הנרי פורד ויחסו לחברה – ניגודים והפכים

הנרי פורד היה אחד האישים הבולטים ביותר בהשפעתם על התחבורה ועל החברה בתחילת המאה העשרים, והשפעתו ניכרת עד ימינו. יחסו של פורד לחברה הציג מערכת מורכבת ומשולבת של ניגודים והפכים – שילוב של התנשאות ועממיות כלפי לקוחותיו, או ישועה והשפלה כלפי עובדיו. עמדת מנהיגותו של הנרי פורד הוליכה אותו בדרך לגיהינום כשהיא רצופה בכוונות טובות, או אולי בדרך לגן עדן כשהיא מלווה ברשע.

הנרי פורד נולד ב – 30.6.1863 במדינת מישיגן שבארצות הברית. את משיכתו למכונאות החל לפתח בחוות הוריו, שם טיפל במנועי קיטור ובציוד מכני. בגיל 16 פורד עזב את נחלת הוריו לעיר הגדולה דטרויט, שם החל לעבוד במכונאות. לאחר שהחליף מספר משרות והתקדם לדרגות ניהול כשכיר, החליט שהוא בשל לפתח ולייצר רכב מנועי כדי למכור אותו. תחילת דרכו כיצרן רכב הייתה רצופה אכזבות ודחיות מצד משקיעים ושותפים שביקש לגייס להגשמת חזונו. נחישות ואמונה חזקה הובילו את הנרי פורד הצעיר להקמת בית מלאכה עצמאי לכלי רכב, שם החל דרך שהתפתחה בהתמדה ובמהירות למפעל הרכב הגדול בעולם.

בדרכו של פורד להצלחה הוא נדרש לקבל החלטות רבות, גורליות הן לעסקיו האישיים והן לעיצוב פני החברה והתחבורה. פורד נדרש לקבל החלטות רבות בעלות אופי כלכלי, כמו האם עדיף לייצר מעט כלי רכב שימכרו בשולי רווח גבוהים, או הרבה כלי רכב שישווקו בשולי רווח נמוכים? האם העלאת שיעור שכר העבודה יתרום להנעת עובדיו ולקידום מפעלו, או יוביל את המפעל לחובות והפסדים? מלבד ההחלטות העסקיות, החלטותיו של פורד השפיעו על עיצוב החברה. הוא נדרש לבחור בין פיתוח כלי רכב יוקרתיים, אישיים או חדשניים, המציבים דגש על ריצוי התאוות האישיות של מעט לקוחות עשירים, לבין פיתוח מוצר שימושי וזול, המרצה את כיסם של הרבה לקוחות עממיים. פורד נדרש להחליט באילו תנאים יועסקו עובדיו? האם מטרות מפעלו מקדשות את האמצעים? מי יידרש לסבול כדי שאחרים ייהנו, או מי יזכה לפיצוי על סבלו, וכיצד? דרכו של הנרי פורד להצלחה הייתה רוויה ניגודים והפכים, המעלים את השאלות, האם היה מתנשא או עממי? האם הושיע את מעמד הפועלים או ניצל אותו?

יחסו של פורד ללקוחותיו – עממיות או התנשאות?

