חרם האוטובוסים במונטגומרי

בשנת 1955, עשור אחרי מוראות מלחמת העולם השנייה, נאלצו השחורים בדמוקרטיה הגדולה בעולם להיאבק על זכויות אדם בסיסיות – שוויון זכויות, ומניעת הפלייה, קיפוח והשפלה בוטה בתחבורה הציבורית.

באמצע המאה העשרים, אחרי מלחמת העולם השנייה שהשפילה את האנושות לתהומות מוסריים והעלתה משכנות שאול גזעניות מעל פני האדמה, שררו בדמוקרטיה הגדולה בעולם חוקים גזעניים מקפחים, מפלים ומשפילים שהדעת מתקשה לשאת ולהבין. כשני דורות לפני שההיסטוריה המליכה לראשונה נשיא שחור בארצות הברית, הונצח במדינה זו ליקוי מאורות בן עשרות שנים. בעלי תרבות והשכלה שנהנו מרווחה חומרית ולא פעלו ממעמקי ייאוש, מחסור או מצוקה, היטיבו להבדיל בין אדם שחור לאדם לבן, אך ליבם היה גס כשנדרש להבחין בין טוב לרע. תופעה זו, שלא נעלמה מהעולם, מעידה שבני אנוש באשר הם מונעים מיצרים אפלים הטעונים ריסון, ושמוסר אנושי בסיסי אינו טבעי ומובן מאליו, אלא זקוק לבקרה מתמדת, שינון, רענון וטיפוח.

קיפוח הכושים בארצות הברית החל מהיום שרגלם דרכה על אדמת אמריקה כעבדים אזוקי שלשלאות שהוגלו מאפריקה. במשך עשרות שנים, האזרחים הלבנים של אמריקה לא התייחסו אל השחורים כאל בני אדם שווי זכויות, למרות החוקה הנאורה שהצהירה על זכויות אדם, חירויות ושוויון זכויות. בשנת 1896 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית הלכה במשפט פלסי נ’ פרגוסון כי קיפוח השחורים והפרדה בינם לבין הלבנים בתחבורה הציבורית, אינה מנוגדת לחוקה האמריקאית. המגמות החברתיות השתנו במהלך המאה העשרים, ועמם נטיית לבו של בית המשפט העליון בארצות הברית. נושא הקיפוח וההפרדה בתחבורה הציבורית עלה שוב לדיון בבית המשפט העליון של ארצות הברית בעקבות סירוב של נוסעת שחורה בשם אירן מורגן, לפנות מושב לנוסע לבן בשנת 1946. אירן מורגן הניעה תקדים לפיו חוקי ההפליה נגד השחורים בנסיעה באוטובוסים בטלים בהיותם נוגדים את הוראות החוקה האמריקאית. אך התקדים התייחס לנסיעה בין מדינות בארצות הברית ולא הוחל על נסיעות פנימיות במדינות ובערים. במדינות הדרום של ארצות הברית נשמר המשטר הישן. בשנת 1954 נקבע אחד התקדימים המשפטיים המפורסמים יותר במאבק שוויון הזכויות של השחורים בארצות הברית. התקדים, פרשת בראון נ’ מנהל החינוך של טופקה, קנזס, דן בנושא החינוך הציבורי, וקבע שניתן להפריד בין שחורים ללבנים במוסדות חינוך ציבוריים ובלבד שישמר שוויון הזכויות בין הקבוצות הנפרדות, לפי העיקרון “נפרדים אך שווים”.

למרות שינוי הכיוון של הרוחות החברתיות, בשנות החמישים של המאה העשרים היו תקפים במדינות הדרום של ארצות הברית חוקי “ג’ים קרואו” – חוקים שהפרידו בין לבנים לשחורים בחיי השגרה. מכוח חוקים אלו התקיימה הפרדה בין שחורים ללבנים גם בתחבורה הציבורית, באוטובוסים וברכבות. חברות האוטובוסים והרכבות לא קיימו אומנם מערכת כפולה של קווים וכלי רכב נפרדים, אך הוקצו אזורים ומושבים נפרדים לשחורים ולבנים. הסעות לבתי ספר הועמדו רק לאוכלוסיית התלמידים הלבנים, ואילו התלמידים השחורים נדרשו ללכת ברגל מרחקים ארוכים. על פי הנוהג המקובל, הוקצו המקומות האחוריים באוטובוסים לשחורים ואילו ללבנים המקומות הקדמיים. בין המחנות הנפרדים הוצבה מחיצה, שרשרת או שלט הפרדה. כאשר המושבים הקדמיים התמלאו היו נהגי האוטובוסים מזיזים את אמצעי ההפרדה לאחור ודורשים מהנוסעים השחורים לפנות מקום לנוסעים לבנים, ולנסוע בעמידה או אפילו לרדת מהאוטובוס כאשר היה מלא. נוסעים שחורים נדרשו לשלם עבור כרטיס הנסיעה לנהג בדלת הקדמית של האוטובוס ולרוץ לעלות דרך הדלת האחורית. קרה לא פעם שנוסעים ששילמו לנהג עבור הנסיעה לא הספיקו לעלות מאחור, בשעה שהנהגים החלו בנסיעה מבלי להמתין להם.

