מיתון תנועה באזורי מגורים תורם לאיכות החיים, לבטיחות הולכי הרגל, ובעיקר של ילדים ומבוגרים, ולבניית סביבה ואווירה המעודדות שימוש באמצעי תנועה רכים. הרגעת הולכי הרגל לא חייבת להיות על חשבון עצבנותם של נהגים.
בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, כשסך כל צי המכוניות הפרטיות במדינה היה נמוך מ – 150,000 כלי רכב ובשכונות המגורים נסללו כבישי אספלט חדשים, אחד ממשחקי הילדים היה “פינות”, (יש לבטא בהטעמת מלעיל). במשחק “פינות” עמדו שני שחקנים או קבוצות שחקנים על המדרכות משני צדיו של כביש שכונתי. מטרת המשחק הייתה לזרוק כדור מצדו האחד של הכביש לעבר פינת אבן השפה בצדו השני ולגרום לו לנתר חזרה מעבר למרכז הכביש. כל פגיעה מוצלחת הייתה מזכה את הזורק בנקודה. משחק ה-“פינות” לא היה מופת לבטיחות בדרכים, אך היה אפשרי בעידן שבו תדירות הופעת מכונית ברחובות מגורים הייתה נמוכה וילדים נהגו לשחק ברחובות.
משחק ה-“פינות” נעלם מרחובות ישראל עם התגברות התנועה המנועית וסכנותיה להולכי הרגל, אך לא רק הוא. מראה של כדור משחק המתגלגל לעבר כביש הפך לדוגמא טיפוסית המשמשת בהדרכות בטיחות בדרכים של נהגים וילדים. הכדור המתגלגל לכביש ממחיש מצב סכנה טיפוסי המחייב דריכות מצד נהגים להתפרצותו הפזיזה של ילד לכביש בעקבות כדור, והתנהגות מרוסנת מצד ילדים הנדרשים להתרחק מסביבה של כבישים ולא להתפרץ לכבישים. השילוב המסוכן של ילדים, כדורים ומכוניות, גרם להרחקת הילדים לא רק מהכבישים, אלא גם מהרחובות. חלק מהילדים מופנה למתחמי משחק מגודרים או בנויים, ואחרים ספונים בבתיהם ומסתפקים במשחקי כדור מדומים על צגי מחשבים וטלוויזיות.
החרדה מהכבישים גורמת להורים רבים להסיע את ילדיהם במכוניות מבתי מגורים למוסדות חינוך או למגרשי משחקים מגודרים, כדי לבודד אותם מתנועה רגלית סמוך לכבישים. מסתבר שבישראל החרדה מהכבישים אינה עניין סובייקטיבי הכרוך רק ברגישות מופרזת של האם היהודייה, יש לו בסיס אובייקטיבי, שכן שיעור ההיפגעות של הולכי רגל בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי. לפני נתוני שנת 2008 כ – 30% מההרוגים בתאונות דרכים הם הולכי רגל, ו – 70% מהם בתחום העירוני. 50% מההתנגשויות בין כלי רכב להולכי רגל בערים משויך לאי מתן זכות קדימה להולך הרגל וכ – 27% להתנהגות הולכי הרגל.
המחנך מברמן ג’והנסבק התייחס בספרו “בנייני המגורים” (1994) לתופעה שבה ילדים מורחקים בכפייה מהרחובות עקב הפחד שהם אינם בשלים לקבל החלטות כשהם לא תחת השגחה של מבוגרים ולכן עלולים להיפגע על ידי מכוניות. אזורי המשחקים הוגבלו לתחומי מגרשי משחקים סגורים, גינות אחוריות ובעיקר בתוך בתים. חנויות המשחקים ורהיטי הילדים משווקים נדנדות ביתיות, חבלי טרזן הנתלים מתקרות ומוטות תלייה הנצמדים למשקופי דלתות. בעבר ילדים לא נזקקו לאמצעים אלו בבתים והם גילו משחקים, או יצרו אותם בעצמם מחוץ לבית. הילדים הספונים בבתיהם מאבדים יצירתיות, עצמאות, בטחון עצמי ויכולת לרכוש מיומנויות באופן עצמאי. הילדים לומדים אמנם לנוע מחוץ לבית, להעריך וליטול סיכונים, אך מאבדים ביטחון עצמי ואינם לומדים להתגבר באופן פעיל על מצבי אי ודאות נסבלים. במקום חוויות הילדות של תנועה חופשית ברחובות, ילדי המאה העשרים ואחת מתנהלים באופן מבוקר על ידי מבוגרים המסיעים אותם לחוגים ולחברים באזורים בטוחים ונקיים לפי יומני פגישות.
הפיקוח וההגבלות על הילדים, שהפכו לרע במיעוטו, יוצרים חוסר ניסיון ובשלות אצל ילדים. מחקרים גילו שילדים בני 15 שהיו תחת הגנת יתר לאורך זמן ולפתע מוצאים את עצמם בחוץ בתנועה ללא השגחה יכולים להימצא בסיכון גבוה יותר מאשר ילד בן 5 שלמד את הכללים והנהלים הבסיסיים של הליכה עצמאית. הילדים החיים בסביבה מבוקרת חסרי ניסיון בהתנהגות בסביבת תנועה ונעדרי מיומנויות תקשורת עם התנועה בסביבתם.