הנרי פורד נטה להמעיט בשיקול הדעת של ציבור לקוחותיו וסבר שהוא מיטיב להבין את טובתם יותר מהם, בהתחשב בידע המקצועי הייחודי שברשותו. מסיבה זו, שנים רבות הוא מיקד את מפעלו בייצור מיטבי של רכב מדגם אחד, ולא הציע ברירה בין מספר דגמים. במשך קרוב לעשרים שנה מפעלי פורד התמקדו בייצור “מודל T”, וכאשר הדגם הגיעו לפרקו והחל לסבול מתחרות הסבו המפעלים את הייצור לדגם אחיד אחר – “מודל A”. פורד ייצר דגם שהכיל את הידע הטכנולוגי הטוב ביותר שהיה ברשותו. הנרי פורד התפרסם באמרה: “לקוחותינו יכולים לקבל את המכונית בכל צבע שירצו, ובלבד שיהיה שחור.” לבחירה בצבע השחור היו נימוקים מקצועיים – הוא היה צבע זמין, זול ועמיד ביותר. זמן הייבוש של הצבע השחור היה קצר יחסית. בנוסף השימוש בצבע אחיד לצביעה במקביל של רכיבי מכלול שונים מנע צווארי בקבוק בהליכי הייצור והוביל ליעילות מרבית. קשה היה לערער על מנהיגותו וסמכותו המקצועית של הנרי פורד. הנרי פורד היה בעל ידע וניסיון טכני רבים וסקרנות חסרת גבולות ללמוד ולפתור בעיות ואתגרים חדשים שיצר מוצר הצריכה החדש שהחדיר במהירות לשווקים – הרכב המנועי. הנרי פורד זלזל גם בכושר החדשנות והיצירה של הציבור הרחב, ומיוחסת לו האמרה: “אילו שאלתי את לקוחותיי מה הם באמת רוצים, הם היו משיבים, סוס מהיר יותר”.

עמדתו של הנרי פורד ללקוחותיו לא הייתה מובנת מאליה. עד שפורד הנהיג את החידוש העולמי של הקמת פס ייצור תעשייתי במפעלי “פורד”, ייצור כלי רכב מנועיים נעשה בבתי מלאכה בעיקר לפי הזמנת הלקוחות. ייצור רכב באותה תקופה היה ממושך, מורכב ויקר, ולכן כלי רכב היו רק בהישג ידם של עשירים ונחלתם הבלעדית. בעלי המאה היו בעלי הדעה, וסדנאות ייצור כלי הרכב השתדלו ליצור מכוניות ייחודיות שענו לדרישות הסגנון, סמלי המעמד והנוחות של המזמינים העשירים. עמדתו של הנרי פורד לייצר מכוניות אחידות ופשוטות הפגינה זלזול בהעדפות של לקוחותיו וברצונם, אך היה לה מניע חברתי עמוק. הנרי פורד היה נחוש לייצר מכונית עממית, אחידה, פשוטה וזולה. הוא לא ניסה לפזול לדרישות ייחודיות של לקוחות עשירים שביקשו להפוך את המכונית לסמל מעמד, הוא ביטל את שיקולי הסגנון האישי, והתמקד בייצור מוצר שימושי וזול. מבחינה עסקית טהורה פורד כיוון לפלח השוק הגדול ביותר – פלח השוק העממי, וסביר להניח שהוא פעל ממניעים אישיים להשאת רווחים בעסקיו. אך מלבד מניעיו האישיים, הנרי פורד הסביר כי ראה את הרכב הפרטי כמוצר צריכה בסיסי שבכוחו לספק חופש ונוחות לרבדים רבים בחברה. כבעל מפעל תעשייתי שהעסיק עובדים רבים הוא גם ביטא את החזון של “מכונית לכל פועל”, שכוון במיוחד לפועלי מפעליו.

כדי להגשים את חזונו של הנרי פורד מפעליו התמקדו ביעילות הליכי יצור והוזלת מחירי המוצר בשווקים. בשנת 1913 הנרי פורד חנך במפעלו את פס הייצור הסדרתי עליו יוצר “מודל T”. בתחילת אותה שנה מכונית עלתה כ – 2,000 דולר כאשר מפעלי פורד מכרו מכוניות תמורת 850 דולר בלבד. מחירי המכוניות תוצרת “פורד” הוזלו באופן מדורג ועקבי, במקביל לייעול תהליכי הייצור,  ובעיקר אודות לעלייה במכירות, שנתנה לעסק כרית ביטחון ואפשרות להוריד את שולי הרווח תוך שמירה על רווחיות. כבר במהלך שנת 1913 מחיר השוק של “מודל T” ירד ל – 600 דולר, בשנת 1914 ל – 550 דולר, ובשנת 1922 ל – 300 דולר. באותה שנה נכתב כי המחיר של קילוגרם במכונית היה כחצי דולר, ורכישת מכונית הייתה העסקה הטובה ביותר שהתעשייה הציעה לצרכנים. בשנת 1922 מפעלי “פורד” מכרו בארצות הברית לראשונה מיליון מכוניות בשנה, ובשנת 1923 הגיעו המכירות לשיא של 1.8 מיליון מכוניות. באותה שנה חצי מהמכוניות שנעו על כבישי ארצות הברית היו תוצרת “פורד”, ואלו הפכו את הנרי פורד לביליונר. בסך הכל, במהלך 19 שנות הייצור של “מודל T” נמכרו למעלה מ – 15 מיליון כלי רכב מדגם זה.