חוקי ההפרדה וההפליה בתחבורה הציבורית נהגו גם בעיר מונטגומרי שבמדינת אלבמה. באמצע המאה העשרים חיו במונטגומרי, אלבמה כ – 42,000 תושבים שחורים, שהיוו למעלה משליש מאוכלוסיית העיר. בשונה מחלקם היחסי של השחורים בדמוגרפיה העירונית של מונטגומרי, הם היו כשלושה רבעים מקרב משתמשי האוטובוסים העירוניים עקב מצבם הכלכלי הנחות ביחס ללבנים. בהתבסס על החלוקה השגרתית בין נוסעים לבנים לשחורים, באוטובוסים במונטגומרי בדרך כלל הוקצו תחילה רק ארבעת השורות הקדמיות ללבנים, כאשר שלט הפרדה נייד היה מוזז על ידי הנהג לאחור כאשר המושבים הקדמיים התמלאו. החוק לפיו נוסעים שחומי עור נדרשו לקום מפני בהירי עור, היה בסיס להשפלה ולדיכוי השחורים ברשות הרבים ובאופן טבעי עורר תסכול, תסיסה ומחאה.

בשעות הערב המוקדמות בתאריך 1.12.1955, רוזה ל. פארקס, תופרת אפרו-אמריקאית בת 42, סיימה את יום העבודה בבית כל בו במרכז מונטגומרי וחזרה באוטובוס לביתה. היא התיישבה על מושב פנוי בשורה הקדמית של האזור שהוקצה לשחורים. במהלך הנסיעה התמלאו המושבים באזור הקדמי של האוטובוס שיועד ללבנים, ונהג האוטובוס הזיז את שלט ההפרדה וביקש מארבעה נוסעים שחורים לפנות את המושבים לנוסעים לבנים. שלושה מהיושבים קמו, אך הרביעית, רוזה פארקס, סירבה לציית להוראה של הנהג. הנהג התריע בפני גב’ פארקס כי אם לא תקום יאלץ להזעיק משטרה, ומשעמדה במריה, שוטרים מקומיים נקראו והובילו אותה לבית המעצר. באותו לילה גב’ פארקס שוחררה מהמעצר בערבות. את הערבות לשחרורה סיפקו חברים פעילי זכויות אדם –  אדגר דניאל ניקסון, מכר של גב’ פארקס ומנהל סניף של “האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים”, שעבד למחייתו כשוער, ועורך הדין קליפורד דור ואשתו וירג’יניה, שהיו לבנים פעילי זכויות אזרח. הם שכנעו את רוזה פארקס להסכים לעשות שימוש במעצרה כמקרה מבחן לבחינה משפטית של חוקתיות משטר ההפרדה באוטובוסים.

ביום בו נעצרה רוזה פארקס, הקהילה השחורה באלבמה הייתה בשלה לנהל מאבק ציבורי בנושא ההפליה בתחבורה הציבורית. רבים נמנעו ככל שיכלו מלהשתמש בתחבורה הציבורית, עקב חוסר הנחת והעלבון שהשימוש בה גרם להם. מומחי משפט חשו כי השעה כשרה להביא מקרה מבחן לבית המשפט העליון בארצות הברית כדי שיקבע תקדים לפיו ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית בלתי חוקתית גם ביחס לחוקים ששררו בתוך המדינות והערים. המקרה של גב’ פארקס עורר הזדהות משום שדובר בחברת קהילה שקטה, חיובית, מנומסת, נשואה ושומרת חוק. רוזה פארקס ובעליה היו פעילי זכויות אדם, והיא פעלה מתוך תחושה פנימית אישית חזקה שהגיעה העת לשים קץ לקיפוח ולהשפלה המתמשכים.

