חיי האזרח של הג’יפ הצבאי

על ההשראה ההדדית בין כלי הרכב הצבאיים לכלי הרכב האזרחיים ועל תהילות חולפות.

 לידתו ודרכו של ה-“ג’יפ”

השימוש הצבאי המערכתי בכלי רכב מנועיים בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה מוגבל והתרכז בעיקר בשימוש לוגיסטי במשאיות אספקה ופינוי ייעודיות בעלות הנעה “ארבע על ארבע”. המשאיות הצבאיות היו בעלות כושר עבירות גבוה יותר מאלו האזרחיות בזכות ההנעה הקדמית והאחורית, והן ספקו לשדה הקרב צידה ותחמושת ופינו פצועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה פותח הטנק הצבאי והרכב המשוריין. למטרות סיור ופיקוד שולבו בחלק מצבאות העולם אופנועים רגילים ואופנועים בעלי “סירה”. לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים, ובעקבות עליית המתיחות בעולם, מחלקת המלחמה בממשל ארצות הברית, החלה להיערך לקראת מלחמה צפויה. כחלק מהיערכות זו צבא ארצות הברית פנה ליצרניות הרכב בארצות הברית כדי שיציעו לצבא אב טיפוס של רכב צבאי ייעודי.

בשנת 1940, לאחר שמלחמת העולם השנייה החלה, נחפז צבא ארצות הברית לפרסם מכרז ובו הגדיר את דרישותיו מהרכב הצבאי. הדרישות היו לפתח רכב שימושי, אחיד וקל בעל כושר עבירות בשטח, שיחליף את השימוש הצבאי באופנועים ותלת האופנועים. הרכב נועד למטרות סיור או פיקוד ונדרש לשאת 3 נוסעים ומטען. הדרישות הראשונות היו לפתח רכב קל, שמשקלו נטו לא יעלה על 600 קילוגרם, בעל כושר עבירות גבוה באמצעות הנעה בארבעת הגלגלים. למכרז של צבא ארצות הברית נענו 3 יצרניות רכב – “American Bantam Car Company”, “Ford Motor” ו – “Willys-Overland Motors”. הרכב של חברת “וויליס” היה הזול ביותר, אך חברת “בנטם” זכתה במכרז, משום שהייתה היחידה שהתחייבה לספק אב טיפוס תוך 49 יום ודגם ראשון תוך 75 יום. בעקבות הזכייה “בנטם” בנתה את הדגם הראשון שכונה “Blitz Buggy”. חברת “בנטם” הצליחה אמנם לבנות אב-טיפוס מוצלח, אך לא היה לה כושר ייצור ויכולת כלכלית לייצר באופן סדרתי את היקף כלי הרכב שהצבא דרש באופן דחוף. התוצאה הייתה שהצבא פנה שוב לשתי החברות שהפסידו במכרז – “וויליס” ו- “פורד” ותמך בהן כדי שישלימו את הדגמים שהוצעו על ידיהן. מכיוון שצבא ארצות הברית טען כי תוכניות הרכב הצבאי של “בנטם” הפכו לרכושו על פי המכרז, ומכיוון שכוח המיקוח של חברת “בנטם” היה חלש, לאור מצבה הכלכלי, הצבא מסר לחברות “וויליס” ו- “פורד” את תוכניות הרכב שפותחו על ידי חברת “בנטם”, כדי שישכללו אותן. תוך פחות מחודשיים הוצעו דגמים משופרים על ידי שתי החברות שהיו דומים ושילבו את היתרונות של התוכניות השונות. בלחץ הזמן, הצבא הזמין בשלב ראשון מכל אחת מהחברות 1,500 כלי רכב לבחינות שטח. האילוצים המעשיים ומבחני השטח גרמו להגדלת משקל הרכב ל – 980 קילוגרם.