הנרי פורד הגשים את מטרתו ובארצות הברית הפך את המכונית למוצר עממי, השווה כמעט לכל נפש. בשנת 1922 שכר יום עבודה של פועל במפעלי הרכב בארצות הברית היה 5 דולר, וזאת אודות להחלטה מהפכנית שהתקבלה על ידי פורד להכפיל את שכר עובדיו. בשכר זה פועל ייצור היה יכול לרכוש מכונית תמורת שכר של 60 ימי עבודה, והחזון של “מכונית לכל פועל” הוגשם הלכה למעשה. לימים הנרי פורד הסביר כי ההחלטה להכפיל את שכר העובדים הייתה נפלאה לא רק משום שהמריץ את עובדיו ושיפר את תנאי עבודתם ואת שביעות רצונם, אלא משום שפועליו הרחיבו את שוק הקונים של תוצרת מפעלו.

יחסיו של פורד לפועלים – כפייה וניצול או מקור פרנסה והעצמה?

בימים בהם מפעלי הרכב של הנרי פורד החלו לפעול, המהפכה התעשייתית הגיעה לפרקה, יחד עם המשמעויות החברתיות שנלוו אליה – חיזוק מעמדם של מעט בעלי הון וקרקעות ושל קומץ תעשיינים ויזמים, והחלשת מעמדם של פועלים רבים. לפועלים לא היה כוח, רובם עבדו תמורת שכר יומי נמוך, ללא ביטחון תעסוקתי עם ניידות גבוהה. ארצות הברית פעלה לפי עקרונות קפיטליסטים קיצוניים עם בקרה ציבורית זעומה, ובעולם התלהטו ויכוחים בין יעילות הקפיטליזם האמריקאי לרמיסת רבדים גדולים של פועלים ומובטלים דלי אמצעים, שדרשו להתאגד תחת מדיניות סוציאליסטית או קומוניסטית. הקפיטליזם העשיר קומץ יזמים ובעלי הון ומנגד השפיל ציבור רחב ודל אמצעים ששיווע לעבודה ולמקורות פרנסה. עקרונות של חירויות פרט ושוויון זכויות לכל אדם שנברא בצלם היו חרותים בחוקה האמריקאית, אך המציאות הפלתה לרעה שחורים, מיעוטים, נשים ומהגרים. הכלכלה החופשית רמסה אנשים רבים ללא רחמים ואיזונים. המאבקים החברתיים והכלכליים לא התנהלו רק בין מעמדות שונים, אלא גם בתוך המעמדות. המשק האמריקאי ידע תקופות תכופות של גאות ושפל. בורסות שפעלו ללא אמצעי פיקוח ובקרה משכו רבים שהתאוו לרווחים קלים בחסות הנבזות או המזל – נוכלים ותאווי בצע יחד עם חולמים תמימים – שהמשותף להם היה הרצון להרוויח כסף קל ומהיר. שוק העבודה האמריקאי קלט מהגרים אירופאים רבים, שביקשו להימלט ממצוקות כלכליות ועברו לאמריקה בתקווה לנסות לשפר את מזלם, שיעורי האבטלה היו גבוהים, ויחד עם העדר יציבות כלכלית, הלחץ על מקורות התעסוקה היה רב.

