רחובות שוק ומסחר וההליכה הרגלית

בחלק ניכר מרחובות השוק והמסחר המוצלחים מתנהלים החיים בסביבה של תנועה רגלית. על תרומתה של ההליכה הרגלית לחיוניות רחובות בעידן המודרני.

ביקורים ברחובות שוק ומסחר בשעות פעילות הומות וערות, ומנגד בשעות הלילה או בימי שבתות וחגים בהם השווקים סגורים, מעוררים מחשבות. בימי החול והמסחר השווקים מתעוררים לחיים בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר הסוחרים פותחים את החנויות והדוכנים ומקבלים סחורה טרייה לפני שתנועת כלי רכב סמוך לחנויות הופכת לבלתי אפשרית או בלתי נסבלת. אחרי קבלת הסחורה ופתיחת החנויות והדוכנים המוצרים נערכים על המדפים בסדר שנועד לעורר את העין ולמשוך תשומת לב. השווקים פונים לחמשת החושים, במראות צבעוניים ומושכים, בריחות של צמחי תבלין, דברי מאפה ותבשילים, בטעמים מגוונים של ירקות, פירות וחומרי גלם המתבלים את המזונות, בסחורות שמותר למשש ולברור, ובקולות התגרנים המשבחים את מרכולתם. המולת השווקים ואופיים המיוחד נובעים לא רק מכוחות המשיכה והפיתוי שמפעילים הסוחרים, אלא מהשפעות גומלין והיזון החוזר שמפעילים הצרכנים זה על זה. תנאי הצפיפות, הדוחק ומיזוג האוויר בשווקים עלולים לפגוע בנוחות הצרכנים, אך דווקא הם מעבירים מסרים סמויים וחזקים שכדאי לבוא לשווקים ולהידחק ליד הדוכנים הצפופים – כי אם צפוף כנראה שהמקח כדאי, והסחורה משובחת וזולה. 

עם סיום שעות הפעילות בשווקים דלתות ברזל נגללות על פתחי חנויות, מכסי דוכנים נסגרים וננעלים בבריחים, והשוק מתחיל להתנקות מפסולת, זוהמה וריקבון שהצטברו סביבו במהלך יום המסחר. מי שחפץ להתרשם במיוחד מהתרחשות התהליכים המנוגדים בשווקים בפרקי זמן קצרים יחסית מוזמן לבקר בהם בערבי שבתות וחגים. בשעות הבוקר של ימים אלה קיימת תנועה נמרצת של קונים המבקשים סחורה טרייה לסעודות השבת או החג. בשעות המאוחרות יותר מתנהלת תנועה של קונים המבקשים לנצל את שעות המסחר האחרונות, בהן הסוחרים מבקשים להיפטר מסחורות מתכלות שצפויות לאבד את טריותן כאשר השוק ייסגר ולהשיג סחורה זולה יחסית. כאשר השמש שוקעת על חיי השוק ודוכניו נסגרים, בתוך שעות ספורות מתחלפת הפעילות הערה וההמולה לשקט מנוגד.

השווקים הותיקים בישראל אינם בנויים בתוך מבני חנויות סגורים, כפי שמקובל במקומות רבים באירופה ובמרכזי קניות מודרניים, אלא לאורך רחובות וסמטאות, ויש לכך דוגמאות רבות ומפורסמות. “שוק מחנה יהודה” הירושלמי הוותיק, החל לפעול בסוף המאה התשע עשרה. “שוק מחנה יהודה” מורכב מסדרה של חנויות ודוכנים סמוכים הפועלים בשכונת “מחנה יהודה” ברחובות מחנה יהודה ו-עץ החיים ובסביבתם. “שוק הכרמל” – השוק הוותיק והגדול של תל אביב, פועל משנת 1920 ופרוס לאורך מורד רחוב הכרמל. “שוק התקווה” – נמצא ברחוב התקווה שבשכונת התקווה בתל אביב ופועל משנת 1935. “שוק פתח תקווה”, נוסד בסוף המאה התשע-עשרה ובנוי כמשולש רחובות המרוכז לאורך רחוב זאב ליפקיס וסביבתו. בשעות שבהן רחובות השווקים אינם פעילים הם דומים לרחובות רגילים שמשני צידיהם מבנים ומדרכות ובאמצעם כבישי אספלט. שערי מתכת נגללים על פתחי חנויות ודוכני ברזל קבועים לכבישים או למדרכות מעידים על כך שאופים של רחובות השוק נבדל ומיוחד לעומת רחובות מגורים רגילים, אך הבדל זה אינו דרמטי כמו ההבדלים בין השווקים בשעות הפעילות לשווקים בשעות הסגירה.

