פסיפס אמצעי תחבורה במרחב עירוני

ערי העולם גדלות ועמן מגוון אמצעי התנועה העירוניים. האם ניתן ליצור פסיפס אמצעי תחבורה על מרחב מוגבל מבלי לפגוע בבטיחות וביעילות?

למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם מתגוררת בערים, ומגמת התרחבותן והתאכלסותן של הערים נמשכת וצפויה להימשך בעתיד. המבנה החברתי-כלכלי של הערים הופך להיות מגוון יותר, הן בשל הגירת תושבים מעיירות ואזורים כפריים, והן בשל שינויים חברתיים וכלכליים. לאוכלוסיות העירוניות המגוונות עומד מגוון חסר תקדים של אמצעי תחבורה. אמצעי תחבורה חדשים מתפתחים ומשתכללים, בשעה שאמצעים מיושנים יותר אינם נזנחים, אלא ממשיכים לענות על צרכים שונים ומתעדכנים בזמן ובאופנה.

מסיבות סביבתיות, כלכליות וחברתיות, אמצעים ותיקים כמו אופניים וקורקינטים זוכים לתחייה מחודשת דווקא בערי המערב, שהתרגלו במשך למעלה ממאה שנים לתחבורה מנועית. גודש תנועה, מחסור במקומות חניה, יוקר שימוש ברכב מנועי בעיר, ורצון של עובדי צווארון לבן מרובים לחלץ עצמות ולהפעיל שרירים, תורמים להגדלת חלקם של הולכי הרגל ברחובות העירוניים. במזרח המתעשר עולה שיעורם של כלי הרכב הפרטי, הדוחקים את האופניים וההליכה הרגלית.

ממציאים ומחדשים אינם שוקטים על השמרים ומבקשים כל העת להוסיף חידושים לתערובות התחבורה העשירות, המבעבעות ורוחשות בסירי המרחבים העירוניים. יצרני הרכב מציגים אבות טיפוס מקוריים של כלי רכב מנועיים צמומים, או חשמליים המיועדים למרחבים עירוניים גדושים. במכון המחקר המדעי הנודע “אם.אי.טי” מתפתח מיזם של כלי רכב עירוניים שניתן לכווץ אותם כשהם חונים ו-“לערום” אותם אחד בצד השני, בדומה לכיסאות מתקפלים. בשווקים מתפתחות צורות שונות ומודלים עסקיים חדשניים להשכרה קצרת טווח ושיתוף של כלי רכב עירוניים. יצרנים שונים בעולם מפתחים מגוון של אמצעי תחבורה קלים, אופנועים, קטנועים, אופניים רגילים וממונעים וקורקינטים בעיצובים ותיקים ומודרניים, שחלקם עושה שימוש בשיפורים טכנולוגיים ובמצברי חשמל חדשניים.

אחד החידושים הבולטים בעושר המגוון של אמצעי התחבורה העירוניים החדשים הוצג בתחילת אפריל 2009 על ידי ענק הרכב המנועי שהפך לשכיב- מרע, “ג’נרל מוטורס”, וחברת “סגווי”, שנוסדה על ידי הממציא הפורה דין קיימן. מדובר באמצעי תחבורה שזכה לכינוי

P.U.MA. – Personal Urban Mobility and Accessibility

ה”פ.ו.מ.ה.” הוא כסא גלגלים דו מושבי בעל שני גלגלי צד תומכים ומניעים ומנוע חשמלי, המסוגל להגיע למהירות של 55 קמ”ש. בדומה לאחיו הבכור והקטן יותר, שזכה לשם העברי “רכנוע” ( – “סגווי”), גם ה – “פ.ומ.ה.” מסוגל לאזן את עצמו על שני גלגליו באמצעות חיישנים ופקדים המניעים מנועיים חשמליים שתפקידם להניע את הכלי למצב מאוזן, כמו מטאטא המיוצב על קצה האצבע. המצאותיו של דין קיימן ורצונו הטוב לשפר את התנועה במרחב העירוני, מעוררים ללא ספק השראה, אך גם אתגרים חברתיים הדורשים חשיבה יצירתית וחדשנות בכל הנוגע לשימוש המשותף במרחב הציבורי. אתגרים חברתיים, ציבוריים אלו אינם נופלים מהאתגרים הטכנולוגיים.