בתקופה שבה כלי רכב יוצרו בבתי מלאכה, מכונאי מיומן יכול היה להרכיב את מרבית המכונית מתחילה ועד סופה במשך כ – 12.5 שעות. כאשר מכירת כלי רכב שיוצרו בבתי המלאכה של הנרי פורד עלתה למאות כלי רכב ביום, שיטת העבודה המסורתית הפכה לבלתי אפשרית. פורד ומנהלי העבודה שלו החליטו לפרק את תהליך ההרכבה לעשרות משימות קטנות. כל פועל התמחה בפעולה פשוטה אחת. העובדים עמדו לאורך מסוע ארוך וכל אחד ביצע משימה קטנה עד להשלמת הרכב. בחג המולד 1913 הנרי פורד הציג במפעלו חידוש מהפכני בתעשיית הרכב – פס הייצור. פס הייצור יכול היה לפלוט מכונית מדגם “מודל T” כל 24 שניות. בשנים 1913-1914, לאחר הפעלת פס הייצור, מפעלי פורד מכרו מעל 248,000 מכונית כל שנה, והמכירות של “מודל T” הוכפלו למעלה מפי 3 לעומת השנים 1911 – 1912, בהן נמכרו 78,000 יחידות בשנה.

פס הייצור הגביר את היעילות אך הפך את העובדים לרובוטים חסרי שיקול דעת. כל עובד נדרש לבצע עבודה שגרתית וקצרה שחזרה על עצמה עשרות פעמים ביום עד שהפכה למשעממת ומאוסה. פס הייצור נע בקצב אחיד שיצר על העובדים לאורכו לחץ עבודה מבלי להתחשב ברגישויות האישיות שלהם, ברצון זמני להימתח, להתרווח או לצאת לשירותים. את המיאוס מהעבודה לאורך פס הייצור היטיב לבטא סרטו של צ’ארלי צ’פלין “זמנים מודרניים”. פס הייצור של פורד היה מודל ליעילות תפעולית וארגונית, אך הוא התעלם מהגורם האנושי. בתהליך הייצור לא הייתה חמלה והעובדים, שהפכו ל-“ברגים קטנים במערכת”, שנאו את העבודה לאורכו. מפעלי פורד גילו כי מידי יום נעדרו מהעבודה כעשירית מהפועלים.

המנהלים של מפעלי הרכב פורד הוטרדו מחוסר היעילות של תפעול פסי הייצור במפעלים כתוצאה מהתסכול וההנעה הנמוכה של הפועלים, וישבו כדי לטכס עצה כיצד להתגבר על הבעיה. כעבור כשנה מיום שפסי הייצור החלו לפעול התקבלה במפעלי “פורד” החלטה מהפכנית. כפיצוי מוסרי לפועלים חברת המכוניות “פורד” הכריזה על הנהגת מדיניות עבודה מתקדמת, שעיקרה הכפלת שכר העובדים לשכר מינימום של 5 דולר ביום – שיעור כפול מהמקובל בתעשייה באותה עת.

בתחילת 1914 יצאה הכרזה מ-“מפעלי הרכב פורד”: “חברת המכוניות פורד, החברה יצרנית המכוניות הגדולה והמוצלחת ביותר בעולם, תחל ב – 12 בינואר לחנוך את המפכה הגדולה ביותר בעניין תגמול עובדים שאי פעם נודע בתעשייה בעולם…” המפעלים עברו משתי משמרות של 9 שעות ל – 3 משמרות של 8 שעות, שפעלו מסביב לשעון. על פי המדיניות החדשה, כל פועל מעל גיל 22 זכה לשכר מינימום של 5 דולר ליום, וכך גם פועל מתחת לגיל 22 שפרנס משפחה שהייתה תלויה בו. שכר הפועלים היה אחיד, הן לפועלים מול פסי הייצור והן לשוטפי הרצפות. אך נשים – שהשתכרו בממוצע 2.04 דולר ליום – לא נכנסו לשכר המינימום. “אני מחשיב את הנשים רק כגורם זמני בתעשייה”, הסביר הנרי פורד. “אני משלם לנשים שלנו היטב כדי שיוכלו להתלבש באופן מושך ולהתחתן”. רק כעבור כשנתיים, בשנת 1916 גם הנשים נכללו בתוכנית השכר. במהלך ההכרזה החגיגית על התוכנית המהפכנית הנהלת “פורד” הכריזה: “אנו מאמינים בהפיכת 20,000 עובדים למשגשגים ושבעי רצון יותר מאשר בתוכנית להפיכת כמה  מנהיגים עניים בממסד שלנו למיליונרים.”

