סובלנות להפרעות תנועה

התנועה בדרכים וברחובות משרתת רבים ולכן היא צריכה לזרום ולהיות חופשית ממכשולים ומהמורות המשרתים בודדים. בכל זאת קיימות נסיבות חריגות בהן פרטים נאלצים להפריע לתנועה באופן זמני. מתי ראוי להתייחס בסלחנות להפרעות נסבלות לתנועה, ומתי לא?

 התנועה בדרכים וברחובות משרתת רבים ולכן היא צריכה לזרום ולהיות חופשית ממכשולים ומהמורות. במקומות בהם נוצרים תקלות בדרכים המעכבות מעבר של רבים או גורמות סיכונים נדרש תיקון וטיפול מהיר. מקובל מקדמת דנא כי אין לאיש זכות להניח מכשולים על דרך, וקיימים איסורים לעשות כן ובצדם אחריות משפטית. איסור עתיק זה מופיע במקרא, ספר שמות פרק כ”א, פסוקים ל”ג, ל”ד: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. בתלמוד הבבלי, מסכת בבא קמא, דף נ’  ע”ב נאמר: תנו רבנן: לא יסקל אדם מרשותו לרשות רבים.”

סעיף 490 לחוק העונשין, תשל”ז – 1977 נמצא בפרק המכונה “עבירות קלות” וקובע סדרה של איסורים המכונים “עבירות רחוב”, וביניהם:

“(1) חוסם את המעבר החופשי בדרך ציבורית, על-ידי שהוא מניח או משאיר שם כל דבר, או שם או מרשה לשים כל דבר הבולט מעליה ומפריע לבטיחות ולחופש המעבר, או חופר בה חפירות או פולש אליה באופן אחר;

(2) לאחר שחפר חפירות או הקים מבנים או הניח כל דבר בדרך ציבורית כדין – איננו מציג מנורה או מאור על גל עפר או אבנים או חומר אחר או על תעלה או על צינור או חפירה, או אינו עושה באופן אחר להגן על עוברים ושבים או להזהירם;

…..

(4) מניח או משאיר בדרך ציבורית זוהמה, אשפה, פסולת או כל דבר פוגעני אחר;

 (5) מוציא לדרך ציבורית אשפה או דברים אחרים באופן שיש בו כדי לגרום פגיעה או אי-נוחות לעובר ושב;

 (6) עוזב או קושר חיה באופן שיש בו כדי לגרום הפרעה בדרך ציבורית, או מניח לחיה המשמשת למשיכה, למשא או לרכיבה שתתעה בדרך ציבורית, או נותן לרכב שיימצא באופן שיש בו כדי לגרום הפרעה בדרך ציבורית שעה ארוכה מן הדרוש לשם טעינה או פריקה או לשם העלאה או הורדה של נוסעים;

…..”

למרות החשיבות של הסרת מכשולים מדרכים ורחובות, לא נדיר להיתקל במכשולים שונים, בעיקר על מדרכות עירוניות או שוליים המשמשים לחנייה. מכשולים אלו כוללים, בין השאר, גזמי עצים, עשבים או שאריות מעבודות גינון הממתינים לאיסוף ולפינוי, מכולות פסולת בנייה הצמודות לבניין העובר שיפוצים, פיגומים הצמודים לבניין המשיק למדרכה ציבורית, או פחי אשפה מיותמים הממתינים לאיסוף או החזרה למקומם.

במקומות בהם ניתן לפנות במהירות את המכשולים מהרחובות אין זו מידה ראויה להשאירם ולהפריע לרבים, אך במקרים חריגים ניתן להתיר הפרעות זמניות לתנועה, למעבר ואף לבטיחות ברשות הרבים. הנסיבות החריגות מתייחסות לשימושים קצרי מועד, מוגבלים וסבירים, המעוררים סיכונים זעירים. מדובר במקרים בהם שימושו של הפרט הוא אילוץ שאין לו חלופות סבירות ויש בו כדי לספק תועלת רבה. הפרט נדרש לעשות כל הדרוש כדי למנוע סכנות לציבור רחב, להזהיר מפניהן ולצמצם את המפגע ככל יכולתו במרחב ובזמן. הכרה במקרים חריגים אלו נערכה בעבר והיא נכונה גם בימינו. היתרים חריגים לגרום הפרעות זמניות לשטחי רחובות ציבוריים ניתן לקבל במסגרת היתרי בנייה או היתרי עבודה ממחלקות הנדסת בנייה ברשויות מקומיות.