הרכנוע לא הגשים את התקוות הגבוהות שנתלו בו ממספר סיבות, בהן, מחירו היקר ותחרות באמצעים הזולים כדי עשירית ממנו ואף יותר. הערך המוסף הייחודי שהרכנוע מספק מבוסס על מנגנוני האיזון המקוריים שלו, אך ערך זה אינו משכנע רבים כי כדאי להשקיע ברכישתו, שכן אין לו ערך מוסף גבוה וייחודי בתחום הניידות והנגישות, ומשקלו יחסית למתחריו כבד. סיבה מעניינת נוספת היא חוסר נכונות לקלוט אמצעי חדש במרחב הציבורי. הרכנוע נתפס כמקור סכנות וטרדות לתנועה רגלית שבקרבה הוא מבקש לנוע, וכמסוכן בסביבה של תחבורה מנועית, כבדה ומהירה ממנו. משווקי ה-“פ.ו.מ.ה.” הדגימו את התפיסה של הכלי החדשני בנסיעה על כבישים בסביבת כלי רכב מנועיים, אך המכשיר אינו מוגן במקרה של התנגשות בכלי הרכב המקובלים, הכבדים ממנו. בעיית השימוש באמצעי תחבורה מגוונים במרחב הציבורי העירוני וההתנגשות בין אמצעים בעלי אופי שונה, אינה ייחודית לשילובם של הרכנוע או ה -“פ.ו.מ.ה.”, היא שייכת גם לאופנועים, קטנועים, ולאמצעי התחבורה הקלים השונים, כמו הגלגיליות, הקלנועיות, הקורקינטים הממונעים או הקטנועים. בעיה זו זקוקה לפתרונות ציבוריים חדשניים.

עיריית פריז קיבלה סדרת החלטות אסטרטגיות שמטרתן להפוך את העיר ל-“ברת קיימא” וידידותית לסביבה, וזאת בין השאר על ידי עידוד תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים, והשכרות קצרות טווח של אופניים מצי משותף הזמין לציבור במוקדים רבים הפזורים על מדרכות העיר. מדיניות זו חייבה קבלת החלטות הנוגעות לחלוקה מחדש של המרחב הציבורי. כדי להתמודד עם האתגר יישמה עיריית פריז פתרונות שונים, שיושמו בהתאמה לאזורים שונים בעיר. חלק מהנתיבים על הכבישים ניטלו מהמכוניות והוקצו באופן ייחודי לתחבורת אוטובוסים. בחלק מנתיבי האוטובוסים, האוטובוסים נדרשים לחיות בדו-קיום עם אופניים, כזאב עם כבש. מכיוון שהאוטובוסים מסכנים את האופניים החולקים עמם את הנתיבים ולא להיפך, הותקנו באוטובוסים פעמוני התרעה מעודנים, שנועדו להזהיר את רוכבי האופניים ולפנותם לצדי הנתיב עם בואם של האוטובוסים. בחלק מרחובות פריז הוקצו נתיבים צרים ייחודיים לרוכבי האופניים, חלקם נגד כיוון התנועה המנועית. נתיבי אופניים צרים סומנו באמצעים מבחינים ומבדילים, כמו ציורי אופניים על הנתיבים, שימוש בצבע הירוק שיוחד לאופניים, או סימון משבצות שחמט. גם למעברי החצייה של האמצעים השונים הוקדשה תשומת לב, כדי לצמצם עימותים בצמתים.

