עיוורון תודעתי לגודש בדרכים

מידי בוקר וערב עשרות נוסעים מתעכבים שעות רבות ויקרות בתוך פקעות סבוכות של זרמי תנועה איטיים. כיצד ניתן להסביר את שתיקת הנוסעים – הנעים כמו עדרי כבשים צייתניות היוצאות מידי בוקר למרעה וחוזרות ממנו לעת ערב – לבעיית הגודש. האם מדובר ב – “עיוורון תודעתי”?

הגודש בדרכים ו-“שתיקת הכבשים”

מידי בוקר וערב עשרות נהגים בכל רחבי העולם משחיתים זמן רב בתנועה סמיכה ואיטית בתוך גודש תנועה, רובם ללא יכולת למצוא חלופות או להימלט לנתיבים פנויים יותר. חסרונותיו של גודש התנועה רבים ומוכרים, ובהם ביטול זמן יקר של נוסעים הנאלצים להתעכב בדרכים על חשבון שעות עבודה, משפחה, או פנאי, צריכת דלק מיותרת, בלאי מואץ לתשתיות ולכלי רכב ופליטת מזהמים.

גודש התנועה פוגע ברבים וגורם טרדה ואי נוחות, מבלי להפלות או לברור בין אלו הנקלעים לתוכו, או לחוס על מגזרים מסוימים, על ענפים כלכליים או על מחוזות גיאוגרפיים. הנפגעים העיקריים מהגודש הם אלו שלרשותם רמת גמישות נמוכה בבחירת שעות נסיעה או מסלולי תנועה כתגובה לשעות שיא התנועה ולעומס בדרכים. מכיוון ששעות הגודש נוטות לגדול ולהתרחב, מרחב התמרון של אלו המבקשים להתחמק ממנו הולך ומצטמצם. בדרך הכלל, אלו הנאלצים לסבול מאי-הנוחות של נסיעה בשעות גדושות ועמוסות מחוסר ברירה מאבדים זמן רב יותר והפגיעה בהם עמוקה ומכאיבה יותר.

תעוקת הגודש – הפוגעת ברבים מידי יום עסקים ועבודה – מעלה את השאלות; כיצד ניתן להסביר את השתיקה והרפיון של נוסעים כה רבים הנעים כמו עדרי כבשים צייתניות היוצאות מידי בוקר לאחו וחוזרות לעת ערב לדיר, כמעט ללא מחאה על תנאי התנועה? מדוע הביקורות והמחאות המוגבלות כנגד בעיות הגודש נשמעות בקול ענות חלושה כפעיות כבשים נינוחות, ולא בקול ענות גבורה ונחישות?

באופן טבעי חלק מהציבור ניחן באופי סובלני, צייתן או כנוע, והוא לומד לחיות עם העקה השגרתית הנובעת מגודש תנועה, להסתגל אליה, לגלות כלפיה אדישות ואף לקבל אותה בשלווה פנימית. שעות הגודש מנוצלות על ידי חלק מהנוסעים לפעילויות שונות, כמו האזנה לרדיו, צפייה בטלביזיות המותקנות בכלי רכב, משחקי מחשב ניידים, קריאה, עיון ולימוד, אכילה, שתייה, איפור, שיחות בטלפונים ניידים או שליחת מסרונים. הצרה היא, שההסתגלות לגודש לא תמיד ברוכה וחיובית – כשפעילויות בתוך כלי רכב מתקיימות על ידי נוסעים סבילים היא מסיחה דעתם מהגודש וממלאת בתוכן חיובי את הפנאי המאולץ שהגודש בדרכים יוצר, אך כשהיא נערכת על ידי נהגים היא עלולה להסיח את דעתם מהנהיגה ולהיות מסוכנת להם ולסביבתם.

ניתן להסביר חלק מההשלמה עם הגודש בדרכים כתגובה המאפיינת ציבור סתגלן, אך הגודש בדרכים פוגע לא רק בבעלי אופי סובלני, אלא גם באנשים הנוטים שלא לקבל את המציאות כפי שהיא, למחות כנגד מפגעים, עוולות ומעשי איוולת המתרחשים סביבם, או לאתגר עצמם בתיקון העולם. מהגודש בדרכים נפגע ציבור מגוון הכולל מנהיגי ציבור בעלי חזון ויוזמה, אנשי רוח ומעשה, יזמים ומנהלים עסקיים. ציבור המשתמשים בכלי רכב במדינת ישראל בעצימות גבוהה הוא ציבור הנמנה בחציון העליון של המשק במדדים חברתיים וכלכליים, וכולל מנכ”לים, סמנכ”לים, מנהלי אגפים ומנהלי מיזמים. חלק נכבד מהתנועה על כבישי ישראל נערך על ידי ציבור הנמנה על דרגי ניהול ופיקוד, אשר נהנה מתנאי עבודה הכוללים הטבות כמו “רכב צמוד” או “רכב ליסינג” – המאפיינות ציבור עובדים בכירים במגזר הפרטי או הציבורי. תעוקת העומס והגודש בכבישי ישראל מתקיימת בימי העסקים ונפרסת בין השעות 7.00 – 10.00 בבוקר ו – 16.00 – 19.00 בערב. פיזור שעות הגודש עשוי להעיד על כך שהוא אינו פוגע רק בבעלי משרות שגרתיות העובדים בין 8.00 בבוקר ל – 4.00 אחר הצהריים, אלא בעובדים בכירים ועצמאיים, הנהנים מגמישות ושיקול דעת רחבים יותר בבחירת שעות עבודתם ונושאים באחריות המכתיבה את שעות עבודתם וסדרי תנועתם.