בין האנשים שחיכו לשעת הכושר הייתה גם פרופסור ג’ו אן רובינזון מאוניברסיטת אלבמה. פרופ’ רובינזון הייתה כהת עור, חברה פעילה בארגון פוליטי של נשים שחורות באלבמה. ארגון זה ניסה לשנות את חוקי ג’ים קרואו בתחבורת הציבורית, אך זכה להצלחה סמלית. כבר במאי 1954 ג’ו אן רובינזון שלחה מכתב מחאה לראש העיר מונטגומרי ובו הזהירה כי חרם על האוטובוסים הוא עניין קרוב וממשי. כאשר פרופ’ רובינזון שמעה על מעצרה של רוזה פארקס היא חשה שהשעה הנכונה לחרם הגיעה. היא נשארה ערה עם שניים מתלמידיה במשך לילה וביחד הדפיסו במכונת שכפול אלפי מודעות, ובהם קריאה להטיל חרם בן יום אחד על חברת האוטובוסים של מונטגומרי ביום בו יתנהל משפטה של פארקס, במחאה על ההפליה. ארגון הנשים בו הייתה חברה פרופ’ רובינזון היה הראשון לאשר את החרם.

הכרוזים שהדפיסה ג’ו אן רובינזון הופצו ברחבי מונטגומרי, והיא שכנעה את אדגר דניאל ניקסון לתמוך במאמצי החרם ולבקש את שיתופם של המנהיגים הרוחניים של קהילות השחורים במונטגומרי – הכמרים. אחד הכמרים אליהם ניקסון פנה היה מטיף בפטיסטי צעיר בן 27, מחונן בכושר דיבור שנבחר כשנה קודם לכן כדי לשמש במשרת כומר הכנסייה הבפטיסטית של מעמד הביניים בשדרות דקסטר – מרתין לותר קינג ג’וניור. לאחר היסוס, מרתין לותר קינג הסכים ליטול חלק במאבק. כומר בפטיסטי נוסף שהצטרף בהתלהבות למאבק החברתי היה רלף אברנת’י, שהפך לחבר ואיש אמון של מרתין לותר קינג ותרם רבות להנעת המאבק. כ – 50 מנהיגים שחורים התאספו במרתף הכנסייה של קינג ואישרו לקיים חרם על האוטובוסים של מונטגומרי.

משפטה של רוזה פארקס התקיים בבוקר ה – 5.12.1955. באותו בוקר מרבית התושבים השחורים של מונטגומרי החרימו את האוטובוסים העירוניים. רובם הלכו לעבודה או ללימודים ברגל, חלק אגמו נסיעות עם חברים בעלי כלי רכב פרטים, נעזרו בטרמפים, או השתמשו במוניות. רוזה פארקס יוצגה במשפט על ידי עורך דין צעיר בשם פרד גריי. בהליך משפטי קצר היא הורשעה בעבירה על חוקי ההפרדה ונקנסה בסכום של 14 דולר. על גזר הדין הוגש ערעור. באותו יום אחר הצהריים התכנסו מנהיגים שחורים במונטגומרי והחליטו להקים גוף לניהול המאבק נגד ההפליה בתחבורה הציבורית, שנקרא “האיגוד לשיפור מונטגומרי”. באופן מפתיע נבחר מרתין לותר קינג, הכומר הצעיר שהגיע זה מקרוב לעיר, להיות נשיא ההתאגדות. באותו לילה קינג נשא בפני אסיפה של כמה אלפי שחורים נאום משכנע להמשך המאבק. האסיפה והנאום היו הראשונים מתוך אסיפות רבות שהתקיימו אחר כך בכנסיות השחורות של מונטגומרי. משתתפי האסיפה תמכו באופן מרשים בהמשך המחאה העממית ובחרם.