נוסחאות איזון שונות בין סוגי תנועה שונים בסביבת מגורים דורשות גישה נינוחה, וסלחנית לטעויות של חלק ממשתמשי הרחובות. במקומות שונים בעולם התפתחה גישה השואפת למתן את התנועה באזורי מגורים, להפוך אותה לפשוטה יותר וקלה לזיהוי, ולהגביל אותה למהירות מרבית של 30 קמ”ש, כך שתתקרב למהירות תנועה אנושית ותקל על תגובות נהגים והולכי רגל במצבי סיכון.
מציאת נוסחת האיזון הנכונה לכל אזור נתון תלויה במשתנים שונים, ובהם אופי השכונה, ייעודם של הרחובות הפנימיים והיקף התנועה הזורם בהם, אזורי משחקים, המבנה החברתי-כלכלי ועוד. במקומות מסוימים מוענק לערים, לקהילות מקומיות או לנציגי שכונות מגורים שיקול דעת ומרחב פעולה לקבוע אופי של שכונה ומאפייני תנועה הנהוגים בה. לדוגמא, הגבלת מהירות נסיעה ברחובות מגורים מספקת לנהג זמן תגובה רב יותר להגיב לילד המתפרץ לכביש או לקשיש שאינו מביט לכיוון הנכון, אך מהירות איטית מדי עלולה להגביר כעס ושנאה של נהגים ולעורר תגובות נגד של סגנון נהיגה אלים יותר.
אחד האמצעים המקובלים למיתון תנועה באזורי מגורים, המתגלים כמעצבנים הם פסי האטה – גבנונים מלאכותיים הנבנים במכוון על כבישים שכונתיים ומקפיצים נהגים לא ערניים, או נוסעי מכוניות. פסי ההאטה יעילים בהורדת מהירות התנועה ללא צורך בפיזור שוטרים לאכיפת מהירות ברחובות מגורים, אך הם גורמים לתנועה של האצה ובלימה. פעמים רבות שדה הראייה בכבישים שכונתיים פתוח והכבישים רחבים באופן שניתן לנוע במהירות עירונית מבלי לסכן את הסביבה יתר על המידה, אך פסי האטה גבוהים מוצבים במרחקים קרובים, מרעידים מתלי המכוניות ומזעזעים עמודי שדרה של נוסעים ללא הצדקה.
בשנים האחרונות מתגברים הקולות המצדדים במיתון תנועה באמצעות כלי ארכיטקטורת רחובות. מדובר בסדרה מגוונת של כלים הגורמים לנהגים להאט את נסיעתם בסביבת מגורים תוך שיפור עיצוב הסביבה. כלים אלו כוללים, הצרת כבישים, הוספת עקומות על ידי שינויים גיאומטריים ברחובות ושילוב מועשר של גינון ורהיטי רחוב, או הוספה ושילוב של מעגלי תנועה כתחליף לצמתים ולרמזורים. את פסי האטה המסורתיים מחליפים עקומות ו”כריות האטה” מעודנות יותר, או אמצעים מעודנים יותר כמו פסי הרעדה או שילוב אבנים משתלבות במרקם הכביש, כדי להרעיד בעדינות את הנהגים ולהזכיר להם כי עליהם להאט את מהירות נסיעתם.
מחקרים שונים גילו כי באופן פרדוקסאלי דווקא באזורים שהנהיגו אמצעי מיתון תנועה התקצר סך כל משך הנסיעות באזור. מצב זה מזכיר את המשל המפורסם על התחרות בין הארנב והצב, שבו הצב המתמיד הגיעו ליעדו מהר יותר מהארנב שרץ מהר, אך נרדם בגן הירק. מסתבר שהאטת תנועה בשילוב עם מעגלי תנועה גורמת לתנועה איטית יחסית, אך לזרימה יציבה ורצופה ללא עצירות ממושכות בצמתים. זמני התנועה אינם מושפעים רק מהשאלה כמה מהר אנו נעים, אלא, לא פחות מכך, מהשאלה כמה זמן אנו עוצרים ומתעכבים כתוצאה מהמתנות ממושכות בצמתים. גם אזורי מגורים וכבישים פנימיים סובלים מבעיות תנועה בעיקר כאשר מתנקזת תנועה בזמנים קבועים, כמו תנועה של הורים המסיעים ילדים בשעות קבועות של פתיחה וסיום ימי לימודים, ועל עיכובים אלו ניתן להתגבר באמצעי מיתון תנועה.
יש לציין כי מציאת האיזון הנכון בין התנועה המנועית לבין תנועת הולכי הרגל או אמצעי התנועה הרכים באזורי מגורים, אינה סוגיה של עימות בין קבוצות אוכלוסייה שונות, כמו בין נהגי רכב מנועי לבין הולכי רגל. אותם אנשים משמשים פעמים כנהגים החפצים לנוע במהירות ברחובות, פעמים כהולכי רגל, לעתים כהורים לילדים קטנים הדורשים ליווי או השגחה, ולפעמים כבנים להורים מבוגרים בעלי תגובות איטיות לתנועה מנועית ברחובות. מכאן שהאיזון הנכון באזורי מגורים הוא בראש ובראשונה איזון פנימי בנפשותיהם של דיירי אזור נתון, ורק אחר כך איזון בין קבוצות אוכלוסייה שונות.
מקורות וחומר לעיון:
היפגעות ילדי בישראל, דו”ח “בטרם” לאומה 2008
שמים פס על המשטרה, ענת ג’ורג’י, הארץ, 28.2.03
Streetfilms: Chicane – Animated Traffic Calming
Extreme Car Bumper Safety Prank