בעשור האחרון ניכרת בעולם מגמה ברורה של עלייה בהיקף התופעה של עובדים המבצעים את עבודתם, באופן מלא או חלקי מבתיהם, או ממרכזי תקשורת מחוץ למקומות עבודתם הקבועים. עובדים אלו, המקושרים למקומות העבודה באמצעי תקשורת, מכונים “יוממי תקשורת”. “יוממי התקשורת” מפחיתים מהלחצים על תשתיות התחבורה ועל אמצעי התחבורה, וראוי שמדיניות התחבורה הציבורית תתייחס לתופעה זו.
יוממות תקשורתית – “Telecommuting”
עדויות מהעשורים האחרונים מראות כי הקלה משמעותית על עומסי תחבורה נובעת מכיוון חדש שאינו קשור לשכלול אמצעי התחבורה, אלא לשכלול אמצעי התקשורת והמחשבים. היכולת להמיר מגע וקשרים ישירים ובלתי אמצעיים בין אנשים בקשרים המנוהלים באמצעי תקשורת שונים, משפיעה באופן משמעותי על הצורך לנהל נסיעות שמטרתן להפגיש בין אנשים פנים אל פנים. ההשפעה הרחבה וארוכת הטווח של אמצעי התקשורת החדשניים על התחבורה עדיין לא ברורה, אך אין ספק כי פעמים רבות בכוחם של אמצעי תקשורת לשמש תחליף יעיל לנסיעות מאולצות ולווסת לחצים בשעות השיא השגרתיות של נסיעות היוממות. אלו הממירים את היוממות המסורתית לעבודה בעבודה מהבית תוך שימוש באמצעי תקשורת זכו לכינוי “יוממי תקשורת” (“Telecommuters”).
ה-“יוממות התקשורתית” חדלה להיות תופעה זניחה, מדובר במגמה התופסת תאוצה עם התפתחות וזמינות אמצעי תקשורת משוכללים, ופתיחות מוגברת של מעסיקים ושל עובדים המגלים את יתרונותיה. סקרים שנערכו בארצות הברית גילו כי בעשור 2000 – 2010 נוספו כ – 1.7 מיליון יוממי תקשורת, בהשוואה לפחות ממיליון נוסעים שנוספו לתחבורה הציבורית. תופעת היוממות התקשורתית מואצת במקומות עבודה עתירי טכנולוגיה, שם קל יותר לעובדים לבצע עבודות בריחוק מרצפת הייצור של מקומות העבודה. בעמק הסיליקון, אוכלוסיית יוממי התקשורת עלתה בקרוב ל – 130% בתקופה 2005 – 2009. אמצעים טכנולוגיים מאפשרים לרבים לספק שירותים עצמאיים אישיים ללא השתלבות במקומות עבודה מרובי משתתפים. ספקי שירותים אלו יכולים לבצע עבודות רבות מבתיהם ולקיים פגישות עבודה ללא צורך במשרד קבוע, בבתי קפה או במקומות עבודה של לקוחותיהם. בארצות הברית עלה בעשור האחרון מספר ספקי השירותים העצמאיים, שאינם מחויבים ליומם למקום עבודה מוגדר בכל ימי העבודה. היקף תופעת היוממות התקשורתית באירופה נמוך בהרבה מהיקף התופעה בארצות הברית, אך גם שם מדובר במגמה ברורה התופסת תאוצה ולא בתופעה אקראית. בבריטניה נערך, לפני למעלה מעשור, ניסוי במסגרתו הוקמו באזורי פריפריה מקומות עבודה מרוכזים לעבודה מרחוק. במקומות אלו נבנו במרוכז משרדים המצוידים בציוד תקשורת ומחשבים משוכלל ויקר, וניתנה לעובדים מרחוק אפשרות להתקשר למקומות העבודה שלהם, ולבצע את עבודתם מבלי ליומם למקומות העבודה שבמרכז באמצעי תחבורה, אלא באמצעי תקשורת בלבד.
