ביטוח כלי רכב רכים

כלי תחבורה רכים כובשים בהדרגה את הכבישים והמדרכות בישראל ויוצרים מציאות חדשה, אך הוראות חקיקה ונוהל מגלות מדיניות המפגרת אחר המציאות המשתנה והיסוס בגיבוש עמדה ברורה ועקבית ביחס לכלים אלו. העדר מדיניות ברורה יוצר חוסר בהירות בסוגיות האחריות והביטוח של השימוש בכלי הרכב הרכים.

ההבדל בין הולך רגל לבין נוסע בכלי תחבורה מנועי לכאורה ברור. מבהירות זו נגזרו, בין השאר, גבולות מקובלים וברורים בין המדרכה או מעבר החצייה, שהם ממלכתם של הולכי הרגל, לבין הכבישים שהם ממלכת כלי הרכב. מההגדרות השונות ומתחומי הממלכות השונים של כלי הרכב והולכי הרגל נגזרים כללי התנועה המקובלים. גבולות האבחנה הברורים בין הולכי הרגל לבין נוסעי התחבורה המנועית מיטשטשים כתוצאה מתנועה גוברת בכלי רכב חדשניים רכים, הנעים על ידי הנעת דוושות, או גלגלים ומנועים, המורכבים על התקנים שניתן לנוע באמצעותם בישיבה או בעמידה. ככל שהתנועה בכלי הרכב הרכים איטית יותר, מופעלת בכוח שרירי האדם, וככל שהנוסעים בכלי הרכב חשופים ופגיעים יותר הם קרובים יותר להולכי הרגל, אך כאשר הם נעים מהר, בעוצמה יחסית רבה ומוקפים במסגרות קשיחות הם חוצים את הגבולות ומתקרבים לתנועה המנועית.

ההגדרה המסורתית למונחים “אופנוע” או “קטנוע” עשויה להדגים קשיים הנובעים מחוסר התאמה של הגדרה ישנה למציאות חדשה ומשתנה. בסעיף 3(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה – 1975 מוגדר לצורך הסעיף “אופנוע” כך – “רכב מנועי בעל שני גלגלים המורכבים זה אחרי זה, בין אם חובר אליו רכב צדי ובין אם לאו, לרבות קטנוע ותלת–אופנוע.”

* אופנוע הוגדר כרכב מנועי בעל שני גלגלים המורכבים “זה אחרי זה”, אך בשנים האחרונות יצרני כלי תחבורה גילו יצירתיות גבוהה מזו של המחוקק ופיתחו כלי רכב מנועיים בעלי שני גלגלים המורכבים “זה לצד זה”, כדוגמת ה-“רכינוע”. בהקשר בו מופיעה הגדרת “אופנוע” לא נראה שמקומם של הגלגלים – בזה אחר זה או זה לצד זה – רלבנטי למטרת החוק, אך ההגדרה המסורתית הקיימת ברורה מאוד וטעונה רענון והתאמה למציאות.

* אין ספק כי הקורקינט המסורתי, המורכב מלוח עץ עליו מורכבים שני גלגלים המונע על ידי דחיפות רגלו של הרוכב אינו הולם את ההגדרה “אופנוע”, אך מה דינו של קורקינט מודרני עליו הורכב מנוע בעירה פנימית או מנוע חשמלי זעיר? מרגע שהורכב לקורקינט מנוע הוא תואם את ההגדרה של “אופנוע”, אך האם המחוקק התכוון לקורקינט מנועי עליו עומד רוכב חשוף הנע בעוצמה מוגבלת?

* אופניים מסורתיים אינם “אופנוע” משום שהם מונעים בכוח רגלי על דוושות ולא בכוח “מנועי”, אך ממסרות אופניים מודרניים יכולים להכפיל את כוחו של המדווש בעוצמה, והרכבת מנוע זעיר לגלגלי האופניים יכולה להוסיף להם כוח “מנועי”. באיזה שלב של האבולוציה המכאנית ה-“אופניים” יוצאים מההגדרה של “אופניים” ונכנסים להגדרת “אופנוע”?

* באופן מסורתי קשה היה להתייחס לדגמים זעירים של כלי רכב שנועדו לשמש כ-“צעצועים” או למטרות “שעשוע” כאל כלי “רכב”. בשנים האחרונות נבנים ומשווקים כלי תחבורה מנועיים, כדוגמת אופנועים וקורקינטים ממונעים, המיועדים לילדים ולבני נוער, אשר מטשטשים את האבחנה בין כלי רכב למטרות “שעשוע”, או בין “צעצועים”, לבין אמצעי תחבורה שבכוחם לפעול ככלי רכב שימושיים לטווחים מוגבלים. כיצד יש להתייחס לאמצעים אלו?