המכרז של צבא ארצות הברית להספקת רכב שטח צבאי היה הורתו של הרכב הצבאי המיתולוגי – “הג’יפ”. תכונותיו של הרכב שהוצע לצבא האמריקאי על ידי חברת “וויליס” שופרו לעומת הדגמים הראשונים, הורכב בו מנוע חזק יחסית, הצללית שלו הונמכה ומחירו היה נמוך יותר לעומת זה שדרשה חברת “פורד”. בשנת 1941 חברת “וויליס” ניהלה מערכת יחסי ציבור ל-“ג’יפ” שפיתחה, ובמסגרת זו הודגם כושר העבירות של אב הטיפוס של הרכב באמצעות נסיעה על מדרגות גבעת הקפיטול בוושינגטון. בסופו של דבר, צבא ארצות הברית נכנע לאילוצי המציאות שהכתיבה המלחמה העולמית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הזמין למעלה מ – 600,000 ג’יפים. עקב לחץ הביקושים, חברת “וויליס” יצרה כ – 363,000 כלי רכב, וחברת “פורד” יצרה כ – 280,000 ג’יפים נוספים.

על מקור הכינוי “Jeep” נערכו מחקרים שונים והועלו סברות שונות. דגם הרכב הצבאי של חברת “פורד” זכה לסיומת GP, שמשמעותה הייתה ראשי התיבות “Government Passenger Car”, ומכאן נטען כי ראשי תיבות אלו הפכו לכינוי “ג’יפ”. סברה אחרת טענה כי משמעות ראשי התיבות GP הן “General Purpose”, כלומר ייעודו של הרכב היה למטרות כלליות. היה מי שקשר את הכינוי “ג’יפ” עם מונח שגור בסלנג הצבאי בארצות הברית ערב מלחמת העולם השנייה שכוון לטירון או למוצר שטרם נבחן, אשר הוצמד לרכב סמוך לאחר הצגתו לציבור.

הג’יפ הצבאי השתלב במהירות ובהצלחה בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה בחזיתות השונות, והוכיח את יעילותו כרכב שטח צבאי בשטחי המדבריות של אפריקה ובאזורים ההרריים של אירופה. הג’יפ נטל חלק במבצע פריצת בנות הברית לחופי נורמנדי, שבשר את המפלה של הצבא הנאצי, וחדר לאירופה ב – 6 ביוני 1944. הג’יפ, המעוטר בכוכב של צבא ארצות הברית ובדגלי פסים וכוכבים, נצרב בתודעה של אירופה המוכה כאחד הסמלים שבישרו את ניצחון בנות הברית על גרמניה הנאצית. הגנרל דוויט אייזנהאור מנה את הג’יפ כאחד הכלים החשובים שהכריעו את המערכה במלחמת העולם השנייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הג’יפ שרת את צבא ארצות הברית במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם, וצבאות רבים ברחבי העולם. הג’יפ השתתף בין השאר בקרבות באינדונזיה, באלג’יר, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון. בצה”ל הג’יפ הוא חייל ותיק ומעוטר מאז מלחמת השחרור. הג’יפ שימש כלי רכב ייעודי של מפקדים, של יחידות סיור, או יחידות ממוכנות, והותקנו בו כנים לסוגים שונים של נשק ייעודי קל, כמו מקלעים, מרגמות, או נשק נגד טנקים. לאורך השנים נבנו דגמים רבים של ג’יפים והוכנסו בהם שיפורים שונים, ובהם אמצעי מיגון משופרים ואמצעי חימוש מגוונים. הג’יפ הונצח בשירים עבריים, ובהם שירו של אורי אבנרי שהוקדש ליחידת הסיור של גבעתי “שועלי שמשון” – “ארבעה, ארבעה על הג’יפ הדוהר…”, ובשירו של חיים חפר “היי הג’יפ”.

