מיניות פרטית בתחבורה הציבורית

אחת החולשות של התחבורה הציבורית לעומת זו הפרטית נובעת מהכורח של משתמשי התחבורה הציבורית לוותר על חלק מהפרטיות שלהם ולחלוק נסיעה עם ציבור זר ולא מוכר, לעיתים בתנאי דוחק. אירועים של הטרדות מיניות ומעשים מגונים בדרגות שונות העולים כדי השפלה, אינם נדירים בתחבורה הציבורית. כיצד מתמודדים עם התופעה?

 אמצעי התחבורה הציבורית, ובפרט האמצעים עתירי הנוסעים, הם מקום מפגש חברתי של ציבור החולק אוטובוס, רכבת או חשמלית בנסיעה ליעד משותף. למפגש עם נוסעים אקראיים יש פנים חברתיים חיוביים – הוא יוצר חיכוך חברתי ומזמן היכרויות חברתיות, שיחות וחילופי דעות. נסיעות יוממים קבועים בקווים משותפים מפגישים באורח תדיר שכנים או חברים למקומות מגורים, עבודה או לימודים, והם יוצרים הזדמנויות ליצירה ולפיתוח קשרים חברתיים, תרבותיים, או עסקיים עם פנים מוכרות. המפגשים בתחבורה הציבורית עשויים לשמש קרקע לפיתוח רגשי אחווה והזדהות חברתית ולשמש אבני בניין ליצירה וחיזוק של לכידות קהילתית. צעירים העושים שימוש בתחבורה הציבורית מזדמנים למפגשים עם ציבור מגוון בגילאים שונים, ומפתחים בגרות ומיומנויות חברתיות.

הנסיעות בתחבורה הציבורית, כמו יתר חיי החברה, לא תמיד מתנהלים על פי קודים חינוכיים, חברתיים ותרבותיים מקובלים ובשלווה. מפגש של זרים רבים הנדחקים לאמצעי הסעת המונים בתנאי צפיפות, כאשר לעיתים הם נדרשים להמתין זמן ממושך ולהילחם על מקום באוטובוס או ברכבת, הוא גם קרקע לחיכוכים ועימותים. חותם של חוויות לא נעימות משימוש בתחבורה ציבורית מרחיק רבים מהשימוש בשירותי התחבורה הציבורית, ובפרט את אלו שבידם ברירה לנוע באמצעים חלופיים, כמו בתחבורה פרטית.

בין סוגי התופעות השליליות המוכרות בתחבורה הציבורית ברחבי העולם נמנות גם תופעות של הטרדה מינית ומעשים מגונים בגוונים שונים. תופעות אלו כוללות מגע של גבר נוסע בנוסעת, היצמדות והתחככות בנוסעות, מחוות גופניות או קוליות, הערות מילוליות כלפי נוסעות, או מבטים בוטים לעבר גופם של נשים. שכיחותם וחומרתם של המעשים תלויים בגורמים חברתיים, תרבותיים וסביבתיים. השכיחות והחומרה של המעשים המגונים בתחבורה הציבורית גבוהות יותר במקומות בהם מעמד האישה נמצא בעמדה נחותה ממעמד הגבר, או במחוזות בהם הקוד התרבותי ביחס למעמד האישה אינו יציב ומגובש – למשל כתוצאה מתהליכי שינוי תרבותיים או חברתיים. בברזיל ובהודו נרשמו הישגים במאבקים לקידום מעמד האישה ויותר נשים יוצאות מביתם לעבודה וזוכות לחירות כלכלית. אלא שיציאת הנשים מביתם והשימוש הגובר בתחבורה הציבורית חושף אותן להתנכלויות מצד גברים שלא השלימו עם רעיונות שחרור הנשים. תנאים סביבתיים משפיעים גם כן על הבעיה – במקומות בהם התחבורה הציבורית פועלת בתנאי דוחק וצפיפות גבוהים, או בהם מידת הזרות בין הנוסעים גבוהה, ובמקומות בהם ידו של שלטון החוק קצרה, מתרבות תופעות של עבריינות מינית בתחבורה הציבורית.