היוממות התקשורתית מונעת על ידי רצון של עובדים לחסוך משך בלתי יצרני של נסיעות יוממות ארוכות בין בתיהם למקומות עבודתם, לחסוך הוצאות הכרוכות בנסיעות, והיא מאפשרת לעובדים לאזן בין צורכי העבודה לצורכי הבית והמשפחה באמצעות גמישות מוגברת בשגרת יומם. היוממות התקשורתית מקלה על לחצים הנובעים מאילוצי טיפול בילדים או בהורים מבוגרים, היא מאפשרת יותר זמן איכות של הורים עם ילדיהם, והיא עשויה לחסוך בהוצאות על מעונות יום או מטפלות. היוממות התקשורתית יכולה להקל מהלחצים הכלכליים המוטלים על משקי בית לא רק בחסכון בהוצאות תחבורה, אלא גם באפשרות לגור באזורי פריפריה בהם הביקוש לקרקעות נמוך יותר והדיור בר-השגה, תוך שמירה על הזדמנויות תעסוקה רבות.
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות גילו כי בדרך כלל היוממות התקשורתית אינה פוגעת בתפוקה של העובדים מהבית או מרחוק, והיא עשויה להגדיל אותה. יוממי התקשורת מרוכזים בעבודתם מבתיהם או ממרכזי תעסוקה מרחוק, ודעתם אינם מוסחת על ידי חברים למקומות עבודה. הפסקות האוכל והמנוחה של עובדים אלו קצרות יותר, והם יכולים לעבוד בשעות ריכוז, שאלמלא כן היו מבוזבזות על נסיעות לעבודה ובחזרה. יוממות תקשורתית עשויה לשמור על שביעות רצון של עובדים ממקומות עבודה המתחשבים בצורכיהם האישיים, ולשמר עובדים רצויים במקומות עבודה, שלא נאלצים לעזוב מקומות עבודה עקב אילוצים משפחתיים, או אילוצים הקשורים בשינוי מקומות מגורים.
ליוממות התקשורתית תוצאות חיובית על המרחב הציבורי – היא מקלה על גודש התנועה ותורמת לויסות ואיזון העומסים על תשתיות הדרכים ועל התחבורה הציבורית בשעות השיא. מסה של יוממי תקשורת עשויה להוביל לחסכון ניכר בהשקעות בתשתיות תחבורה, והשקעות בתחבורה ציבורית ולהפחית את נזקי הגודש בדרכים ופקקי התנועה. עבודה מהבית עשויה לחסוך שטחי משרדים ולחצים על מחירי נדל”ן, היא מפחיתה השפעות שליליות, כמו מיצוי מוגבר של מקורות אנרגיה מאובנים הגורם לעליית מחירי האנרגיה, ומקטינה פליטות מזהמים וגזי חממה. בשוק העבודה הכללי היוממות התקשורתית מאפשרת להרחיב את המרחבים הגיאוגרפים ואת הזדמנויות התעסוקה לעובדים ואת ההזדמנויות למעסיקים למצוא עובדים הולמים.
במדינת ישראל עידוד יוממות תקשורתית עשוי להקל על שילוב מגזרים שהשתתפותם היחסית בשוק העבודה נמוכה, כמו נשים, חרדים או מיעוטים. השתלבותם של מגזרים אלו בשוק העבודה יכולה להיות קלה יותר באמצעות יוממות תקשורתית משום שהיא מאפשרת גמישות יתר בעימותים מול צרכים וסדרי עדיפות המתנגשים בעבודה, כמו טיפול בילדים, מגורים באזורים מרוחקים ממוקדי תעסוקה, או רצון להקדיש יותר זמן ללימוד תורה. היוממות התקשורתית עשויה לשפר את ההזדמנויות הנתונות לתושבי פריפריה לעבוד במקומות מרכזיים מרוחקים או להעסיק עובדים מאזורים מרכזיים, לכן היא יכולה לשמר סביבות מגורים מגוונות ומגורים ותעסוקה באזורים דלילי אוכלוסין ואזורי ספר.
