כשלסבתא אין גלגלים

על הקשיים והרגישויות המיוחדות של קשישים הנאלצים לוותר על האחיזה בהגה ומנעמי הרכב הפרטי.

החברה בת ימינו ניידת ותלויה בתחבורה מנועית, הנדרשת לכל פרט על מנת לנהל חיים מספקים ולהיות מעורב בחיי חברה וקהילה. כאשר אנשים המורגלים לעשות שימוש תדיר ושגרתי ברכב פרטי נאלצים לוותר על הנהיגה עלולים להיווצר משברים המעידים על מקומו של הרכב בחיי האדם. אחד המצבים הטבעיים הטיפוסיים בהם נוצר משבר למורגלים במנעמי הנהיגה ברכב פרטי נובע מהכורח לוותר על האחיזה בהגה עקב זקנה. כאשר קשישים מוותרים על השימוש ברכב הם מפחיתים את הפעילות מחוץ לביתם, מאבדים חלק מעצמאותם וחלקם נכנסים לדיכאון, המשפיע לרעה על מצבם המנטלי. שלילת רשיון מקשיש עלולה בנסיבות מסוימות לחרוץ את גורלו לבדידות ועריריות ומכאן לדעיכה במצבו הנפשי.

אוכלוסיית העולם הולכת ומזדקנת – בשנת 2006, 11% מאוכלוסיית העולם הייתה מעל גיל 60, ובשנת 2050 22% מאוכלוסיית העולם צפוי להיות מעל גיל 60. בשנת 2050, לראשונה בתולדות האנושות, צפויים להיות יותר זקנים מאשר צעירים שגילם נמוך מ – 14. המכון לחקר הזקנה באוניברסיטת פורטלנד חקר את הגורמים המשפיעים על קשישים להמשיך לנהוג או לוותר על רכבם הפרטי ועל הקשיים הכרוכים בכך. מחקר זה מעניין מסיבות רבות – הוא מעיד על הזיקה בין אדם לרכבו, על בחירה בין חלופות תחבורה שונות ועל הרגישויות המיוחדות של מבוגרים, כאשר הם נדרשים לבחור בין חלופות התחבורה הקיימות.

העלייה בגיל כרוכה באופן סיבתי בעלייה בשיעור המוגבלויות הפיזיות והמנטליות, וזו באה לידי ביטוי גם בהתאמה סטטיסטית. בארצות הברית שיעור בעלי מוגבלויות מעל גיל 75 הוא 53.6%, מעל גיל 65 – 41.9%,  ובקבוצות הגילאים שבין 16 ל – 64 שנים –  18.6%. תהליכי הזדקנות מלווים בירידה בכושר הפיזי והמנטלי של אדם, ובכישורים שונים, כמו כישורי חשיבה, תפיסה, קואורדינציה ומהירות תגובה, או ירידה בתפקוד החושים, כמו הראייה, או השמיעה. מחלות כרוניות שונות מחייבות אנשים מבוגרים ליטול תרופות באופן קבוע, וחלק מתרופות אלו גורם לתופעות לוואי שונות – תופעות לוואי אלו עלולות לכלול תגובות איטיות, בדומה להשפעת אלכוהול, השפעות שונות על לחץ הדם, או לתכיפות או שליטה פחותה בקצב ההפרשות מהגוף.

תהליכי הזדקנות אישיים לכל פרט ופרט, הם בדרך כלל מתרחשים כשחיקה לאורך שנים, ולעתים נובעים מהתפרצות דרמתית של מחלה, כמו אירועי לב או מוח. תהליכי השחיקה בכישוריו של האדם המבוגר ותפקודו משפיעים גם על תהליכי הויתור של אנשים מבוגרים על נהיגה, ובדרך כלל מדובר בתהליך ארוך ומדורג הנמשך מספר שנים. ההכרה במגבלות חדשות, או בהחמרתן לא גורמת למבוגרים להפסיק לנהוג באופן מוחלט ומיידי, אלא לבצע בהדרגה ויתורים ושינויים שונים בהרגלי הנהיגה. יש המגבילים את מרחקי הנסיעות שלהם, אחרים נוטים לנהוג רק במסלולים מוכרים ושגרתיים, יש הנמנעים מנהיגה בשעות החשיכה ואחרים נמנעים ככל הניתן מפניות שמאלה בצמתים ללא רמזורים. חלק מהמבוגרים שהגיעו להכרה כי עליהם להפסיק לנהוג, ממשיכים לנהוג באופן מוגבל וחריג לביצוע שליחויות או משימות שגרתיות קצרות, כמו ביצוע קניות במרכול שכונתי, בשוק עירוני, נסיעות לבית דואר סמוך, או נסיעות שלא בשעות הגודש. יש המגבילים את הנהיגה לנסיעות בעלי ערך רגשי גבוה, כמו נסיעות לביקורי נכדים או ילדים, ויש השומרים את רכבם לנסיעות הכרח או חירום.

