסים שונים, תוכניות לשיפור התחבורה הציבורית, או תוכניות לעידוד תחבורה צמומה או דו-גלגלית והליכה ברגל.

תהליכי שחיקה טבעיים של התאמת מצאי מקומות חניה למציאות משתנה הם איטיים וקשה לזהותם ברגע או במקום נתון ולטפל בהם, אך קיימות פגיעות מזוהות שניתן להגדיר אותן ולטפל בהן. לדוגמא, כאשר בשכונת מגורים נתונה מבקשים להקים מבנה מגורים או עסקים חדש המפר את האיזון החדש, ניתן להתנגד להקמה, או לדרוש כי כתנאי לאישור שינוי כלשהו יינתן מענה להפרת האיזון הקיים, או לשיפורו. לדוגמא, אם מבנה חדש בשכונה קיימת עשוי לחולל תנועה חדשה שתמתח את קיבולת הרחובות ואת נפח מקומות החניה מעבר להיצע הקיים, יש לדרוש מכל מי שמבקש לשנות את מצב התכנון הקיים לספק מענה לבעיות הצפויות שהוא עתיד לחולל. מובן, כי אין משמעות הדבר שיש להטיל על כל מי שמבקש לערוך שינוי תכנוני באזור נתון לפתור את כל פגעי העבר, שכן דרישות מסוג זה יסכלו סיכויים להתחדשות עירונית והן עלולות לגרום לקיפאון, או התנוונות.

שיטת התמריצים הכלכליים וחסרונותיה

השיטה הבולטת שהונהגה על ידי פרנסי הערים בישראל כפתרון קצר טווח להקל על המחסור במקומות חניה, היא שיטת התמריצים הכלכליים. שיטה זו באה לידי ביטוי באופן מעשי באמצעות צביעת שולי מדרכות בצבעי כחול-לבן, שמשמעותה חובת תשלום של החונים במקומות המסומנים. אמצעי התשלום משתכללים כל העת והם כוללים כרטיסי חניה שונים, כרטיסים אלקטרוניים ותשלום באמצעות טלפונים ניידים. כדי לאכוף את התשלום נדרשים מערכי ענישה, פיקוח, אכיפה וגבייה כנגד מפרי החוק שאינם מקיימים את חובת התשלום. הטענה היא כי חובת התשלום עבור חניה באזורים בהם קיים מחסור במקומות חניה, היא אמצעי מדיניות כלכלי שנועד ליצור תמריץ כלכלי שלילי לכניסת כלי רכב לאזורים בהם קיים מחסור במקומות חניה. אלא שלשיטה זו במתכונתה הנוכחית קיימות מגרעות רבות, ולכן יעילותה נמוכה, היא אינה צודקת ומעוררת תרעומת רבה.

בסיס כלכלי מעוות  – בדרך המקובלת בה פועלים שווקים חופשיים מתקיים סחר חליפין רצוני בין שני צדדים הנהנים מעסקה ההדדית, כאשר בדרך כלל צד אחד משלם כסף ומקבל כנגדו תמורה חליפית בה הוא מעוניין. בשיטת התשלום עבור מקומות חניה ציבוריים העסקה מתבצעת באופן לקוי והשוואה לעסקי החניונים הפרטיים עשויה להאיר את הטענה. מחיר כלכלי מושפע מהיחס בין הביקוש להיצע, ולכן בתל אביב ניתן למצוא קשת של מחירי החניה בחניונים פרטיים בסדרי גודל הנעים בתחום שבין 5 – 25 שקלים חדשים לשעת חניה. לא הרי הביקושים בלב תל אביב הסובל ממחסור כבד במקומות חניה לבין הביקושים במזרח העיר, או בחלקים מצפון העיר, בהם ניתן למצוא חניה בשולי מדרכות ללא תשלום. בשונה מהתנהגות השוק החופשי, תעריף החניה העירוני הוא אחיד ואינו תלוי ביחס בין הביקוש להיצע, לא במרחב העירוני ולא בזמן – בתל אביב העלות למשלמים באמצעות כרטיס חניה אלקטרוני עבור שעת חניה היא 4.7 ש”ח לאורח ו – 0.6 ש”ח לתושב העיר מחוץ לאזור מגוריו. תמחור החניה הציבורית בניתוק מערכה הכלכלי, מגביר את לחצי הביקוש על מלאי החניות הציבוריות במקומות בהם קיים מחסור מחד, ומאידך, דורש מחיר גבוה ממחיר השוק במקומות בהם לא קיים מחסור. התחושה הרווחת בקרב הציבור היא כי הכספים הנגבים על ידי הרשויות העירוניות עבור השימוש בחניות הציבורית לא משמשים להרחבת נפח מקומות החניה הנדרשים, כך שלא ניתנת תמורה הולמת לאגרות החניה.