הניגודים הבולטים בין חיי השווקים העירוניים בימי הפעילות לחיי השווקים בימי השבת והחג, ובין מראה רחובות השווקים בימי הפעילות למראה רחובות השווקים בימי השבתון, מעידים על כך שנשפת אפם של השווקים אינה קשורה דווקא לסטרוקטורות ולמבנים פיזיים, או לחומרים מהם בנויים רחובות השוק. נשפת אפם של השווקים העירוניים אינה טמונה בדומם או בצומח הבונה ומקיף אותם, אלא בייעודם המוגדר וברקמה האנושית, התרבותית וההיסטורית של בני האדם החיים ופועלים בהם לאורך דורות. כנראה שהסממנים החשובים המרכיבים את תמהיל כוח המשיכה של השווקים אינם כוללים רק שיקולים כלכליים קרים כמו סחורה משובחת וזולה, אלא במניעים הקשורים בהתפתחות המין האנושי, מניעים מולדים ורגשיים. עוצמתם של השווקים הפתוחים למשוך קהל טמונה, בין השאר, במגע אנושי בין ציבור הצרכנים לבין עצמו, בהתחככות שבין הצרכנים העוברים ושבים או נדחפים סמוך לדוכנים וחנויות, בקשר העין של מבטים הבוחנים איש את רעהו, את סגנון לבושו ואת מאפייני צריכתו. לעתים המסחר בשוק הוא רק תירוץ לקיום קשר אנושי שבו תמורת מספר שקלים הצרכנים קונים לא רק מלפפונים, עגבניות או קישואים, אלא חווית שיחה ומיקוח הנוצרים בשיחות שבין הצרכנים לבין סוחרים זרים או מוכרים.

לאופיים של השווקים יש קשר לקצב הפעילות האנושית המתרחשת בהם ולעובדה שהתנועה בהם מתבצעת בקצב ובגובה אנושיים של הולכי רגל. שווקים וככרות עיר – בהם קהל רב נפגש ונוצר חיכוך ומגע בין פרטים לבין ההמון שהם יוצרים – הם חלק טבעי ועתיק מערים היסטוריות. הולכי רגל נקהלו לפני אלפי שנים בכיכרות ובשווקים העתיקים בכל רחבי העולם, בין בירושלים, שכם או עכו שבארץ כנען, ברומא או פומפי שבאימפריה הרומית, בטוקיו או בפקין שבממלכות במזרח אסיה. תופעת השווקים המסורתיים נפגעה במקומות בהם כלי רכב מנועיים החליפו הליכה רגלית. בניגוד לצפיפות של תנועה רגלית טבעית – היוצרת אווירה של חום חברתי וקהילתי – צפיפות של כלי רכב, בהם נהגים ונוסעים יושבים בבועות סגורות וממוזגות, משדרת קור וריחוק. רחובות רחבים ומעורבים בהם נעים כלי רכב על כבישים ולצדם חנויות ומדרכות למעבר הולכי רגל, מספקים שימושיות ונוחות גבוהות בניוד סחורות וצרכנים על הכבישים הסמוכים לרחובות המסחר, אך הם לא מספקים את תחושת הבטיחות ואת המימד האנושי הקיים בשווקים הצפופים שנבנו מראש להולכי רגל בלבד. הבנת חסרונותיה של התנועה המנועית בהשפעה על חיי החברה והמסחר הולידה את “המדרחוב” – רחוב המיועד לתנועה רגלית של הולכי רגל.

כדי להחזיר את התנועה הטבעית של הולכי הרגל לשווקים, לרחובות ולכיכרות הערים נוצר צורך מודרני לפתות ולאלץ את התושבים והאורחים בערים לנוע ברגל. “המדרחוב” המאולץ הראשון בעולם הוא כנראה רחוב סטרוייט (Stroget), בעיר קופנהגן. מדרחוב זה נוצר בשנת 1962 ביוזמת האדריכל הדני יאן גהל, אשר המליץ לסגור רחוב ראשי עתיק באורך של כ – 1.8 קילומטרים במרכז קופנהגן לתנועת כלי רכב. רחוב סטרוייט הוא רחובה הראשי של קופנהגן הנמתח בין ככר העיר המרכזית לבין “ככר המלכים החדשה”, והוא נחשב כמדרחוב הראשון והארוך באירופה. בתום מלחמת העולם השנייה גברה מגמת הרכישות של כלי רכב פרטיים בקרב תושבי אירופה המשתקמת. הרכב הפרטי היה באותה תקופה מוצר מודרני וחדשני שהפך להיות עממי ובר השגה לקבוצות רחבות מהאוכלוסייה. המגמה של הגדלת צי הרכב המנועי הפרטי סימלה תחושת ביטחון אזרחי וחזרה לחיי בורגנות שגרתיים ויציבים. דווקא בתקופה שבה ההגמוניה של הרכב הפרטי החלה לצבור תאוצה ברחובות קופנהגן, התעוררה תגובת נגד שיזמה סגירת רחוב ראשי בעיר לתנועה מנועית.