על פי ממצאי המחקר שנחקר בפורטלנד, באופן טיפוסי נמצא כי תהליך קבלת ההחלטה לחדול מלנהוג נמשך בין שנה לארבע שנים במקביל לשינויים התנהגותיים הדרגתיים. שינויים אלו מתרחשים בדרך כלל בגילאים 75 – 80. הכרה של אדם מבוגר כי עליו להימנע מנהיגה עשויה להתקבל כהחלטה אישית עצמאית, בעקבות פניות או הפצרות של בני משפחה, חברים או קרובים, או בעקבות הנחיות של רופא מטפל או גורם מקצועי אחר.

תופעות של קשישים נרגנים אינן נדירות, אך עם הגיל והניסיון אנשים נוטים לשנות את אופיים ואורחות התנהגותם – גם כאלו שנטו להיות פזיזים או חמי מזג בצעירותם נוטים להיות בבגרותם שקולים, מרוככים ומתונים יותר. קשישים בדרך כלל מגלים אחריות ומתאימים את אופן וסגנון הנהיגה שלהם למגבלותיהם הגופניות והנפשיות כדי להקטין סיכונים לעצמם ולסביבתם, אך קיימים כאלו הממשיכים לנהוג כשהם יוצרים בנהיגתם סיכונים ומפגעים. מבוגרים נוטים להיות בעלי מודעות גבוהה לחולשותיהם הגופניות ולרגישותם הגבוהה יותר לסיכונים במקרי תאונות דרכים. מסיבה זו מבוגרים רבים נוטים לקצר את המרחקים  ואת המשך הכולל של נסיעותיהם.

בסקר טלפוני שנערך בקרב קשישים במסגרת המחקר של אוניברסיטת פורטלנד, נמצאו גורמים אופייניים שהובילו לנטייה להפסקת נהיגה, ובהם:

* עלייה בגיל ובפרט מעל גיל 80.

* נשים נטו לוותר על ההגה מהר יותר מגברים.

* אלמנים ואלמנות ויתרו על נהיגה מהר יותר מבעלי בן זוג.

* השכלה נמוכה יותר.

* בעלי הכנסה נמוכה יותר נטו לוותר מהר יותר על נהיגה, ובפרט אלו שהתקשו לממן אחזקת רכב

* מגורים בבית אבות הקלו על הויתור על רכב פרטי.

* מגורים בעיר.

* הערכה עצמית של מצב בריאותי ירוד.

* ערעור ביטחון עצמי כתוצאה ממעורבות בתאונות דרכים.

* אפשרות למצוא חלופות לניידות באמצעות תחבורה ציבורית זמינה.

* עצה של גורם מקצועי בעל סמכות, כמו רופא, לחדול מלנהוג.

* הפצרות או פניות של קרובי משפחה להפסיק לנהוג.

מנגד, אלו שנטו לדחות את הוויתור על האחיזה בהגה היו:

* בעלי דירות משלהם.

* אנשים ששמרו על אורח חיים פעיל בתעסוקה או בהתנדבות.

* מי שחשש כי לא יוכל להמשיך לעבוד או להיות פעיל בחברה בהעדר רכב פרטי.

* כאלו ששמרו על רכבם למצבי חירום או ככורח לפינוי במשברים בריאותיים.

* כאלו שלא היו בידיהם ברירות חלופות לניידות, כמו תושבים באזורים כפריים שלא התקיימו בהם שירותי תחבורה ציבורית סבירים.

* אלו שחששו מבידוד חברתי.

* אלו שלא היו להם קרובי משפחה או שכנים שיוכלו להסיע אותם.

* אלו שחשו אי נעימות כתוצאה מתלות באחרים לצורכי ניידות.

תחושות סובייקטיביות מניעות אנשים גם כאשר הן שונות מהמציאות האובייקטיבית – מבוגרים רבים חוששים לנהוג עקב אובדן הביטחון העצמי למרות שהם בעלי כישורי נהיגה מספקים. מנגד יש  החוששים כי הפסקת הנהיגה תשפיע על אורח חייהם בצורה חמורה הרבה יותר מההשפעה האמיתית והמציאותית של הפסקת הנהיגה. רבים אינם מודעים לחלופות ניידות לרכב הפרטי, כמו אמצעי תחבורה מיוחדים לקשישים או שירותי תחבורה ציבורית.