“שיטת המקל הרך והגזר המר” –  הגבייה הציבורית עבור מקומות חניה בשולי רחובות מנומקת בשיקולי מדיניות ציבורית שמטרתם צמצום גודש כלי רכב ברחובות הערים ויצירת תמריצים למעבר לשימוש בחלופות כמו תחבורה ציבורית. שיטת התמריצים עובדת כאשר קיימים תמריצים שליליים וחיוביים, הידועים כ-“שיטת המקל והגזר”. המדיניות הציבורית אינה מקיימת תמריצים ראויים. כפי שפורט לעיל, במקומות בהם קיים מחסור במקומות חניה תעריפי החניה הציבוריים נמוכים מידי, ואילו במקומות אחרים הם גבוהים מידי. המדיניות הציבורית לא הצליחה לתמוך ביצירת תחבורה ציבורית יעילה, או תשתית ראויה לתחבורה דו-גלגלית שתשמש תמריץ חיובי לזנוח את הכניסה המייגעת והיקרה לעיר באמצעות כלי רכב פרטיים ולעבור לתחבורה ציבורית, או לתחבורה דו-גלגלית.

פגיעה בזכויות בעלי נכסים – כפי שהוסבר לעיל, לתושבי העיר אין זכויות מוקנות בחניות הציבוריות בשולי הרחובות, אך לבעלי נכסים קיימים ציפיות ועניינים הראויים להגנה בכל הנוגע למלאי מקומות החניה הסמוכים לנכסיהם. עניינים מוגנים אלו עשויים לנבוע מכללי ההגנה על ציפיות המבוססות על תוכניות בניין עיר, או מכך שבעלי נכסים גובלים ברחובות נדרשו לשלם על ידי רשויות ציבוריות היטלי פיתוח והשבחה שונים, כולל היטלי פיתוח עבור כבישים ומדרכות סמוך לנכסיהם. לאור הנחות אלו, ראוי שתינתן עדיפות לתווי חניה אזוריים – שיש להם ערך כלכלי – לפי קריטריון של בעלות על נכסים גובלים ושטח הקרקע, כמקובל לגבי תשלום ארנונה או היטלי פיתוח, ולא לפי קריטריון של מגורים ובעלות על רכב. בתל אביב הקריטריון לקבלת תו חניה אזורי הוא מגורים באזור והצגת רשיון רכב בבעלות התושב. קריטריון זה גורם לחוסר צדק, כאשר פעמים רבות העניים תומכים בעשירים. משפחה המחזיקה שני כלי רכב ויותר תהיה זכאית למספר תווי חניה ברחוב בו היא מתגוררת, אך קשיש חסר רכב, המשתמש בתחבורה ציבורית, או צעיר המשתמש באופניים לא יזכו בתו חניה, או בשווה ערך כלכלי. בעל נכס הזוכה לרשיון לפצל את דירתו, או לבנייה בצפיפות גבוהה יחסית באזור הסובל ממחסור במקומות חניה, עשוי להכביד על שכניו, משום שהצפיפות הגבוהה על נכסו תעורר ביקושים ליותר תווי חניה בהשוואה לצפיפות הנמוכה של שכניו, ומשום שתווי חניה ניתנים לגולגולת בעלת רכב ולא ליחידת קרקע. עסק המושך לקוחות רבים מבלי לספק להם מקומות חניה, עלול להעמיס צפיפות כלי רכב על שכניו לרחוב, ולפגוע במידת ההנאה ובערכו הכלכלי של תו החניה שקיבלו.