סגירתו של רחוב סטרוייט החלה בהדרגה בשנות החמישים, כאשר הרחוב נסגר מעת לעת לתנועה מנועית למספר ימים בתקופת חג המולד. בשנת 1962, “תקופת החגים” בה הרחוב נסגר לתנועה מנועית הוארכה. באותה תקופה תושבים רבים חששו שבקופנהגן לא תתקיים תרבות של חיי רחוב ציבוריים וסוחרי רחוב סטרוייט חששו כי סגירת הרחוב תבריח מהם לקוחות ותפגע בפרנסתם. בניגוד לחששות המוקדמים, סגירת רחוב סטרוייט לתנועת כלי רכב הפכה אותו לסיפור הצלחה והיא הורחבה בהדרגה לסביבתו. הרחוב הסגור להולכי רגל גרם להתפתחות של תרבות רחוב ולהופעת אומני רחוב, אשר משכו תיירים וצרכנים רבים. התנועה הערה ברחוב העלתה את מחירי החנויות לאורך הרחוב ובהדרגה נכנסו אליו חנויות יוקרה, רשתות מסחר עממיות, חנויות מזכרות ומסעדות. כיום רחוב סטרוייט מארח בשיא העונה כשמונים אלף הולכי רגל מידי יום ואין חולקים רבים על ההצלחה של סגירתו.

בקופנהגן הצוננת עונת התיירות והמסחר הערה התארכה ברחוב סטרוייט לשלושה רבעים מהשנה. האורחים הרבים הפוקדים את הרחוב הניעו את העסקים להיפתח לקראת הצרכנים, בתי הקפה הפזורים לאורך הרחוב הוסיפו מתקני חימום ליושבי הרחוב, ונוצרה תנועה של היזון חוזר חיובי בין העסקים לבין המבקרים, שתרמה לחיוניות הרחוב. איגוד הסוחרים ברחוב סטרוייט גיבש תקנים חזותיים לחלונות הראווה ולפתחי החנויות ובתי הקפה, כדי להעלות את ערכו המסחרי של הרחוב באמצעות סטנדרטים גבוהים וצביון מוגדר.

לכאורה הגבלת הכניסה והחניה של מכוניות ברחוב המסחרי הייתה צפויה להכביד על נוחות ציבור הצרכנים בקשיי נגישות לרחוב ובקשיים להניע ולהעמיס את הסחורות שנרכשו ברחוב לתאי מטען של כלי רכב פרטיים, אך הסתבר כי יתרונות אחרים העפילו על החסרונות וקיזזו אותם – תנועת הולכי הרגל יצרה את התנאים הקיימים בשווקי הרחובות, הכוללים נפחי תנועה גבוהים של הולכי רגל, העולים פי כמה על נפחי תנועה של מכוניות, תנועה זולה יותר, בטוחה יותר, שקטה יותר וידידותית יותר לסביבת המחייה והחברה.

התפתחות המדרחוב ושווקי הרחובות מלמדת כי מוקדי העניין העיקריים ברחובות אלו הם קהל הולכי הרגל, המזינים זה את זה בעניין ובסקרנות. עניין זה חזק לא פחות מהעניין שיוצרים החנויות עצמן, בתי הקפה או אומני הרחוב, המשמשים תירוצים ועוגנים לחיכוך, מגע וקשר עין אנושי בין מכרים ובין זרים. הניידות המוגברת והתקשורת הנמרצת מהן נהנים אזרחים רבים בעולם המודרני היו עלולים לחרוץ את דינם של מרכזי הערים לשבט כאיברים מיותרים, מדולדלים ולא חיוניים. בניגוד לחששות, מסתבר שתרומתם של מרכזי הערים לא פגה, והם עדיין מצליחים למשוך תושבים ותיירים המחפשים חוויות וריגושים הנוצרים באמצעות מגע וקשר עין אנושיים ובלתי אמצעיים סביב מרכזי תרבות, בתי אוכל וקפה או חנויות ומרכזי קניות.

Leave a Reply