מבוגרים שנאלצו לוותר על האחיזה בהגה ולעבור בעל כורחם לשימוש בתחבורה הציבורית התוודעו ליתרונותיה של התחבורה הציבורית, אך גם לחסרונותיה. אנשים שהיו רגילים למפגשים חברתיים בסופי שבוע או בשעות הערב המאוחרות גילו כי הם אינם יכולים לסמוך על שירותי אוטובוסים בשעות אלו. קשישים המתקשים בהליכה גילו כי המרחק בין ביתם לתחנת האוטובוס מרוחק ומכביד, לאחדים הסתבר כי לוחות הזמנים של התחבורה הציבורית אינם אמינים, חלק התלונן על תדירות נמוכה של קווי אוטובוסים, או על המתנה ממושכת של מספר שעות לשירותי תחבורה מוזמנים לפי דרישה, כמו שירותי “חייג וסע”. בגילאים מבוגרים מתעורר לעיתים תדירות צורך תכוף ללכת לשירותים, על בסיס רגישות זו היו שקבלו על קושי וחשש להשתמש באוטובוסים משום שאין בהם שירותים ציבוריים.

בהתחשב ברגישויות האופייניות לאוכלוסייה מבוגרת הועלו על ידי מבוגרים הצעות שונות לשיפור הניידות ושירותי התחבורה, ובהן:

* להגדיל את השלטים בצדי הדרכים.

* לשפר את התאורה בדרכים.

* לערוך תוכניות חינוך לנהיגת מבוגרים.

* לשפר את ההסברה לבני המשפחה על מוגבלויות הנהיגה בקרב קשישים והתוצאות המכבידות של הפסקת נהיגה.

* להקל על התלות של המבוגרים בשירותי ניידות ועל בידודם ובדידותם של אלו שאפשרויות הנהיגה נשללו מהם.

* לשתף מבוגרים בהליכי תכנון תחבורה וקבלת החלטות הנוגעות לתחבורה.

* לשפר את שירותי התחבורה לפי קריאה, כמו שירותי “חייג וסע”.

* לשפר את שירותי האוטובוסים בנתיבים, זמינות ותדירות.

* להוסיף תחנות אוטובוסים ולשפר את הקישורים בין קווים שונים.

* לשפר את הנוחות והביטחון האישי בתחנות האוטובוסים.

* לשפר את המושבים ואת ההגנה מפגעי מזג האוויר בתחנות האוטובוסים.

* לשפר מדרכות ותחזוקתן.

* לחסוך ממבוגרים את הצורך לצאת מבתיהם, ובפרט באזורים כפריים, על ידי הוספה ושיפור של שירותי מפתח ניידים, כמו רפואה או צרכנות המספקים שירות לבית הלקוח.

* לשפר את תכנון הערים באופן שיהיו “ידידותיות לאדם המבוגר”.

* לתכנן ולהקים מרכזי שירות לצרכים מגוונים שיש אליהם נגישות נוחה באמצעות תחבורה ציבורית.

אנשים מבוגרים מתקשים לשנות הרגלי חיים, ושינויים שעשויים להיראות לצעירים יותר שינויים פשוטים, עלולים להיתפס בגילאים מבוגרים כטיפוס על חומות גבוהות. מרבית המבוגרים שנשאלו האם ישנו את מקום מגוריהם כדי לעבור לאזורים שקל לחיות בהם ללא רכב פרטי השיבו בשלילה, וזו הייתה נטייה בסיסית אופיינית. רוב מכריע, לא שקל לשנות את מקום מגוריו כדי לדור באזור שיש בו גישה משופרת לתחבורה ציבורית. מבוגרים הסבירו כי הליך של מעבר דירה קשה עליהם יותר מאשר לשבת לבדם בבית. הם חששו מהצורך לטפל ברכוש, באריזה ובמעבר, הם חששו מניתוק קשרים חברתיים קיימים וקושי לבנות קשרים חברתיים חדשים, חששו מקשיי התמצאות בסביבה חדשה ולא מוכרת ומבידוד משירותים שונים.

הכורח לוותר על רכב פרטי עקב התבגרות ושינויים במצב בריאותי מעורר לבטים קשים ומחייב ברירה ושיקול דעת בין חלופות תחבורה שונות. מצב מיוחד זה, עשוי להעיד על האנטומיה של התחבורה ועל הרגישויות של משתמשי הרכב הפרטי לעומת משתמשי התחבורה הציבורית, בכלל, ועל הרגישויות המיוחדות של אוכלוסייה מתבגרת בפרט. מסתבר כי הרגישות לניידות אישית וזמינה עשויה להיות בנסיבות מסוימות בעלת השפעות מרחיקות לכת על אורח חיים, ואף לקבוע לשבט או לחסד גורלו של אדם לחיי בדידות או לשותפות פעילה בחיי החברה.

Leave a Reply