תופעות של הטרדה מינית ומעשים מגונים בתחבורה הציבורית אינן ייחודיות למדינות מתפתחות והן קיימות גם במדינות מערביות מפותחות. פעמים התופעות חמורות יותר באזורים מסוימים, כמו אזורי מגורים של קבוצות חברתיות הנדחקות לשוליים, ופעמים הן חמורות בשעות מסוימות, כמו שעות השיא הדוחק, או שעות הלילה. כדי למנוע מצעירים החוזרים ממקומות בילוי לנהוג כשהם רווי אלכוהול או כשיצריהם מעוררים ממליצים כי ישתמשו בשירותי תחבורה ציבורית. הצרה היא, שריכוז צעירים נטולי עכבות או משולהבים באוטובוסים או רכבות עלול להתפרץ בצורות של אלימות מינית או אחרת, וגם לבעיות אלו יש לתת את הדעת.

בהזמנת הרשות לקידום מעמד האישה שבמשרד ראש הממשלה נערך בשנת 2002 סקר טלפוני בנושא “הטרדה מינית ומעשים ומגונים בתחבורה הציבורית”. לשאלות הסוקרים, 48% מהנשים שנסקרו השיבו שקיימת תופעה של הטרדות על רקע מיני או מעשים מגונים בתחבורה הציבורית בישראל, ובפרט בתחבורת האוטובוסים. בקרב הנשים הצעירות – בנות 18 – 34 –  60% מהנשים השיבו כי הן סבורות שקיימת תופעה של הטרדות מיניות ומעשים מגונים בתחבורה הציבורית. כרבע מהנשים השיבו כי חוו הטרדה מינית או מעשה מגונה באוטובוס. רוב המוטרדות היו צעירות בנות 16 – 30. כחמישית מהנשים טענו כי היו עדות להטרדה מינית או למעשה מגונה בתחבורה הציבורית. כחמישית מהנשים שנסקרו השיבו כי הן חוששות מהטרדה מינית או מעשה מגונה בתחבורה הציבורית. 71% מהנסקרות השיבו כי הן סבורות שחשוב לטפל בנושא ההטרדה המינית בתחבורה הציבורית בישראל.

הקוד החברתי המקובל בישראל אוסר כמובן על הטרדה מינית או על ביצוע מעשים מגונים. סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, “כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו”. בסעיף 7(א) לחוק נקבע: “כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.” מעשים מגונים אסורים לפי חוק העונשין והטרדה מינית אסורה בחוק למניעת הטרדה מינית. היקף התופעה של הטרדות מיניות ומעשים מגונים בתחבורה הציבורית, מול המשקל והיכולת לטפל בנושא באמצעות אכיפה פלילית, דורש התייחסות חברתית וחינוכית לתופעה ולא רק טיפול עונשי.

תלונות מרובות של נשים על הטרדות מיניות בתחבורה הציבורית הניעו מפעילי תחבורה ציבורית ברחבי העולם להפעיל שירותי תחבורה ציבורית בלעדיים לנשים בלבד, כדי לבודד אותם מהנוסעים הגברים. בשנת 2006 החלו שירותי הרכבת התחתית בטוקיו שביפן להציע קרונות נסיעה בלעדיות לנשים. ברכבת התחתית וברכבות הפרבריות הפועלות בריו –דה ז’ניירו שבברזיל קיימים גם כן קרונות בלעדיים לנשים, וכך גם בתחבורה הציבורית במצרים, בסיאול שבקוריאה, ובמנילה, בירת הפיליפינים. בתחילת שנת 2008 החלו לפעול במקסיקו סיטי שירותי אוטובוסים נפרדים לנשים בלבד. החל משנת 1992 פועלים במומבאי שבהודו שתי רכבות המיועדות לנשים בלבד. במהלך 2009 ממשלת הודו החלה בניסוי להפעלת 8 רכבות יוממים חדשות שיוחדו לנשים בלבד בארבעת הערים הגדולות של הודו. בהקשר זה יצוין כי דווקא באיראן – בה פועלים “משמרות צניעות” כנגד נשים – הנסיעה ברובם ככולם של שירותי התחבורה הציבורית משותפת לגברים ונשים.

במשטרים דמוקרטיים המקפידים על שוויון זכויות ללא הבדלי מין, תחבורה ציבורית לנשים בלבד עשויה להיחשב בלתי חוקית, בהיותה מפלה כנגד הגברים – שאינם זוכים לאמצעי תחבורה בלעדיים, וכנגד הנשים – המופרדות ומבודדות משאר החברה. אך כאשר תלונות של נשים על הטרדות מיניות ומעשים מגונים מתרבים ואמצעי אכיפה אינם מספיקים ואינם מועילים כדי לסכל אותם, מתכופפים עקרונות השוויון בפני העקרונות הנעלים של ההגנה על כבוד האדם ופרטיותו.