את כלי התחבורה הרכים ניתן להציב על התפר שבין הולכי הרגל לבין כלי הרכב המנועיים. מצב הביניים מעורר מחלוקות וספקות בשאלה היכן מקומם הראוי, בהתחשב במאפיינים המגוונים של כלי הרכב הרכים השונים. האם מקומם הוא על תשתית הולכי הרגל, או שמא שם הם מסכנים את הולכי הרגל? האם מקומם הראוי הוא על תשתית כלי הרכב המנועיים, או שמא שם הם מסכנים את רוכביהם החשופים? האם הם ראויים לתשתית ייחודית ומיוחדת, כמו נתיבי אופניים? ואולי, יש לפסול את השימוש בהם בכל מקום שהוא? חקיקת התעבורה בישראל אינה נוהגת בעקביות ביחס לכלי הרכב הרכים. באופן כללי מופעל עיקרון האוסר לנוע על כבישים באמצעות קלנועית, רכינוע, או קורקינט חשמלי לצד רכב מנועי, אך מותר לאופניים ולאופניים עם מנוע עזר לנוע על הכבישים. הקלנועית, הרכינוע והקורקינט המותרים לתנועה מחוץ לכבישים הם בעלי מגבלות מהירות ועוצמה המנסים אולי לקרב אותם יותר לעבר הולכי הרגל מאשר לכלי רכב מנועיים.

לא רק רשויות ציבוריות מתקשות לתקן ולעדכן הגדרות ותפיסות ישנות בנוגע לכלי התחבורה החדשים, גם חברות ביטוח מפנימות באיטיות את השינויים בשטח. החזקה ושימוש בכלי תחבורה רכים יוצרת סיכונים בעלי מאפיינים ייחודיים לנזקי תאונות דרכים. משתמשי כלי התחבורה הרכים עלולים לפגוע בהולכי רגל, או להזיק לרכוש בסביבת תנועתם, הם עלולים לגרום לתאונות אישיות שיזיקו לגופם או לרכושם של רוכבים עצמם, או להיפגע על ידי כלי תחבורה כבדים מהם, או על ידי הולכי רגל שיפגעו בהם. מטבע הדברים, נזקים של כלי תחבורה רכים לצדדים שלישיים או לרוכביהם נוטים להיות נמוכים בהשוואה לתאונות בהם מעורבים כלי רכב בעלי מסה כבדה יותר, אך מנגד הם פגיעים לנזקים גבוהים יחסית כאשר הם נעים בסביבה של תנועה מנועית במקרי התנגשות עם כלי רכב הכבדים מהם. בישראל קיימת חובה על המשתמשים והנוהגים בכלי רכב מנועיים להחזיק פוליסת ביטוח המכסה את המבוטח במקרי אחריות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה – 1975. חברות הביטוח בישראל אינן מתייחסות לכלי התחבורה הרכים כאל כלי רכב מנועיים ולכן אינן ערוכות לספק לבעליהם פוליסות ביטוח חובה. בשנים האחרונות החלו חלק מחברות הביטוח לגלות עניין מסחרי במכירת פוליסות ביטוח לרוכבי אופניים המספקות כיסוי ביטוחי לסיכונים שונים, אך ביטוחים אלו לא נערכים במסגרת ביטוח החובה לכלי רכב מנועיים.

אזור הדמדומים שבו נמצאים כלי הרכב הרכים יצר חוסר בהירות באשר למצבם המשפטי, שהוביל לפסקי דין שהגיעו למסקנות סותרות בהקשר של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון, אשר קרא לאחרונה למחוקק להסדיר את הנושא. בערעור אזרחי 2606/06 דיווי שפורן נ’ זק תורג’מן ואח’, נדון מקרה שבו ילד שרכב על קורקינט בעל מנוע בנזין התנגש במהלך נסיעה נגד כיוון התנועה בכלי רכב מנועי וניזוק. מדובר היה בקורקינט שמהירותו המרבית 32 קמ”ש, ובישראל נאסר היבוא והשימוש בקורקינטים מסוג זה. רוכב הקורקינט לא היה מבוטח והוא הגיש תביעה לפיצויים, בין השאר, נגד החברה שערכה פוליסת “ביטוח חובה” לבעל הרכב, לפי “חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים”. חוק זה מבוסס על עיקרון של פיצוי שאינו קשור בשאלת האשם, ולכן היה בסיס אפשרי להגשת תביעה, אלא שחברת הביטוח טענה מנגד כי הקורקינט היה בעצמו “כלי רכב מנועי”, ומכיוון שרוכבו לא היה מבוטח, הוא אינו זכאי לפיצוי.