הקריירה האזרחית של הג’יפ הצבאי

הג’יפ היה רכב פשוט יחסית וקל להרכבה, וסמוך לאחר הפריצה של בנות הברית לאירופה, הוקם מפעל לייצור ג’יפים בנורמנדי שבצרפת. כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, צבא ארצות הברית מצא עצמו עם מלאי ג’יפים וג’ריקנים עודפים וחברת “וויליס” נותרה עם פסי ייצור יעילים של “חיילים” טובים שלא נדרשו יותר לשרת בשדות הקרב. מחירו של ג’יפ באותה תקופה היה זול מאד, קצת מעל 300 דולר ליחידה. הג’יפ הסיר את המדים ופתח בקריירה אזרחית שנייה ומוצלחת, במסגרתה עבר גלגולים שונים שהתרחקו מכוונותיהם המקוריות של מעצביו, אך שמרו על קיומו ושרידותו בשדות הקרב המסחריים.

עודפי הג’יפים של צבא ארצות הברית נרכשו בזול על ידי סוחרים זריזים ונפוצו ברחבי העולם. אחד הבולטים שבהם היה איש עסקים פיליפיני שהחדיר ג’יפים רבים למולדתו. כלי רכב אלו הוסבו לשמש אמצעי תחבורה ציבורית נפוץ, זכו לכינוי “ג’יפני’ס”, והם משרתים את הציבור עד היום. חברת “וויליס”, שחששה כי הג’יפ יסיים חייו בעידן שלאחר המלחמה, העניקה בנדיבות רשיונות למפעלים שונים ברחבי העולם לייצר ג’יפים, ואודות לכך נבנו ברחבי העולם מפעלים שונים לייצור ג’יפים, ובהם גם בישראל. חברת “וויליס” ערכה שינויים שונים בג’יפ הצבאי כדי להתאים אותו לשוק האזרחי, והגרסא האזרחית שלו הייתה אחת החלוצות בייצור המוני של דגמי כלי רכב “ארבע על ארבע” לשימושים אזרחיים. הג’יפ הותאם לנסיעות של חקלאים וחוואים בשדות ובשטחים לא סלולים, או לשימושים של חברות הנדסה, בניין ותשתיות בשטחי בור שנועדו לפיתוח. הדגמים האזרחיים הראשונים של הג’יפ היו מרופדים יותר מהדגמים הצבאיים, העיצוב החיצוני שלהם עודן במקצת ונוספו להם דלתות אחריות ועוגנים בצד לגלגל הרזרבי.

הג’יפ הצבאי עורר לאחר מלחמת העולם השנייה השראה לחברות רכב שונות שפיתחו כלי רכב מגוונים בעלי הנעה “4 על 4” לנסיעות בשטח. הבולטות שבין חברות אלו הן החברות “לנדרובר”, “ג’נרל מוטורס”, “פורד”, “טויוטה”, “ניסאן”, “מיצובישי” ו-“סוזוקי”. דגמים שונים של רכבי שטח הותאמו לנסיעות אתגר, כמו טיולים וסיורים באזורים סלעיים, או למרוצי מדבר. הפופולריות של הג’יפ עלתה, והוא החל בשלבים מאוחרים של התפתחותו לשמש גם לנסיעות יומיומיות ושגרתיות על כבישים סלולים כשימוש עיקרי. ללא ספק חלחולו של הג’יפ הצבאי לשוק האזרחי הוסיף לשימוש בכלי רכב בכלל, ולשימוש בג’יפ בפרט, ממדים נוספים. הצלחתו של הג’יפ בשוק האזרחי הייתה מרשימה והוא הפך לכינוי כללי לרכבי שטח.

מתום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו הזיכיון לייצור הג’יפ והשימוש במותג עבר ידיים רבות. חברת “וויליס” מכרה את הזיכיון לייצור ג’יפים לחברת “קייזר” בשנת 1953. בשנת 1970 חברת “American Motors Corporation” רכשה את חברת “קייזר”, וייצרה את הג’יפ באמצעות חברת בת בשם “AM General Corportation”. בשנת 1987 יצרנית הרכב “קרייזלר” רכשה את “אמריקן מוטורס קורפוריישן” עם הזכויות לייצר את הג’יפ. בשנת 1988 חברת “קרייזלר” התאחדה עם חברת “דיימלר-בנץ” הגרמנית לחברת “דיימלר-קרייזלר”, ובשנת 2007 הועברו הזכויות בחטיבת הג’יפים של “דיימלר-קרייזלר” לחברת “Chrysler Holding LLC”