על רקע האמור, מתחדדות השאלות שהועלו בנוגע לאדישות התמוהה כלפי הגודש בדרכים, ובאופן מיוחד, היכן בעלי רוח המנהיגות, היוזמה והלחימה, והיכן בעלי החשיבה המקורית והיצירתית כאשר נדרש לטפל בבעיה שגרתית ומטרידה כמו הגודש בדרכים?

עיוורון תודעתי

אחד ההסברים להתעלמות של ציבור רחב מבעיית הגודש הוא קיומו של “עיוורון תודעתי”, (המכונה גם כ-“עיוורון קשב” או “עיוורון תפיסה”). עיוורון תודעתי הוא מצב שבו אדם קולט נתונים בחושיו, אך מרכזי עיבוד המידע במוחו אינם מעבדים את המידע הנקלט ומתעלמים ממנו. התעלמות מסוג זה עשויה להתרחש כאשר המוח מוזן בעומס מידע, אשר מסונן לפי סדרי עדיפויות. התמקדות במשימה מסוימת עשויה לגרום לסוג של “עיוורון תודעתי”, הידוע כ-“חוסר תשומת לב”, באמצעות הסחת הדעת מנתונים נראים או נשמעים כדי להתמקד באחרים. כאשר אדם אינו מסוגל לבצע מספר משימות באותו זמן הוא עשוי לחלק את הקשב או הראיה, להתמקד בפרט או נושא מסוים ולהתעלם מאחר.

סינון המידע המעובד במוח האדם נקבע לפי מיקוד ודירוג סדרי עדיפות. כנראה שסינון זה פועל גם כמנגנון הגנה נפשי – בני אדם אינם מסוגלים להעמיס על עצמם את כל צרות העולם, ולכן הם בוחרים להתמקד כל פעם במשימה מסוימת, שהיא על פי רוב קרובה לליבם ולצרכי הקיום וההישרדות האישיים שלהם, ומדחיקים בעיות ומשימות אחרות, הנתפסות כ – “בעיות של מישהו אחר”. למרות הנטייה האנושית להציב במרכז את צורכי הקיום האישיים, לעתים בני אדם מדחיקים את הבעיות האישיות שלהם כדי לסייע לאחרים או להגן על קבוצות או קהילות מפני איומים קיומיים או אחרים.

דירוג סדרי העדיפויות במוח האדם ניתן כנראה להטיה הגורמת לעיוורון תודעתי, להתעלמות מנושאים או שיקולים בעלי חשיבות והעדפת אחרים, ואולי לכך כוון הציווי המקראי, “ושוחד, לא תיקח:  כי השוחד יעוור פיקחים, ויסלף דברי צדיקים.” (ספר שמות, פרק כ”ג, פסוק ט’), “…. ולא-תיקח שוחד- כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים.” (ספר דברים פרק ט”ז, פסוק י”ט). הטיית מיקוד תשומת הלב על ידי שוחד עלולה לגרום לשופט, לחכם או לפיקח לעיוורון תודעתי, ועל אחת כמה וכמה לאדם מן היישוב שאינו דרוך לערוך שיקול דעת מאוזן. הטיה מסוג זה עלולה לפגוע בכושר השיפוט ושיקול הדעת השגרתי, כאשר עניינים כלכליים מטים דעתם של אנשים לאפיקים מסוימים אליהם הם נותנים את לבם, תוך התעלמות מכיוונים אחרים המוחשכים על ידי “העיוורון התפיסתי”.

התעלמות של ציבור רחב מבעיית הגודש בדרכים, מדגימה “עיוורון תודעתי”. מדובר בבעיה שרבים נחשפים אליה וסובלים ממנה באופן אישי ובאורח תדיר, אך הם תופסים אותה כ-“בעיה של מישהו אחר”, או כבעיה שפתרונה למעלה מכוחם, ולכן היא נדחקת לקרן זווית, אינה מטופלת ואף אינה מרוככת. בדומה לתופעה שבה תודעתם של רבים עיוורת לבעיה האסטרטגית של הגודש בדרכים, קיימים נהגים המפתחים עיוורון טקטי וחוסר מודעות לבעיית הגודש. מדובר בנהגים שמכונים לעתים “נהגי זומבי” – נהגים הנוהגים בתנאי גודש במצב של עייפות או דכדוך, כשהנהיגה נעשית באופן מכני מתוך הרגל לפי כללים מושרשים אך מודעות נמוכה, בדומה לאדם המהלך בשנתו. “נהגי הזומבי” לוחצים על דוושות ההאצה והבלימה בתגובות למרחק מהרכב שלפניהם, אך הם אינם מרוכזים בנהיגה ועלולים לחלום בהקיץ. הנהיגה אינה נמצאת במוקד המודעות שלהם והגודש כלל אינו מטריד אותם.

העיוורון התודעתי קיים בהתייחסות האנושית לבעיות רבות האופפות את קיום הפרט, הקהילה והחברה, כמו בעיות בריאות, איומי מלחמה מצד שונאים ואויבים או פגעי טבע. בעיית הגודש בדרכים אינה בעיית הקיום החמורה ביותר, אך היא בעיה יומיומית, קרובה ומוחשית לנפשות רבות, הכרוכה, נגזרת ומשליכה על בעיות קיומיות חמורות יותר, כמו זיהום אוויר, זיהום מקורות מים, בטיחות בדרכים,  וביטחון אישי ומדיני.

מקורות וחומר לעיון:

אתר “נתיבי איילון”

Inattentional Blindness

Somebody Else’s Problem

Leave a Reply