בבית המשפט המחוזי נקבע כי הקורקינט הנדון הוא כלי רכב מנועי ולכן בעליו –  שלא היה מבוטח – אינו זכאי לפיצוי, אך בבית המשפט העליון הקערה התהפכה על פיה ונקבע כי הקורקינט אינו “רכב מנועי”. בית המשפט העליון נימק כי ייעודו העיקרי של הקורקינט לשמש לשעשוע ולמשחק ולכן הוא אינו “רכב מנועי” כהגדרתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, משום שייעודו העיקרי אינו “לשמש לתחבורה יבשתית”. פסק הדין בבית המשפט העליון נומק בהרחבה על ידי השופטת הנכבדה א. פרוקצ’יה, שחשפה את לבטיה ופרסה את נימוקיה, וניכר כי המסקנה לא הייתה ברורה ומובנת מאליה. השופט א. רובינשטיין הצטרף לתוצאה, אך הביע הרהורים מסייגים, בין השאר לאור השימוש הגובר בכלי תחבורה רכים למטרות תחבורה, וקרא למחוקק להסדיר את הנושא.

במקרה שנדון בעניין ע”א 2606/06 פסק הדין של בית המשפט העליון סייע לילד שרכב על הקורקינט ללא ביטוח לזכות בפיצוי, אך לא ניתן להתייחס לתקדים זה כאל פתרון כללי לבעיות האחריות במקרי תאונות בהם מעורבים כלי רכב רכים:

* משתמש בכלי רכב רך שניזוק מתאונה עצמית, או שהזיק לצד שלישי שנפגע, אינו חייב לרכוש “ביטוח חובה”, בדומה לבעל רכב, אך גם אינו מבוטח מפני אירועים כאלו, אם לא ידאג לבטח את עצמו מרצון באופן מיוחד.

* בנסיבות המקרה שנדונו בע”א 2606/06 קבע בית המשפט כי הקורקינט אינו “כלי רכב מנועי”, אלא כלי המשמש בעיקר לשעשוע, אך יתכן כי בעתיד ובנסיבות שונות יקבע שכלי רכב רך אחר – כמו קורקינט שנרכש על ידי בוגר בעיקר למטרות תחבורה – הוא “רכב מנועי” החייב בפוליסת ביטוח. באותו עניין ציין בית המשפט: “באנלוגיה מסוימת ניתן להזכיר את השימוש באופניים בכבישי הארץ, אשר אינם מוגדרים כ”רכב מנועי” מאחר שאינם מונעים בכוח מכני. לפיכך, השימוש בהם אינו מכוסה על ידי חוק הפיצויים אף שהסיכון מהם, בין לרוכב האופניים ובין להולכי הרגל, עלול להיות רב ביותר, עד כדי סיכון חיים.” אם אופניים חורגים מהגדרת “רכב מנועי” משום שהם אינם מונעים בכוח מכני, הרי אופניים מנועיים, שייעודם העיקרי אינו לשעשוע, עשויים להיכלל בהגדרה, ועל המשתמשים בהם לערוך “ביטוח חובה”.

* שוק הביטוח של כלי הרכב הרכים בישראל נמצא בחיתוליו ועדיין לא השתכלל, ואין תעריפי “ביטוח חובה” לכלי רכב מנועיים רכים המיועדים בעיקר למטרות תחבורה. שוק כלי הרכב הרכים מתפתח בפועל למרות מדיניות ציבורית בלתי ברורה הגורמת להחנקתו, ולמרות חוסר הבהירות ביחס להיבטים משפטיים שונים הקשורים בכלי רכב אלו.

גם בית המשפט העליון בתיק ע”א 2606/06 וגם בית המשפט המחוזי, בתיק ע”א 1640/08, שדן בתביעה של נוסע קלנועית שנפגע בתאונת דרכים, קראו למחוקק לתקן את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בנוגע למעמד כלי הרכב הרכים.

מקורות וחומר לעיון:

ע”א 2606/06 דיווי שפורן נ’ זק תורג’מן ואח’.

ע”א (תל אביב יפו) 1640/08 בן ישי פרחיה נ’ שלמה אברהם ואח’.

ת.א. (שלום ת”א) 40424/06 פוליטי נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב (“הפול”).

Leave a Reply