הגורמים הרשמיים בעיר, בראשות ראש העיר, וו. א. גייל, המעיטו תחילה בנחישותם של השחורים וסברו שהחרם על הנסיעות באוטובוסים יקרוס תוך זמן קצר. בדיווח מיום 24.1.1956 בעיתון המקומי “The Montgomery Advertisr” דווח שראש העיר הצהיר כי “לרוב המכריע של הלבנים במונטגומרי לא איכפת אם הכושים ייסעו אי פעם שוב באוטובוסים, אם משמעות הדבר היא שהמרקם החברתי של הקהילה ייהרס כדי שהכושים יתחילו שוב להשתמש באוטובוסים.” אך הערכות מוקדמות התבדו. רוב הקהילה הלבנה בעיר התאחד בהתנגדות לחרם ולניסיון של השחורים לשנות את המנהגים הקיימים, והחל מאבק עיקש בין השחורים ללבנים. הקהילות השחורות גילו סולידריות ואחדות והשכילו לארגן מערך של עזרה הדדית והסעות משותפות. נהגי מוניות שחורים הוזילו את תעריפי הנסיעה. שחורים עשו שימוש באופניים, סוסים ועגלות והרבו ללכת ברגל. חברת האוטובוסים המקומית, “Montgomery City Lines Inc.”, נקלעה לקשיים כספיים. כאשר החרם נמשך ומרבית נוסעי האוטובוסים נטשו אותם החלה חברת האוטובוסים לגלות נטייה להסכים לסיום משטר הפרדת המושבים. אך ראש עיריית מונטגומרי ומנהיגי הלבנים החליטו לגלות נחישות ולא להיכנע לחרם. בין הצדדים התקיימו פגישות ומשא ומתן, אך הצדדים התבצרו בעמדותיהם והשיחות הגיעו למבוי סתום. מעניין שהדרישה העיקרית של השחורים לא הייתה לבטל את ההפרדה באוטובוסים, על בסיס הנחה שדרישה כזו מרחיקת לכת, אלא לקבוע גבול קבוע בין החלק השחור לחלק הלבן של האוטובוס מבלי ששחורים ידרשו לקום מפני לבנים.

מועצת העיר החליטה לנקוט במדיניות של הקשחה, ובמסגרת זו ניסתה להפעיל כלים חוקיים שונים כדי להפעיל לחצים על השחורים ועל מנהיגי החרם. משטרת העיר החלה להטריד נהגים שחורים שאספו נוסעים אחרים. העירייה הגישה לבית המשפט בקשה לצו מניעה נגד נהגים שהפעילו מערכת איגום נסיעות בטענות כי מתנהלת מערכת תחבורה ציבורית ללא רישיונות. העירייה לחצה על חברות הביטוח המקומיות לא לבטח נסיעות באיגום, וקינג נעצר באשמת שווא של נהיגה במהירות מופרזת. בשלב מסוים הוגשו כתבי אישום כנגד קרוב למאה ממנהיגי החרם באשמת קשירת קשר נגד איגודים “ללא סיבה מוצדקת וללא עילה חוקית”, לפי חוק ישן שלא נעשה בו שימוש קודם לכן. במסגרת אישום זה מרתין לותר קינג הורשע במרץ 1956. הרשעה זו פעלה כחרב פיפיות שתרמה לאהדה הציבורית ברחבי ארצות הברית למאבק השחורים באלבמה. תצלומו של קינג הופיע על שערי העיתונים החשובים בארצות הברית, וכתוצאה מכך מאבק השחורים במונטגומרי זכה בפרסום, עידוד ותמיכה כספית.

מלבד המאבק הלגיטימי התנהל בין השחורים לבין הלבנים במונטגומרי מאבק אלים. קינג הטיף לצאן מרעיתו לנהל מאבק ללא אלימות והצליח לרסן פרצי אלימות. קיצונים לבנים לא בחלו באמצעים אלימים שונים ובפעולות טרור – בסוף ינואר 1956 ביתו של מרתין לותר קינג הופצץ בשעה שאשתו ובתו התינוקת היו בבית, הופעלו חומרי נפץ ונזרקו מקלות דינמיט על מספר כנסיות של שחורים, בתים של אחדים ממנהיגי החרם ואוטובוסים פוצצו והוצתו, ושחורים הותקפו באלימות.