הג’יפ הצבאי הבסיסי היה בעל מנוע של כ – 2,200 סמ”ק, ובו ארבע בוכנות שהוצבו בשורה. מהירותו המרבית של הג’יפ הייתה 105 קמ”ש. הג’יפ הצבאי היה רכב קל עם אחיזת כביש נמוכה והגה רך, ולכן היה מסוכן, וגרם לתאונות דרכים רבות. הדגם הצנוע של הג’יפ הצבאי השתכלל והתפתח והפך לאחד מדגמי כלי הרכב המגוונים והפופולריים ביותר שנוצרו. החברות השונות שינו את צורותיו של הג’יפ המקורי כמעט לבלי הכר והתאימו אותו לאסטרטגיות השיווק האזרחיות והמעודכנות שלהן. רכב השטח שהוסב על ידי “וויליס” לאחר מלחמת העולם משימושים צבאים לשימושי חקלאים, סיירים או קבלני תשתית, החל לשמש לשימושים אופנתיים, מלאכותיים כסמל מעמד של בורגניים עירוניים ומתעשרים חדשים.  הג’יפ הספרטני והצנוע זכה לדגמים שונים במגוון צבעים והפך לרכב שטח ענק שזכה לכינויים  “צ’ירוקי” ו-“גרנד צ’ירוקי”, ולדגם מסורתי יותר שזכה לכינוי “רנגלר”. אנשי השיווק והמכירות החלו לכנות את הג’יפ המנופח “SUV – Sport Utility Vehicle”, ונוסף לשימושיות המקורית לה יועד, הוא הפך אמצעי להפגנת ספורטיביות, שריריות או גבריות על מדרכות הערים.

בשנת 1979 חברת “American Motors Corportation”, שהחזיקה בזיכיון לייצר את הג’יפ, החלה לפתח רכב צבאי חדש ובעל מידות שנועד לצבא ארצות הברית. רכב זה כונה “HMMWV – High Mobility Multipurpose Wheeled Vehicle”. הרכב החדש השתלב בצבא ארצות הברית, השתתף במלחמות המפרץ וכונה “Humvee”. ביקושים אזרחיים לדגם הצבאי המשופר זיכו אותו בגרסה אזרחית-מסחרית תחת השם “Hummer”, המשווקת על ידי ענק הרכב “ג’נרל מוטורס”. לאחרונה פורסם כי ג’נרל מוטורס הודיעה שבכוונתה לעיין מחדש בשיווק ה-“האמר”, ולהציע את המותג למכירה,  לאור מגמת ירידה תלולה במכירות לשוק האזרחי. יש התולים את הירידה במכירות בעליית מחירי הדלק או בהעלאת המודעות לאיכות הסביבה, אך נראה שהסברים אלו אינם משכנעים. באופן טבעי צרכן ה-“האמר” הטיפוסי הוא מי שהפרוטה מצויה בכיסו  ולא הרגישות למחירי הדלק תסיט אותו ממטרותיו. יתכן שהירידה במכירות היא עדות למגמה לפיה קולות ההגיון גוברים על קולות הרגש, וצרכני המכוניות מפנימים את העובדה כי רכב שתוכנן ליישומים צבאיים טקטיים בשדות הקרב, אינו הרכב האידיאלי לנסיעות בילוי או קניות בערים פקוקות. יתכן שבעידן שבו עולה הרגישות הסביבתית-חברתית, ניטל העוקץ מרכב שנועד בעיקר לשמש סמל מעמד ולהאדיר את המעמד החברתי של בעליו. ואולי גרסתו האזרחית המגושמת של ה-“האמר” היא קריקטורה המותחת עד אבסורד את הגרסאות עתירות הסטרואידים של הג’יפ הצנוע, שהפך מרכב לחימה אותנטי, קל, זריז ושימושי, למעטפת מנופחת ובלתי שימושית העונה בעיקר על חסכים רגשיים.

Leave a Reply