בעיית ההפרעות הסבירות לדרכים ציבוריות העסיקה אנשי מדיניות, הגות ומשפט גם בעבר. המשנה במסכת בבא מציעא, פרק י, ה’, עוסקת בשימושים המותרים לפרט ברשות הרבים וקובעת: המוציא זבל לרשות הרבים, המוציא – מוציא, והמזבל מזבל. רש”י מפרש אינו רשאי להשהותו שם, אלא זה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגינה לזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים; אבל גובלין טיט ברשות הרבים,”. רש”י מפרש: לתת מיד בבניין“. המשנה ממשיכה בדוגמא נוספת: “אבל לא לבנים. והבונה ברשות הרבים: המביא אבנים – מביא, והבונה – בונה. רש”י מפרש: מקבל מיד המביא ובונה.

מעניין שההלכה המשנאית הופיעה בלשון ובדוגמא דומה גם בסעיף 1215 למג’לה, שהייתה קודקס חקיקה אזרחית שנהג בארץ ישראל העותמנית: העוסק בתיקון ביתו רשאי לטרוף סיד ברשות הרבים ולהשתמש בו מיד בבנינו, והוא שלא יגרום על ידי כך נזק לעוברים ושבים.”, והיא מוכרת גם במשפט האמריקאי – AMERICAN JURISPRUDECN 2d, Vol 39, Highways, Streets andBridges 1999, p. 842.

ההלכות והחוקים הקדומים שהוזכרו לעיל מדגימים מקרים אופייניים שבהם ההפרעות לרשות הרבים נוצרות כתוצאה מצורכי לוואי לשימושי קרקע ברשות היחיד הגובלים ברשות הרבים וגולשים אליה. אך בימינו איום תדיר יותר הגורם הפרעות ברשות הרבים הוא של כלי תחבורה שמקומם הטבעי מקובל במקומות רבים בשולי דרכים, אך נעשה בהם שימוש חורג מגבולות הנסבל והסביר ברשות הרבים עד כדי הפרעה למעבר ומכשול. במקרים מסוג זה עוסק בניסוח ארכאי סעיף 490(6) לחוק העונשין שהובא לעיל: “עוזב או קושר חיה באופן שיש בו כדי לגרום הפרעה בדרך ציבורית, או מניח לחיה המשמשת למשיכה, למשא או לרכיבה שתתעה בדרך ציבורית, או נותן לרכב שיימצא באופן שיש בו כדי לגרום הפרעה בדרך ציבורית שעה ארוכה מן הדרוש לשם טעינה או פריקה או לשם העלאה או הורדה של נוסעים;...”

במקרים רבים מנהלי עסקים או מחזיקי דירות נאלצים לחסום רחובות באופן זמני כדי לפרוק או לטעון סחורות או מטענים כבדים מכלי רכב, אך כאשר הליכים אלו נמשכים מעבר לסביר ובשעות דוחק, הם גורמים להפרעות בלתי סבירות. מי שנע בימי מסחר סואנים ברחובות הצרים של האזור המסחרי הישן הפועל בין דרך יפו בתל אביב לרחוב קיבוץ גלויות חש על בשרו כיצד פריקה וטעינה יכולים לגרום לעיכובי תנועה ממושכים ולהוציא נהגים מכליהם. במקרים אחרים כלי תחבורה חונים על מדרכות וחוסמים מעבר של הולכי רגל, וגרוטאות רכב נזנחות כאבן שאין לה הופכין באזורים בהם קיים מחסור במקומות חניה. מה שמוגדר בנסיבות דומות כשימוש סביר ומותר עלול לחצות את הגבול – לעיתים הדק – ולהפוך למטרד אסור.