היוממות התקשורתית אינה פתרון קסם ההולם כל מקום עבודה והיא אינה מתאימה לכל משך העבודה. עבודות שיש לבצע על רצפת ייצור מסוימת, כמו מפעל בו יש להפעיל מכונות ייחודיות או שדה חקלאי, אינן יכולות להתבצע מרחוק. משרות מסוימות דורשות עבודת צוות ישירה, או היזון הדדי מתמיד או חלקי עם עובדים אחרים, והן מחייבות פגישות אישיות. יחד עם זאת, עבודות רבות בעולם המודרני, כמו עבודות פקידות, עבודות מחקר, מסחר אלקטרוני, שירותים עסקיים, שירותים פיננסיים, או ייעוץ מקצועי, יכולות להתבצע באופן מלא או חלקי מרחוק, באמצעות טכנולוגיות כמו דואר אלקטרוני, שיחות ועידה, או שיחות וידאו.
למרות היתרונות הרבים והזמינות של היוממות התקשורתית היא מחלחלת למקומות התעסוקה בקצב איטי מסיבות שונות. הסיבה העיקרית היא שמרנות וחשש משינוי הרגלים, אך נוספות לה סיבות אחרות. מעסיקים חוששים כי בעבודה מרחוק לא תהא להם שליטה על העובדים והם לא יוכלו לכוף עליהם אמצעי משמעת ולבדוק בוודאות את הנאמנות והתפוקה האמיתית של עובדיהם. מעסיקים ועובדים חוששים כי דעתו של עובד בבית תוסח מהעבודה לצרכים שונים הקשורים בצורכי משק הבית והמשפחה. קיים חשש כי בעבודה מרחוק יחסרו ממדי תקשורת אנושיים, כמו מגע וקריאת שפת גוף. עובדים חוששים שעבודה מהבית תגרום להם לבידוד חברתי, תרחיק אותם מחברים לעבודה, תמנע מהם הזדמנויות הנוצרות במפגשים פנים אל פנים, או תעכב את קידום הקריירה התעסוקתית שלהם, עקב ריחוק מגורמים ממונים.
מחקר שנערך באוניברסיטת ברדפורד שבבריטניה בשנת 2001 העלה כי כ – 11% מהעובדים בבריטניה וברחבי אירופה עבדו באופן מזדמן מבתיהם וכ – 65% היו מעוניינים לפחות בסוג אחד של עבודה מרחוק. סקר שנערך על ידי משרד התמ”ת בישראל ופורסם בשנת 2006 העלה כי כחמישית מהשכירים בישראל נוהגים לקחת עבודה לביתם למטרות הכנה והשלמת עבודה שלא הספיקו לבצע במקום העבודה. העובדים שנהגו לקחת עבודה לבתיהם עבדו מחוץ למקום העבודה כ – 22% שעות נוספות. הסקר לא עסק ביוממות תקשורתית, אלא בעובדים הממשיכים לעבוד מבתיהם במסגרת חוזה העסקתם, (כדוגמת מורים או מרצים הנוהגים לערוך מערכי שיעור, להתכונן להוראה, להכין בחינות, או לבדוק בחינות בבתיהם), או עובדים המשלימים מביתם שעות עבודה מבלי לקבל תגמול על כך, כדי להוכיח את עצמם בשוק עבודה תחרותי, או לעמוד בלחצי תפוקה במקומות העבודה תוך איזון עם לחצי בני הבית ומשק הבית. מכאן שלגבי נתח משמעותי משוק העבודה, המעבר מעבודה חלקית בבית ליוממות תקשורתית נראה טבעי וקל.
האם מדיניות ציבורית המעודדת אזרחים למעט בתנועה, ראויה?
כפי שהוסבר, קיימים נימוקים אישיים וציבוריים לעודד יוממות תקשורתית, ובהם גם נימוקים הקשורים בהקלה וויסות עומסים על תשתיות ואמצעי תחבורה. מדיניות המעודדת יוממות תקשורתית עשויה, אמנם, להפחית את הלחצים על כבישי המדינה, אך האם משרד התחבורה יגשים במדיניות מסוג זה את מטרתו, או שמדיניות זו היא הכרזה על כשלון הגשמת הייעוד של משרד ציבורי לספק לאזרחי המדינה תשתיות תחבורה מספקות?