סמוך ל- 6.1.1914, בחורף הקר של דטרויט, מפעלי “פורד” גייסו 4,000 עובדים חדשים. במשך יומיים צבאו על דלתות המפעלים 10,000 עד 15,000 מחפשי עבודה. המובטלים הגיעו חסרי פרוטה לדטרויט, חלקם עמדו שעות בקור העז כשהם מכורבלים בשמיכות ועיתונים ומנסים להתחמם מהבערת פחי אשפה. ב – 12 בינואר המובטלים שלא זכו להתקבל לעבודה, נדחפו בכוח משערי המפעל ופוזרו על ידי המשטרה המקומית בעזרת סילוני מים ממכוניות כיבוי אש. המים הקפיאו את בגדיהם ואת גופם והם נאלצו להתרחק.

מרבית העיתונים ראו במדיניות החדשה של פורד מעשה של נדיבות. בן לילה, הפרסום הפך את פורד לידוען לאומי, גיבור המונים העטור הילה. אחרי אותו לילה שמה של חברת “פורד” הלך לפניה והיא כמעט ולא נזקקה לפרסומות. אך לא כולם ראו את המדיניות המהפכנית בעין יפה. המתחרים של פורד לעסקי הרכב תיעבו את הצעד וראו בו ניסיון לדחוק אותם מחוץ לתעשייה ולעסקים. ה-וול-סטריט ג’ורנל הקפיטליסטי האשים את פורד שהכניס ערכים תנ”כיים למקום בו הם אינם שייכים, ובצע טעות כלכלית, אם לא פשעים. הועלה חשש כי צעדיו של פורד יכו את מפעליו, את תעשיית הרכב ואת כלל החברה. היו שהאשימו את פורד בבגידה בעמו ובתעלול יחסי ציבור.

פורד שיפר את תנאי המחייה של אלפי עובדיו עם משכורות גבוהות, אך הוא סבר שצעדיו הנדיבים מזכים אותו להציב תנאים, שכללו ציות לאידיאליים החברתיים שלו, שהתבססו על החינוך ה-ויקטוריאני שספג בבית הוריו. תחילה הפועלים הגברים היו צריכים לגור בדטרויט ולעבוד במפעל תקופת הכשרה של 6 חודשים לפני שזכו לשכר המשופר. פורד גם הציב לעובדיו תקנים חברתיים. הוא טען שחשש שעובדיו יבזבזו את שכרם על ריגושים זולים וקצרי טווח, כמו משקאות, הימורים או בתי בושת, וכי הכסף שיקבלו יסיט אותם מ-“חיים נכונים”, כך שיהפכו איום על החברה. פורד הרחיב את המחלקה הסוציולוגית שהוקמה במפעליו בשנת 1913. מאה וחמישים חוקרים ביקרו בבתי העובדים וחקרו אותם אודות נושאים אישיים, שכללו שאלות על מעמדם החברתי, חסכונותיהם, מצבם הבריאותי, תחביביהם, הרגלי התזונה, אופן הטיפול בילדים, הרגלי שתייה והימורים, הרגלי קנייה באשראי, או הניקיון והסדר בביתם. עובדים שקיבלו הערות שלא תוקנו פוטרו מהעבודה. האיש שהנדס את פסי הייצור בקש כעת להנדס את החיים הפרטיים של עובדיו ולחנך אותם. הוא טען, אנו רוצים ליצור במפעל לא רק מכוניות, אלא גם בני אדם. אך העיתונות הליברלית ירתה חיצי ביקורת צולבים על התערבותו של פורד בחייהם הפרטיים של עובדיו, ובשנת 1920 הוא ביטל את המחלקה הסוציולוגית.