סעיף 69(א) לתקנות התעבורה, התשכ”א– 1961 נועד להגדיר את הגבולות בין המותר לאסור כאשר כלי רכב עוצר או חונה בנסיבות החורגות משימוש סביר בדרך:

69. (א) הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך, בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה.

(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על –

(1) העלאת נוסעים או הורדתם בשולי הדרך;

(2) פעולות חילוץ נפגעים או רכב שיצא מכלל פעולה;

(3) ביצוע עבודות ציבוריות כאשר אין אפשרות אחרת לבצען ובמידה הדרושה לביצוע העבודות האמורות בשולי הדרך;

(4) רכב צה”ל שנעצר לשם מילוי תפקיד צבאי.

 (ג)  בדרך מהירה אסורה העלאת נוסעים או הורדתם או עצירת רכב, העמדתו או חנייתו בכל מקום שבין הגדרות הקובעות את גבולות רצועת הדרך, אלא אם סומן אחרת.”

בתחומי רחובות עירוניים המותר והאסור בנושאי חניה, עצירה ופריקה וטעינה נתון בחוקי עזר, דוגמת “חוק עזר לעיר פלונית (העמדת רכב וחנייתו)”, ובהוראות תמרורים. הוראות חוקי העזר והתמרורים מיועדות ליצור הסדרים הולמים לאזורים שונים, במקרים רבים ברמות פירוט וכיוונים עדינים המבחינים בין שעות שונות, מקטעים שונים, צדדים שונים של רחוב, או בין תושבים מקומיים לאחרים.

סעיף 69.א. לתקנות התעבורה נועד לסכל תופעה שהפכה מוכרת בכבישי ישראל, שבה כלי רכב חונים בצד כבישים והופכים לחנויות מאולתרות לממכר פיתות, כעכים, פרחים, ירקות ואף רהיטים. סעיף זה קובע: “לא יעצור אדם רכב המיועד להובלות, ולממכר מזון, פרחים, סחורות, ציוד וכיוצא באלה למסחר או להובלות, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד לצידי דרך שאיננה דרך עירונית, אלא במקום שסודר ואושר על פי דין לחניית רכב כאמור לרצועת הדרך והשוליים וסודרה אליו גישה למקום כאמור.”

דוגמא נוספת לגלישה “אפורה” משימוש מותר בדרכים לשימוש פסול היא הותרת כלי רכב ישנים בצדי דרכים, כאשר כלי רכב אלו משמשים בפועל כמחסנים או מתקני פרסום, תוך ניצול רשות הרבים.תקנה 73 לתקנות התעבורה קובעת: “לא יחנה ולא יעמיד אדם בדרך רכב המוצע למכירה או רכב שרישיונו פקע.” גם סעיף 249(14) לפקודת העיריות נועד לתת מענה עקרוני לבעיות דומות. סעיף זה מסמיך עיריות: להסדיר או לאסור את הנחתן של מכונות שנתבלו, גרוטאות-ברזל וחפצים אחרים ברשות הרבים, ולהורות על סילוקם של אותם חפצים ומה ייעשה בהם, כשהונחו ברשות הרבים או ברשות היחיד בנסיבות שיש בהן משום פגיעה בנוחות של תושבי הסביבה;

הוראות החוק המפורטות, העתיקות והמודרניות, מנסות לספק מענה לתופעות טיפוסיות שבהן שימושים אישיים גולשים מרשות היחיד לרשות הרבים, וכאשר פרטים מנסים לנכס לשימוש אישי חלק מרשות הרבים. בנסיבות מסוימות,  ובהעדר ברירות,  מדובר בשימושים נסבלים ומקובלים, אך נסיבות אלו עלולות להידרדר לשימושים מטרידים ומזיקים. מלבד הוראות החוק הפלילי כדאי להזכיר כי גם בנושא זה ניתן לדבר על תרבות ועל אתיקה של שימוש ברשות הרבים. במסכת כתובות, דף קי”ב ע”א, מסופר על ר’ חנינא שהיה “מתקן מתקליה”, כלומר מתקן תקלות בדרכים. בפירושו של רש”י מבוהר: משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ, שהייתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.”

Leave a Reply