באזורים אחדים בפריז נקטה העירייה צעדים נועזים ומהפכנים יותר, כאשר הפכה אזורים אלו למרחבים אותם חולקים במשותף כל אמצעי התנועה, כולל הולכי רגל, רוכבי אופניים, מוניות, מכוניות פרטיות, אוטובוסים ואף משאיות. באזורים אלו הוסרו אבני השפה המבדילות בין המדרכות לבין הכבישים והמרחב הציבורי הפך למרחב רציף ואחיד. בצד מרחבים אלו נקבעו מספר כללים שנועדו לשמור על בטיחות וחיי הרמוניה של האמצעים השונים. המהירות החוקית המרבית של כלי הרכב המנועיים הוגבלה ל – 15 קמ”ש, והאזורים כוסו באבני ריצוף עגלגלות שנועדו לשבש ולהאט את התנועה המנועית. בנוסף, נקבעו כללים שמטרתם לגרום להתחשבות של האמצעים השונים בזולתם. הכלל הבסיסי הוא שכל משתמש אחראי לשלום הכלים הקלים והאיטיים ממנו – רוכבי האופניים נזהרים שלא להזיק להולכי הרגל, נהגי המכוניות נזהרים שלא להזיק לאופניים, והאוטובוסים שלא לפגוע במכוניות. ההנחות שעמדו מאחורי המדיניות היו שיש לדאוג לניידות של אנשים ולא של כלי רכב, וכי כל המשתמשים במגוון האמצעים זכאים להגיע במהירות, ללא העדפה לאמצעי מסוים. כתוצאה מכך למדו הולכי הרגל והמשתמשים באמצעי התחבורה המכניים השונים לחיות בצוותא, אופנים דרים בדו-קיום עם אוטובוסים, קטנועים עם מכוניות וגלגיליות עם הולכי רגל.

מתחמים שבהם כל אמצעי התנועה חולקים את המרחב הציבורי המשותף קיימים במקומות שונים בעולם כשהם משתלבים במרקם העירוני המרחבי. תפיסת המרחב המשותף מסירה הפרדות מסורתיות בין אמצעי התחבורה השונים, כולל הסרת אבני שפה המבדילים בין המדרכות לכבישים, הסרת קווים המסמנים הפרדה בין נתיבים והסרת תמרורים ורמזורים. במצב זה כל משתמשי הדרך נאלצים להתחשב במשתמשים האחרים במרחב המשותף, לנהל משא ומתן זה עם זה, ליצור ביניהם קשר עין על מנת להסכים על זכויות הקדימה ולנוע במהירות הולמת כדי לא לסכן אחרים. כדי להקל על חלוקת הקשב של עוברי הדרך נדרש לפשט את התנועה בנתיבים כך שיצומצמו ככל הניתן העימותים הקיימים ביניהם, ובעיקר בצמתים. ניתן להשיג פישוט זה על ידי הפיכת רחובות לחד-סטריים, פיצול צמתים מורכבים למספר צמתים בצורת מזלג, או החלפת הצטלבויות במעגלי תנועה, המפרקים ומפשטים את העימותים בין כיווני תנועה שונים.

הסתבר כי התנהגות משתמשי הדרך השונים מושפעת יותר מהסביבה הבנויה במרחב הציבורי ומדו-שיח אנושי טבעי המתקיים בין משתמשי הדרך השונים, מאשר על ידי תקינה ובקרה מלאכותית. המרחב הפתוח מדרבן את משתמשי הדרך להתנהג באחריות אישית וחברתית. מתצפיות שנערכו במקומות בהם הוסרו תמרורים ותקנות, הסתבר כי רמת הבטיחות עלתה, וההסבר לכך הוא שריבוי שלטים, סימנים ותקנות מדכא את חושי האחריות האישית. בהעדר הוראות המונחתות מלמעלה, במקרים של ספק אנשים נוטים לגלות ערנות מוגברת, להוריד את מהירות תנועתם, לסרוק בזהירות את הסביבה ולנקוט באמצעי זהירות נוספים.

