אמצעי תנועה ותחבורה יכולים לספק כלים יצירתיים לגישור על פערים בסכסוכים הנובעים ממחלוקות טריטוריאליות, אך לשימוש בכלים היצירתיים נדרשים תנאים מוקדמים של רצון טוב, אמון, כבוד, ושאיפה הדדית לשלום.
בראיון שקיים העיתונאי שלום ירושלמי עם חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ’ ישראל אומן, נשאל המרואיין בקשר לסכסוך הישראלי-פלשתינאי: “אתה בעד פתרון שתי המדינות? “, ותשובתו: “הדרך הכי הגיונית היא שתהיה כאן מדינה יהודית ומדינה ערבית. מדינה יהודית איפה שיושבים יהודים ומדינה ערבית איפה שיושבים ערבים. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. עד היום צבעו כל מדינה על המפה בצבע אחר. אני מציע לקחת שיקולים של נוחיות וביטחון. אתה לוקח את כל היישובים הערבים ומחבר אותם באמצעות רשתות של כבישים ומסילות ברזל. אותו דבר עם היישובים היהודיים. הנה לך שתי מדינות, בלי שתזיז איש אחד ממקומו.”. בתגובה לתשובה המראיין הקשה: “ואם הכבישים מצטלבים? זו הרי ארץ קטנה וצפופה.”, ונענה: “אז תעשה מעבר עלי ומעבר תחתי, כמו בכביש 443. לא יהיה מפגש ביניהם. מי שירצה לעבור, יציג דרכון”.
הרעיון שהעלה פרופ’ אומן הוא להפוך את אמצעי התחבורה והתנועה לא רק כגשרים בין גושים טריטוריאליים, שרצף הריבונות ביניהם קטוע או מנותק, אלא גם כאמצעי גישור לפתרון סכסוך מדיני. האם רעיונות יצירתיים מסוג זה יכולים להפוך למציאות?
* מתח מתמיד בין אורח חיים דינמי הנתון בתנועה לבין אורח חיים יציב התחום בטריטוריות, התקיים משחר ההיסטוריה. בניו של האדם הראשון, קין והבל, גילמו את רועה הצאן – הנווד, ואת אחיו עובד האדמה – הטריטוריאלי, “ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עובד אדמה”. (בראשית פרק ד’, פסוק א’). מלחמת האחים הראשונה, שבה קין הרג את אחיו, הייתה בין עובד האדמה לרועה הצאן, ועונשו של עובד האדמה היה “ועתה, ארור אתה, מן האדמה אשר פצתה את פיה, לקחת את דמי אחיך מידך. כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ. (שם. פסוקים י”א-י”ב).
* המקרא מספר כי במהלך מסע יציאתם של בני ישראל ממצרים הם ביקשו מארצות זרות זכויות מעבר צרות ומצומצמות, אך בקשות אלו לא נענו בחיוב והובילו לעימותים. בספר במדבר, (פרק כ’, פסוקים י”ד-כ”א) מתוארת “משלחת דיפלומטית” ששלח משה למלך אדום בבקשה לעבור בארצו. הבקשה מנוסחת באופן דיפלומטי ושקול ובנימוס והיא פונה לרגש ולשכל הישר: “וישלח משה מלאכים מקדם את מלך אדום: כה אמר, אחיך ישראל, אתה ידעת, את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, וירעו לנו מצרים ולאבותינו. ונצעק אל ה’ וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל, עד אשר נעבור גבולך.” מלך אדום אינו מתרצה מהבקשה המפויסת ומשיב: “לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך”. בני ישראל מנסים להוסיף להצעתם ערבויות “…במסילה נעלה, ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, רק אין דבר ברגלי אעברה.” אך התשובה העיקשת: “…לא תעבור, ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו.”
* העימות הדיפלומטי שהתרחש על גבול אדום חזר ונשנה בגבול ממלכת האמורי, ושוב נשלחת נציגות המבקשת הפעם באופן ענייני ותמציתי: “…אעברה בארצך, לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר. בדרך המלך נלך, עד אשר נעבר גבולך.” (במדבר, פרק כ”א, פסוקים כ”א – כ”ב). סיחון מלך האמורי מסרב לבקשת ישראל ומגייס את עמו למלחמה, שבה בני ישראל מכים את עמון ויורשים את ארצם. הבקשה לזכות מעבר צרה בדרכי שלום אינה מועילה ומתגלגלת למלחמה.