יחס מעוות בין דמי החניה לקנסות על אי-תשלום – בחניונים פרטיים או ציבוריים בעיות הגבייה של דמי החניה זניחות, גם כאשר שיטת הגביה היא אוטומטית, כמקובל בחניונים מודרניים. בעיות הגבייה בחניונים זניחות משום שהתעריף ידוע מראש וכלי הרכב מעוכבים עד לתשלום. בחניה הציבורית בשולי הרחובות קיים יחס בלתי סביר בין הגבייה עבור החניה לבין הגבייה מפורעי החוק, למרות שתעריף החניה בדרך כלל מוזל. עיוות זה נובע משיטה לקויה. בזמן שבחניון פרטי ניתן לחנות כנגד תשלום מספר שעות נדרש, הרי בחניות בשולי מדרכות קיימת פעמים רבות מגבלה מרבית של 3 שעות חניה בכרטיס חניה מודפס או אלקטרוני. מגבלה זו גורמת לנהגים רבים להפוך למפרי חוק בשל הכבדה או שכחה לחדש את התשלום. בזמן שבחניונים גביית התשלום מבוקרת באופן שיטתי ומוחלט, הרי שבשולי הרחובות רבים מסתמכים על כך שהפיקוח על הגבייה מבוצע על ידי פקחים העוברים בזמנים אקראיים, בשעות בלתי קבועות ולא לאורך היממה ובימי שבתות וחגים. פעמים רבות אין בידי נהג אמצעי תשלום זמין עבור החניה, או שאין לו ברירה הגיונית, למשל משום שהוא פורק או מעמיס סחורה. נהגים הנתונים לאילוצים שונים נוטים ליטול סיכונים מחושבים. מכיוון ששיטת הגביה בשולי המדרכות מבוססת על עיצומים גבוהים שמטרתם להמריץ את הנהגים לא ליטול סיכונים, וכאשר הם נתפסים עליהם לשלם את הקנסות במועד, שאם לא כן יחויבו בקנסות וריביות פיגורים, נוצר מצב מעוות. נתונים רשמיים מדויקים של הכנסות העירייה מחניה ומקנסות קשה למצוא והם אינם מפורסמים באתר העירייה. הערכות, המבוססות על פרסומים חלקיים וישנים, הן כי מחלקת הפיקוח על החניה בתל אביב גובה דו”חות חניה שונים בסדר גודל המתקרב ל – 100 מיליון שקלים חדשים בשנה, על חניות שונות שלא כחוק, כולל חניה באזורים אסורים לחניה, בתחנות אוטובוסים ובמקומות המסומנים לנכים. סכומי הדו”חות המצטברים גבוהים הרבה יותר, אלא שחלק גדול מהם אינו נגבה בפועל, וחלק אחר נושא קנסות תופחים. בתל אביב קיימים 32,000 מקומות חניה המסומנים בצבעי כחול-לבן, וניתן להעריך כי אזרחים שומרי חוק המשלמים עבור החניה בשולי רחובות העיר, מכניסים לקופת העירייה סדר גודל של 20 מיליון שקלים חדשים בשנה. הדו”חות והקנסות הגבוהים גורמים לבעלי רכב רבים לנסות להתחמק מתשלומים, לנהל דיונים משפטיים מיותרים, לגיבוש הסדרי פשרה שונים עם חייבים חמקניים, ומכאן גם לפגיעה בשלטון החוק ובאמון ברשויות.

סיכומו של דבר

מצוקת החניה בערים בכלל, ובשולי רחובות באזורים מתיישנים בפרט מעוררת בעיות רבות, הנוגעות בעיקר לאלו המתגוררים או מנהלים עסקים באזורים בהם קיים מחסור במקומות חניה. התארגנויות מקומיות או אזוריות לפתרון בעיות החניה עשויות להניע פתרונות תכנון למצוקות מקומיות. שיטת התמריצים הכלכליים הנהוגה על ידי הרשויות כדי לאזן בין ההיצע והביקוש למקומות חניה רוויה בליקויים שונים הטעונים תיקון. יתכן שטיפול אזורי או שכונתי במלאי מקומות חניה הנמוך מהביקוש עשוי להוביל לפתרונות יעילים וצודקים יותר מאלו שמספק הטיפול העירוני. 

Leave a Reply