בהדרגה הפועלים במפעלי “פורד” זכו להטבות תקדימיות נוספות, ובהן זכאות לחופשת מחלה, הטבות בבנק שהחברה הקימה, זכות חינם לייצוג משפטי על ידי עורכי דין שהחברה העמידה, טיפולים רפואיים והארכת זמן הפסקת הצהרים מ- 15 ל- 20 דקות. בשנת 1914 החלה באירופה מלחמת העולם הראשונה, שאליה ארצות הברית הצטרפה רק בשנת 1917, לקראת סוף המלחמה. בשנות המלחמה הכלכלה האמריקאית התעוררה, אך עמה גם הלחצים על מעמד הפועלים. התקדים שיצר “פורד” חלחל בהדרגה לתעשיית הרכב האמריקאית, ועד 1917, שכר יומי של 5 דולר הפך לשכר המקובל. בשנת 1925 מפעלי “פורד” היו חלוצים בהענקת יום חופשה נוסף לעובדים מידי סוף שבוע.

העלאת שכר הפועלים הייתה תגמול לתחושות התסכול של העובדים מול פסי הייצור, היא שיפרה את ההנעה שלהם, שיעורי ההיעדרויות מהעבודה צנחו והתפוקה במפעלי “פורד” עלתה. עד כמה העלאת השכר על ידי פורד נועדה להמריץ את העובדים למען טובת המפעל? האם היא נועדה לנגח את המתחרים בתעשיית הרכב ולהקשות עליהם בתחרות? או שמא היא נבעה ממניעים של אהבת אדם וחיזוק המעמדות החלשים בחברה? איש אינו יכול לבחון את הכליות והלב של הנרי פורד ומנהליו, אך כעבור זמן, פורד טען שביום שמשכורות עובדיו עלו החברה יצרה לראשונה מספר רב של לקוחות חדשים. הוא הכריז: “החברה שלנו מרוויחה די כסף כדי לעשות קצת טוב לעולם, ואני שמח לעשות זאת”. כאשר החברה הוסיפה יום חופשה שבועי נוסף פורד הסביר כי הדבר תורם לתרבות הפנאי של העובדים, מעודד את כושר הספיגה של כלי הרכב בשווקים ותורם לשגשוג ארצות הברית.

למרות שהנרי פורד סיפק משרות עבודה לאלפי עובדים והיה חלוץ בשיפור רווחת עובדיו ותנאי עבודתם, הוא הפיק רווחים גבוהים גם מעבודתם של פועליו וגם מכך שהם רכשו את תוצרת מפעלו. פורד שאף להוזיל את המחירים של כלי הרכב שמכר, הוא שאף שהרכב יהפוך למוצר עממי שיגרום הנאה לציבור רחב, אך הוא לא התכוון לוותר על הרווחים שהפיק מכך. פורד היה קפיטליסט שהעריך יוזמה אישית וטען כי היא המפתח לפתרון הבעיות של ארצות הברית ולרווחתה. במשך שנים רבות פורד התנגד להתארגנות של עובדיו במסגרת איגודי עובדים והקים במפעלו מחלקה מיוחדת שנלחמה בהתאגדות העובדים. בקרב יצרני הרכב בארצות הברית, תאגיד המכוניות “פורד” היה האחרון להכיר באיגוד עובדי תעשיית הרכב. הכרה זו ניתנה בשנת 1941 לאחר מאבק ממושך ושביתה עיקשת במפעלו.

Leave a Reply