* תרבות נוודים מפותחת התקיימה אלפי שנים בערבות מונגוליה וחלקים ממסורת זו מתקיימים גם בימינו. הנוודים נתונים בחיי תנועה דינמיים כשהם תרים אחר מקומות מרעה, תנאי מזג אוויר ואתרי חניה טובים. הסוסים הראשונים בויתו על ידי הנוודים המונגוליים ושירתו היטב את אורח חיי הנוד. הנוודים לא נלחמו על טריטוריות, אך חיי הנוודים לא מנעו מלחמות שבטיות בין הנוודים לבין עצמם על שדות מרעה, על רכוש, על בארות, על סוסים או על בנות זוג, וגם לא מנעו מלחמות בין שבטים נוודים לבין שוכני קבע בערים, עיירות או עובדי אדמה בכפרים.
הדוגמאות שהובאו לעיל ממחישות שכאשר קיימים מתחים בסיסיים בין קבוצות אוכלוסיה שונות, עלולים להיווצר חיכוכים המחריפים למלחמות, למרות שניתן למנוע או להקטין חיכוכים בין אוכלוסיות המאכלסות טריטוריות באופן קבוע לבין אוכלוסיות הנתונות בתנועה ומבקשות מעבר צר או מוגבל, או זכות דרך זמנית מבלי להפריע ליושבי הטריטוריה להתנהל על אדמתם.
אך כאשר מבשילים תנאי אמון בסיסיים ומתקיים רצון טוב לחיות בשכנות טובה ובשלום, ניתן לגשר על סכסוכים ומתחים באמצעות פתרונות תחבורה ותנועה יצירתיים, כפי שיודגם:
* על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במחצית הראשונה של שנת 2010 ביקרו במדינת ישראל 1.6 מיליון מבקרים, בהם כ – 1.3 מיליון תיירים שנכנסו דרך האוויר והיבשה, וכ – 0.3 מיליון מבקרי יום. נתונים אלו מלמדים כי למדינת ישראל עשויים להיכנס בשנת 2010 מספר רב של מבקרים בסדרי גודל העולים על 40% ממספר תושבי המדינה. מבקרים ותיירים אלו אינם מאיימים על ביטחון המדינה, אינם מסכנים את הרכבה הדמוגרפי או את יציבותה הכלכלית ואינם מהווים סכנה להצפתה באוכלוסיה זרה. להיפך, המבקרים והתיירים הם אורחים רצויים, המעשירים את המדע, התרבות ואת חיי החברה בחילופי ידע ותרבויות, ותורמים לכלכלת המדינה בעידוד סחר ישיר ובניית יחסי אמון ומסחר עם נציגים מרחבי העולם. פניהם של התיירים לשלום, הם הולכים בדרכי המלך באורח זמני לצורכי מעבר ותיור ולא למטרות הרס או תפיסת קרקעות.
* במשך כשני עשורים לאחר מלחמת ששת הימים התקיים דו-קיום כלכלי ישראלי-פלשתינאי סביר, שבחלקו הגדול נשען על תנועת פועלי יום שנעו בשיירות של מכוניות מיהודה, שומרון ורצועת עזה לשטחי ישראל בבוקרו של יום וחזרו לעת ערב לבתיהם. אמצעי התחבורה המנועיים יצרו את האפשרות להניע עובדים וסחורות מידי יום מבלי לקבוע עובדות טריטוריאליות, והיו אמצעי גישור חשוב לבניית דו קיום כלכלי.
* מגבלות על חופש התנועה משמשות כלי ניגוח הדדיים בסכסוך הישראלי פלשתינאי. תנועה של פלשתינאים מוגבלת באמצעות איסורי כניסה לאזורים וכבישים מוגדרים, ובאמצעות מחסומי דרכים, ומנגד ישראלים אינם יכולים לנוע ולבקר בחופשיות ובביטחון באזורים שבשליטה פלשתינאית, כולל אתרים היסטוריים ומקודשים ואתרי תיירות. הסרת מגבלות הדדיות אלו יכולה להיות חלק מתהליך מורכב של בניית אמון הדדי ויחסי שכנות משופרים.
תמציתו של דבר, השכנת שלום בין עמים ואוכלוסיות דורשת רצון טוב, אמון בסיסי וכבוד הדדי. כאשר קיימים תנאים בסיסיים של רצון, אמון וכבוד, שימוש מושכל ויצירתי בכלים מתחום התנועה והתחבורה יכול לספק אמצעי גישור לקידום תהליכים של השכנת שלום, בין בפשרות טריטוריאליות, ובין בפשרות פונקציונאליות.
מקורות וחומר לעיון:
פרדוקס הסחטן: חוצה ישראל עם פרופ’ אומן, שלום ירושלמי 9.7.2010, אתר NRG מעריב
כניסות מבקרים לישראל, יוני 2010, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות, 12.7.10