רעיונות המרחב המשותף והסרת המחסומים, אבני השפה והתמרורים הולמים בעיקר את המרחב העירוני, בו התנועה איטית יחסית, ולא כבישים מהירים. תפיסת המרחב המשותף פחות מתאימה לאזורים בהם נעים בעלי מוגבלויות. למשל, עיוורים, הנדרשים לעוגנים לצורך התמצאות ותנועה, ומאבדים את תחושת הביטחון בהעדר אבני שפה וגבולות ברורים בין מדרכות לכבישים. הם גם אינם יכולים ליצור קשר עין עם משתמשי דרך אחרים ולנהל עמם משא ומתן ומתקשים לנוע בסביבה בה מתקיימת תנועה רצופה.

אחד מפורצי הדרך החדשניים בכל הנוגע להסרת שילוט והעברת מרכז כובד האחריות לשיקול דעתם של עוברי הדרך היה מהנדס התנועה ההולנדי הנס מונדרמן. מונדרמן קרא תגר על האמצעים המסורתיים המקובלים בקרב מהנדסי תנועה ועל שימוש בתמרורים. הוא הציג גישה חדשנית לעיצוב מרחב הדרכים המשותפות ולעיצוב המשא ומתן המתקיים בין משתמשי הדרך. מונדרמן טען והוכיח כי יעילות ובטיחות תנועה בכבישים עירוניים משתפרת כאשר עיצוב הדרכים וסביבתם מעודד את המשתמשים השונים ליטול אחריות. הוא הוכיח זאת על ידי סקירת הנוהלים שהשפיעו על נוף הרחוב והסרתם זה אחר זה, כדי להיווכח שהם לא רק חסרי יעילות, אלא מזיקים ליעילות ולבטיחות.

ה-“פ.ו.מ.ה.” עשוי להעיד כי מחוץ לקופסאות הרגילות המכילות גלגלים ומנועי בעירה פנימית קיימות אפשרויות יצירתיות רבות. בעת שבה חברת “ג’נרל מוטורס” שקועה בבוץ כלכלי, יתכן שלא תזכה לפתח את האמצעי החדשני שהציגה בשל פשיטת רגל או הסדר נושים, ואולי יקרה הבלתי צפוי והאמצעי המקורי יסייע לחלץ אותה מהמשבר באמצעות הצגת חשיבה הפורצת דרכים חדשות. יתכן שחברה יפנית או אחרת תפתח בזריזות מוצר מתחרה, טוב או שימושי יותר, בדומה לרכבי הכלאיים שפיתחה תעשיית הרכב היפנית כתגובה ליוזמת המכונית החשמלית של “ג’נרל מוטורס”. ללא ספק, המפתח ליישום טכנולוגיות תנועה חדשניות לא טמון רק בכלי תחבורה חדשניים, אלא גם בחדשנות של מהנדסי תנועה ומעצבי מדיניות ציבורית, המתייחסת לקיום ולשיתוף של מגוון אמצעי התנועה במרחב הציבורי העירוני המשותף.

מקורות וחומר לעיון:
[1] Dean Kamen: Rolling along, helping students and the third world
http://www.ted.com/index.php/talks/dean_kamen_on_inventing_and_giving.html

[2] http://www.youtube.com/watch?v=64rpjlcf23Q

[3] The Segway Is a Vehicle, Implications for Operation and Regulation of the EPAMD in Traffic / Steven G. Goodridge, Ph.D., Revised 7/08/2003
[4] http://www.humantransport.org/bicycledriving/library/segway/Segway.htm
[5] http://www.huffingtonpost.com/2009/04/07/segway-gm-puma-vehicle-un_n_183908.html
[6] www.segway.com/blog
[7] ABC World News 04/07/09
http://abcnews.go.com/video/playerIndex?id=7283602

[8] Rethinking Streets in Paris
http://www.streetfilms.org/archives/rethinking-streets-in-paris/

[9] “מרחב משותף”, ויקיפדיה
http://en.wikipedia.org/wiki/Shared_space

[10] “הנס מונדרמן”, ויקיפדיה
http://en.wikipedia.org/wiki/Hans_Monderman