בהקשר רחב, ממשלות יכולות להתוות מדיניות שמטרתה להוציא מאזרחי מדינותיהן את התיאבון והחשק לנוע בדרכים, או לנסוע על הכבישים ובאמצעי התחבורה הציבוריים. למשל על ידי הספקת חלופות מרגשות ליושבים בבתיהם – כמו תוכניות טלביזיה ורדיו מרתקות, או סרטים מלהיבים ברשת האינטרנט. ממשלות יכולות לפצוח במערכות הסברה לפיהן טוב להיות בבית, “עם התה, והלימון והספרים הישנים”, ובכך לפוגג את העומס על הכבישים ולחסוך בהשקעות גבוהות בתשתיות. ניתן גם להתוות מדיניות המכבידה נטל כספי מוגבר על משתמשי הדרכים, כדי להניע אותם מהשימוש בדרכים. האם מדובר במדיניות סבירה וראויה? האם מדיניות כזו יכולה להיחשב כמדיניות תחבורה, או כמדיניות המנוגדת להספקת שירותי תחבורה?
מקובל להניח שבמדינות דמוקרטיות ליבראליות, המדיניות הממשלתית אינה מתערבת בסגנון החיים של האזרחים במקומות בהם הדבר אינו הכרחי. מדינות מספקות לאזרחיהן הזדמנויות וחלופות ניטראליות ומותירות להם את חופש הבחירה לנהל את חייהם כאוות נפשם. מכאן שמדיניות ציבורית ראויה צריכה לדאוג לתשתיות שיאפשרו לאזרחים חופש תנועה ובחירת אמצעים וחלופות תחבורה שונות, ולמעט ככל האפשר בהתערבות בחופש זה.
מאידך גיסא, המציאות מלמדת כי גם במדינות הליבראליות ביותר האזרח אינו ממש חופשי ובן חורין. מלבד חובות מובהקים המוטלים על אזרחים על ידי מדינותיהם, כמו תשלום מסים ושירות בצבא, אזרחים שבויים בסבך אינסופי של חוקים, תקנות, הוראות מינהל ונוהל, כללים שנקבעים על ידי מוסדות שלטון ועסקים, מסורות קהילתיות ומשפחתיות, או נורמות חינוכיות וחברתיות. גורמים שונים מכוונים להשפיע על החלטות אישיות ופרטיות, לרבות בענייני סגנון החיים, וחייו של אדם מרגע לידתו אינם דף חלק.
השאלה, האם מדיניות ציבורית המכוונת לגרום לאזרחים למעט בתנועה, ראויה או לא, היא שאלה רחבה ומורכבת, וכמו בכל דילמה התשובה אינה חד משמעית וחד ממדית, אלא תלויה בנסיבות ובאיזונים. מדיניות תחבורה ממשלתית המכוונת להכביד על התנועה, או למנוע מאזרחים לנוע בחופשיות ברחבי המדינה, נראית במבט ראשון כפגיעה בחופש התנועה ומעילה במנדט שניתן למשרד התחבורה ובאמון שניתן בו. אך באופן פרדוכסלי, רמה מאוזנת של הגבלות על חופש התנועה עשויה לגרום לאיזון וויסות תנועה בזמן ובמרחב לשפר את חופש התנועה, ולהיחשב מדיניות ראויה. מדיניות תחבורה המעודדת באופן סביר “יוממות תקשורתית”, יכולה בהחלט להיחשב כמדיניות סבירה ושקולה, בפרט כאשר יש לה הצדקות לא תחבורתיות, כמו נימוקים סביבתיים, חברתיים וכלכליים.
מקורות וחומר לעיון:
Telework: Pros and Cons, Telework Research Network
BT OPTIONS 2000, A pilot study of its environmental and social impacts, Second stage Jan-July 2001, Dr. Peter Hopkinson and Professor Peter James, University of Bradford Department of Environmental Science,
עבודה מהבית, גדעון עשת, 23.3.13, הגדה השמאלית
מי ממשיך לעבוד מהבית? נירית תושב אייכנר, מדינת ישראל, משרד התמ”ת, ספטמבר 2006, מינהל מחקר וכלכלה.