בישראל קיים מספר מצומצם של קווי אוטובוסים המשרתים בעיקר אוכלוסייה חרדית בהם קיימת הפרדה בין גברים לנשים. קווים אלו מכונים “קווי מהדרין” והם נוצרו כתוצאה מלחצים של משתמשי האוטובוסים מהקהילות החרדיות. ההפרדה בישראל אינה יוזמה של ארגוני נשים – כמו בהודו, במקסיקו או בברזיל – אלא של קהילות חרדיות, המבקשות לשמור על כללי הפרדה בין נשים לגברים הנהוגים בקרבם, דווקא מטעמי הקפדה יתירה על שמירת כללי צניעות בין גברים לנשים. כללים אלו נוהגים בקהילות החרדיות במקומות ציבוריים, כמו בתי כנסת ובתי עם, ובאירועים פרטיים, כמו שמחות משפחתיות. ההפרדה בין גברים לנשים ב-“קווי המהדרין” בישראל הייתה לצנינים בעיני חוגים הסבורים כי היא פוגעת בשחרור האישה בישראל וגורמת להפלייתה ולבידודה מחברת הגברים. הנושא הועלה לדיון בפני בית המשפט העליון במסגרת בג”ץ 746/07 נעמי רגן ואח’ נ’ משרד התחבורה, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע”מ ודן חברה לתחבורה ציבורית בע”מ, במסגרתו הוגשה עתירה נגד החוקיות של “קווי מהדרין”. העתירה לבג”ץ הניעה הקמת ועדה לבדיקת הסדרי הסעה בתחבורה הציבורית, אך עד עתה הנושא טרם הוכרע. הסוגיה זכתה לניתוח מעניין במאמר משפטי שנכתב על ידי פרופ’ אלון הראל ומר אהרון שנרך מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. המאמר מעמיד מצד אחד את איסור ההפליה בתחבורה הציבורית ואת קידום מעמד האישה, ומנגד את הרגישות שיש לגלות לצרכים דתיים ותרבותיים של ציבור אורתודוקסי, ואת זכותם של קבוצות מיעוט בחברה רב-תרבותית לשוויון ולחופש לנהוג לפי אורחות החיים ואמות המידה המקובלות עליהם.

מהתשובות לסקר שנערך על ידי הרשות לקידום מעמד האישה עולה כי בישראל רוב הנשים שסבלו מהטרדה מינית או ממעשים מגונים בתחבורה הציבורית הגיבו באופן פסיבי – בהתרחקות מהמטריד, שתיקה, מעבר מקום, ואף ירידה מהאוטובוס, אך היו נחרצות יותר לגבי אופן הפעולה בו על נשים להתנהג. מפער התשובות בין המעשים לבין הדיבורים ניתן להסיק כי נשים רבות מעדיפות להימנע ממצבי ניסיון וביזיון ומדירות רגליהן מהתחבורה הציבורית כדי להימנע ממצבים מביכים ובלתי נעימים. להלכה, אישה בישראל הנמצאת ברשות הרבים זכאית להגנה מלאה על פרטיותה, על גופה ועל כבודה, אך, למעשה, משמוסר המחסום הפיזי המגן עליה היא חשופה. ההגנה המיידית הטובה ביותר, לכל מי שהברירה נתונה בידיה, היא מעבר לתחבורה פרטית.

מקורות וחומר לעיון:

הרשות לקידום מעמד האישה, הטרדה מינית ומעשים מגונים בתחבורה ציבורית 2002

Women-Only Signs in Seoul, 13/11/1992, New-York Times

Grope-Free Transport, Joe Contreras, 18/2/2008, Newsweek

All-women trains are only way to defeat Tokyo bottom pinchers, Leo Lewis 24/11/04, Times on-line

Only Women, Anahi Parra, 16/5/08

On India’s Railways, Women Find New Peace in Commute, Jim Yardley, 16/9/09 New York Times

Women and Men on the Bus – Driving through Tehran

Egged and the Taliban, Naomi Ragen, 1/8/04

ההפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית, אלון הראל, אהרון שנרך, עלי משפט ג’, תשס”ג.


Leave a Reply