מנהיגי החרם החליטו לאתגר בבית משפט את החוקתיות של חוקי ההפרדה באוטובוסים. משיקולים משפטיים טקטיים הוחלט שלא לנסות להפוך את ערעורה של רוזה פארקס למקרה המבחן. עורך דין פרד גריי ערך והגיש תביעה אזרחית לבית משפט פדראלי ב – 1.2.1956, זמן קצר אחרי שהושלכה פצצה לביתו של קינג, בשם ארבע נשים שקופחו על ידי חוקי ההפרדה באוטובוסים – אורליה בראודר, קלודט קולוין, מרי לואיז סמית’, וסוזן מקדונלד, כנגד ראש עיריית מונטגומרי –  גייל. ביוני 1956 בית משפט פדראלי מחוזי במונטגומרי פסק במשפט של ברואודר נ’ גייל, כי חוקי ההפרדה באוטובוסים של אלבמה, הן בעיר והן במדינה, הפרו את החוקה של ארצות הברית בכך ששללו מאזרחים שחורים הגנה שווה בפני החוק ללא הליכים חוקיים הוגנים ולכן היו בלתי חוקתיים. על ההחלטה המחוזית הוגש ערעור לבית המשפט העליון של ארה”ב, אשר אישר את ההחלטה ב – 13.11.1956. הפנמת ההחלטה של בית המשפט העליון לקחה כחודש נוסף במהלכו החרם נמשך. בעקבות ההחלטה וכעבור כחודש, יצא על ידי מועצת העיר צו שהרשה לנוסעי אוטובוס השחורים לשבת בכל מקום שרצו. החרם הסתיים באופן רשמי ב – 20.12.1956, למעלה משנה מיום שהחל, ואזרחים שחורים חזרו לאוטובוסים שאינם מופרדים.

חרם האוטובוסים של מונטגומרי היה אחד האירועים המכוננים של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. הוא גיבש את המנהיגות של הכמרים בדרום ארצות הברית והעלה לגדולה את הכומר מרתין לותר קינג כלוחם לשוויון זכויות השחורים. חרם האוטובוסים עיצב את חזון המאבק, חישל את אסטרטגיות מאבק ההמונים הרוחני, הנחוש והבלתי אלים, השמירה על סטנדרטים גבוהים, הקריאה לצדק והפנייה למצפונו של הציבור ולבתי המשפט. החרם עיצב את רשתות התמיכה, הבריתות, השפה והביטוי הרוחני של המאבק בגזענות, שסחף וצבר אוהדים רבים.

מרתין לותר קינג הקדיש את חייו למאבק לשוויון זכויות השחורים בארצות הברית. הוא התפרסם כמנהיג ומטיף מחונן שנאומו משנת 1963, “יש לי חלום” הפך למקור השראה ואבן דרך מעצבת במאבק. חייו של קינג קופדו על ידי מתנקש, והוא לא זכה לראות חלק מחלומו המתגשם בבחירתו של ברק אובמה כנשיא שחור ראשון בארצות הברית. נאום ההכתרה של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית הזכיר במבט של מעוף ציפור היסטורי את חרם האוטובוסים במונטגומרי: “…. היו סיפורים רבים שיסופרו לאורך הדורות. אבל האחד עליו אני חושב הלילה הוא סיפור על אישה שהצביעה באטלנטה. היא דומה למיליונים אחרים שעמדו בתור כדי להשמיע את קולם, לבד מפרט אחד: אן ניקסון קופר היא בת 106. היא נולדה דור אחרי העבדות; בזמנים בהם לא היו מכוניות על הכבישים או מטוסים בשמים; בזמנים בהם מישהי כמוה לא יכלה להצביע משתי סיבות: משום שהייתה אישה ובגלל צבע עורה. הלילה אני חושב על כל מה שניקסון קופר ראתה במאה שנות חיים באמריקה: כאבי הלב והתקווה; המאבק וההתקדמות; הזמנים בהם אמרו לנו שאנחנו לא יכולים, והאנשים שהמשיכו להיאבק עד שאמריקה זעקה: כן, אנחנו יכולים….היא ראתה את האוטובוסים במונטגומרי, התקוות של ברמינגהם, הגשר בסלמה, והיא ראתה את המטיף מאטלנטה שאמר לנו: ‘אנו נתגבר’. כן, אנחנו יכולים…”

מקורות וחומר לעיון:

http://en.wikipedia.org/wiki/Montgomery_Bus_Boycott

http://en.wikipedia.org/wiki/Rosa_Parks

http://www.africanaonline.com/montgomery.htm

http://www.encyclopediaofalabama.org/face/Article.jsp?id=h-1567

http://www.worldwideschool.org/library/books/hst/northamerican/IHaveaDream/chap1.html

The Motgomery Advertiser


Leave a Reply